איך אתה עושה את זה?

הנרות, מרצדים מסביבנו. אור חם אדמדם ממנורות הקיר משלים את שלהבות האש הקטנות. האווירה מושלמת. אני מאט את המגע, נותן לה לנחות אט אט. היא שוכבת ונשענת על כריות רכות. אני יושב בין רגליה. מאט את התנועה עד לעצירה כמעט. היד שלה על היד שלי, העיניים מצליבות מבטים, ובתאורה הקלושה שיש בחדר קשה לי לראות אפילו את הגוון הכחול העמוק של עיניה. אני כן רואה ברק של היקוות דמעה. דמעה של התרגשות כמובן, לא של עצב. "איך אתה עושה את זה?" היא שואלת אותי. "איך אתה נוגע בי כמו שמעולם לא נגעו בי, כמו שלא נגעתי בעצמי?". אני מחייך, מתבונן בה, שותק לרגע. נראה לי שזו התשובה הכי טובה. לפעמים פשוט צריך להיות בהקשבה. בשקט. כששותקים שומעים הרבה יותר.
"אני בעיקר מקשיב לך", אני עונה לה. "אני מקשיב איך את נושמת, איך את זזה, איך הגוף שלך מגיב לסוגי המגע השונים שלי. אני לומד אותך ואולי גם קצת מלמד אותך, כשאת נכונה ללמוד, כשאת משחררת לגמרי ונמצאת בקבלה, בהקשבה. זה לא רק עניין של 'טכניקת מגע'. מבחינתי זה בעיקר להיות רגיש אלייך".
היא שותקת רגע ממושך. אחר כך היא אומרת: "איזה קטע זה… אני שוכבת פה ואתה נוגע בי וזה הדבר הכי טבעי עליי אדמות כרגע. עוד חצי שעה אני בעולם אחר, בחוץ, חוזרת לשגרת יומי. איך אני אמורה להתאפס על עצמי?"
"קודם כל אני מאמין גדול באיזונים. כרגע היית ואת עדיין בתעופות… בעונג ובריחוף. ה"בחוץ" מקרקע, מנחית, וזה בסדר גמור. זה לא רע. זה סוג של איפוס שחיוני בשביל להמשיך לתפקד. אל תיבהלי ממנו, תזרמי איתו, תחזרי לשגרת יומך ותעשי הכל כרגיל. ומאוחר יותר…לפני שתלכי לישון, תעצמי עיניים ותקשיבי להדהוד הזה… לרעד שנותר בך. תתפלאי אבל זה יימשך ויישאר איתך גם כשתצאי מפה… את רק צריכה למקד את התודעה בעונג הזה ותגלי ארץ פלאות נחמדה שמחברת את הגוף והנפש… "
למחרת הודעה ממנה בווטסאפ: "גלים של עונג… צדקת"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *