הצד האפל של פנטזיות והגשמתן

בעקבות שיחה מעניינת עם ידידה החלטתי להרחיב בפוסט הזה על הפער שבין פנטזיה והגשמתה, ובאופן ספציפי יותר, פנטזיות מעולם השליטה. תחילת הסיפור בסקרנותה של האישה המדוברת לחוות יחסי שליטה. סקרנות שהחלה לאחר קריאת ספר העוסק בנושא והמשיכה בנבירה ברשת בשלל כתבות ופורומים. "באיזשהו שלב נוצר קשר עם מישהו" היא מספרת לי. היא ממשיכה ומתארת התכתבות שהתפתחה ביניהם, וכיצד התוודו שניהם על הרצון לטעום את עולם השליטה. "היו לי גם בעבר פנטזיות סביב סקס כוחני, לא בתכיפות ולא בצורה כל כך גשמית" היא מוסיפה, "אבל מאז שהספר פתח בפניי עולם שלם ומגוון של חוויות לא יכולתי להפסיק לפנטז על זה". אקצר את הסיפור ואגיע לשיא המתבקש, אחרי כמה שבועות של קשר שברור להיכן יוביל נמצאה ההזדמנות, נרקמה התוכנית והמפגש התממש. "הייתי מרוגשת בטירוף, כל הבוקר התהפכה לי הבטן, כמעט ביטלתי… בסוף הצלחתי להכניס את עצמי לאוטו והגעתי לצימר שבו קבענו". ומכאן היא מתארת מפגש שמתחיל בקשירת עיניים ונמשך באיבוד. אבל לא כמו בפנטזיה – איבוד השליטה – אלא איבוד של עצמה. לדבריה שום דבר לא הרגיש נכון. למעשה, שום דבר לא הרגיש. "התנתקתי. הייתי מנותקת. לא הצלחתי בכלל לחוות את עצמי שם בתוך החדר ההוא. די מהר התחלתי לחשוב מחשבות כמו – מתי זה מסתיים, איך אני יוצאת ולא חוזרת, ואיך אני שוכחת שכל זה קרה בכלל. לא נהניתי. עזוב שלא נהניתי, אפילו לא הרגשתי שום תכלית ושום חיבור לכל מה שהתרחש שם. בסופו של דבר היה גם סקס אבל לא נעים לי לומר שזה היה סקס גרוע שחיכיתי שיגיע לסיומו. הרגשתי מושפלת לגמרי, מובכת, ורק רציתי לעוף הביתה ולהתקלח מהר".

עד כאן הסיפור, העצוב, המאכזב ולצערי הלא בהכרח ייחודי שהביאה בפניי אותה אישה. כבר כתבתי בעבר על נושא השליטה, נושא פופולרי, נפוץ ונפיץ. לפני שנעמיק מעט בעניין השליטה אני רוצה להציג כאן שאלה חשובה:

האם פנטזיות נועדו להתגשם?

ישנה טענה שפנטזיות נועדו להישאר בלתי ממומשות בעיקר מהסיבה שבמקרים רבים ישנו פער בין הפנטזיה לבין איך שהיא מוגשמת, כלומר איכות החוויה. יש בזה הגיון מסויים, כיוון שאין ספק שהדמיון יודע לתסרט את הדברים בצורה מושלמת. הרי זה הדמיון שלנו, וככזה הוא יציר מוחנו ונפשנו. בדמיון הפרטנר ייראה בדיוק לטעמנו, הריח יהיה מושלם, המגע יהיה בדיוק כמו שנעים לנו, התחושות יהיו מסונכרנות עם הפנטזיה. ואז במציאות, בבואנו להגשים את הפנטזיה מתחילים הפערים להיחשף. יתכן שהמשיכה המטורפת שבדמיון לא עומדת במבחן המציאות, ואולי המגע לא מדוייק, והתחושות לא באמת מענגות כמו שפינטזנו.
אבל אני רוצה לטעון את הטענה הנגדית ולומר שפנטזיות אכן נועדו להתגשם. אמר פעם שמעון פרס שאנשים שאין להם פנטזיות לא עושים דברים פנטסטיים. אמירה כללית שעוסקת בחלומות אנושיים, אבל אם נתמקד במישור המיני, אני חושב שזה עצוב שיש אנשים ש"מתים" לחוות משהו ומסתובבים עם התשוקה הלא ממומשת הזו ועם תחושת החמצה. האתגר לפיכך הוא לא להדחיק את הפנטזיה ולהימנע מהגשמתה, אלא להצליח להגשים אותה באופן חיובי.

הגשמת פנטזיה אינה שונה מכל חוויה מינית אחרת

כדי להצליח לעוף גבוה צריך שיהיה גם חיבור טוב לקרקע ולכן הצעד הראשון הוא לוודא שאנחנו לא נישאים רק על כנפי הדמיון. כששאלתי את האישה מתחילת הפוסט כמה שאלות על השתלשלות העניינים עם אותו פרטנר להגשמה, התברר לי שהיא הייתה כל כולה בתוך הפנטזיה, ואל המפגש הזה הגיעה נטו עם התסריטים שהיו לה בראש. בדיעבד, היא הודתה, היא הבינה שבתוך הדברים שהוא כתב לה עוד לפני שנפגשו היו סימנים מקדימים לכך שהחוויה לא תהיה מה שחיפשה. הבעיה היא שאת כל הפערים הללו היא השלימה באמצעות הדמיון. היא למעשה "תיקנה" את דמותו, עוד לפני שנפגשו, בלי לתקשר איתו את זה. לדוגמה כשהוא דיבר על דברים שיעשה לה, והתבטא בצורה משפילה, היא הייתה נטו בתוך הריגוש, ולא טרחה לאסוף את החתיכות ולהרכיב את הפאזל. פאזל שבדיעבד מצייר את הפרטנר שבחרה כמישהו לא מנוסה, לא מתחשב, לא רגיש ולא אחראי.
ולכן אני אומר שכשבאים להגשים פנטזיה, צריך להגיע מתוך מקום אחראי ומודע. זה לא קולנוע, ולא רומן ב 400 עמודים. זו המציאות שיכולה להעיף אותך לשמיים בשעתיים או לרסק אותך לתהום בעשר דקות. את, הקוראת שורות אלה מן הסתם גיבשת לך סט ערכים ועמדות לגבי מה שכן ולא מתאים לך בסקס. אולי למשל את יודעת שממש לא מתאים לך "זיון בשירותים של מועדון", ואולי את סבבה לגמרי עם סקס חייתי עם מישהו שלא הייתי מסתובבת איתו בשום מקום חוץ מבחדר המיטות. יש הרבה סוגים של סקס שכן או לא יתאימו לך ואת בוחרת את הסיטואציות לתוכן את נכנסת מתוך חשיבה בהירה, כך אני מקווה. ובכן גם כשאת פונה להגשמת פנטזיה את צריכה לפעול בתוך גבולות גזרה מוחשיים ולא דמיוניים בלבד.

חזרה לעולם השליטה

יש לי תפיסה מאוד ברורה לגבי שליטה ככל שזה נוגע לסקס. בתמצית הדברים: לא מדובר במפגש בין שולט ונשלטת אלא במפגש בין שני אנשים מתמסרים. הנשלטת (או הנשלט, אין משמעות למגדר) מתמסרת, משחררת שליטה, מתכנסת כל כולה להיות מובלת לתוך התהליך, לתוך התחושות, לחיבור שבין מי ששולט בה ובינה. השולט לעומת זאת, אינו פטור מהתמסרות כלל. לתפיסתי להיות השולט – הדומיננטי – בסקס, משמעו להתמסר להובלת התהליך, להתמסר לעינוגה של הנשלטת, להיות כל הזמן במקום שומר. להיות ראוי להתמסרות של הנשלטת.
רגע, ומה עם הכאב? אני בטוח שלפחות חלק מהקוראות שואלות את עצמן אם לא שכחתי את שלל האלמנטים הקשוחים המגיעים עם "משחקי השליטה": הצלפות, שימוש בכח, קשירות, ריסון ועוד… ובכן לא שכחתי בכלל, וזו בדיוק מהות הדברים. מבחינתי יש רק דרך אחת בריאה לחוות יחסי שליטה והיא הדרך שבה שני הצדדים נהנים. אני פוסל על הסף מצב שבו יחסי שליטה מושתתים על ריצוי גחמתו של השולט, ועל התבטלותה הנרצעת של הנשלטת עד רמה של אי הנאה.
רגע… אז בעצם כאב למטרת הנאה? יש דבר כזה? כן, בהחלט. יש אפשרות (לא לכולם) לקשר עונג וכאב, וכשאישה מפנטזת על חוויה של שליטה הכרוכה בהצלפות למשל, זה בסדר גמור להגשים את החוויה, אבל כדי שזו תהיה חוויה מוצלחת השולט חייב לשחרר את האגו, להתרכז בעונג שלה ולא בהאדרת עצמו, ולהבין שהוא בסך הכל כלי ולא מלך. זה נשמע רדיקלי אבל אני מנסה להעביר פה מסר חד משמעי: ההתמסרות של הנשלטת לא מורידה אותה למעמד נמוך אלא מרוממת אותה לדרגה נשגבת. השולט, צריך להצדיק את התמסרותה של הנשלטת בכך שהוא גומל לה על התמסרותה בחוויה שעונה על מה שהיא מחפשת. מכאן מתחילה דרך פתלתלה של המון רגישות והקשבה, כדי להצליח להפוך דבר כה רגיש כמו כאב או כניעה לעונג והתעלות.

ולכן…
תקשורת מקדימה,
תקשורת תוך כדי,
מינימום אגו.

התקשורת המקדימה צריכה לכסות כמעט כל היבט של הפנטזיה. גבולות גזרה, מה כן, מה לא…. לדוגמה חשוב מאוד שהוא יידע שאת כן מעוניינת בכאב אבל לא מעוניינת בהשפלה מילולית. את כן רוצה שיהיה קשוח איתך אבל את ממש לא מוכנה שיירק עלייך או יקרא לך בשמות גנאי. תוך כדי התקשורת המקדימה את לומדת אותו. האינטואיציה עובדת. וזה השלב שבו את צריכה לגבש החלטה האם הוא עומד בקריטריונים של הפיסקה הקודמת, האם הוא ראוי להתמסרותך, האם הוא ישים את העונג שלך בפרונט או שיהיה עסוק יותר בגחמותיו ובהאדרת האגו.

תקשורת תוך כדי: אל תמצאי את עצמך במצבה של אותה אישה שהתנתקה, לא רק ממנו אלא גם מעצמה. היופי האמיתי בחוויה של שליטה והתמסרות הוא להגיע למצב של ריחוף, של ציפה בתוך החוויה. קוראים לזה "ספייס" וזה יכול להגיע אפילו דרך כאב. אבל בשביל זה לא צריך להתנתק אלא להפך, להתחבר. רק כשאת מרגישה בטוחה בידיים של מישהו את יכולה להפוך באופן סופי לשלולית של עונג, לוותר לגמרי, להתמסר לגמרי ולהשתחרר. לא מתוך ניתוק. מתוך חיבור. סיכמנו?

לסיום הפוסט הזה אני משאיר את הדלת פתוחה לשאלות ותשובות בפרטי.
058-4472766 ווטסאפ.


ביזנס או פלז'ר – פרדוקס העיסוק המקצועי בעונג

זה קורה לא פעם. בתוך הדיאלוג שמתקיים עם ובלי מילים בין הלקוחה וביני עולה הקונפליקט שבין כסף ובין אינטימיות, בין חוויה אותנטית ובין סיטואציה מקצועית. המילים "אבל אני משלמת לו על זה" כאילו חקוקות בפוסטר דמיוני שתלוי על הקיר. היא יכולה לעצום עיניים, אבל לפעמים היא מתקשה לשכוח שהוא שם.
זה קורה גם לי לפעמים. כשאני מוצא את עצמי בסיטואציה כה עוצמתית ומיוחדת, כל כך קרוב וכל כך אינטימי, ואז לפעמים מתגנב הקול הזה של "אני גם מקבל כסף על הזכות המופלאה הזו?".
אין ספור התניות והבניות חברתיות ותרבותיות נטמעו בנו כציבור וכאינדבידואלים. חלקן מופרכות לחלוטין. "ביזנס או פלז'ר" היא אחת מהן. כשחושבים על כך, באמירה הנ"ל יש התניה קשה: "או ביזנס, או פלז'ר, תבחרו! הם לא יכולים לבוא יחד, הם לא אמורים לבוא יחד."
האמנם?
אני רוצה להאמין שלפחות חלק מהאנשים בעולם עובדים במשהו שהם ממש אוהבים, וחווים תחושות נעימות כשהם עוסקים לפרנסתם במומחיות המקצועית שלהם. יתר על כן, אני מאחל לאלה שאומללים במקום העבודה שלהם או בתפקידם, שימצאו את דרכם לשינוי מקצועי, כזה שיחבר עבורם את הביזנס והפלז'ר. להתענג זה דבר מבורך, ולסבול זו לא תוכנית עסקית מוצלחת. אני מכיר אישה שעשתה הסבה לעורכת דין באמצע החיים, כתוצאה מתחושת שליחות ומקרה אישי שקרה לה. האישה הזו מעידה על רמה גבוהה של הנאה מהעבודה שלה, כשזה מצליח כמובן, וגם היא תיארה במילותיה איך "זה עדיין מוזר לי שאני מקבלת כסף על עזרה לזולת. זה כאילו שבאתי לעשות מעשה טוב למען מישהו ואז לקחתי כסף על זה". אכן, דילמה. לא נעים לומר, אבל קל לנו לקחת כסף מתוך אדישות מלאה: באנו למשרד, דפקנו שעון, עשינו מה שעשינו, מגיע לנו כסף. להתראות מחר… לעומת זאת דווקא כשאנחנו במקום הכי גבוה: חוללנו שינוי משמעותי בחייהם של אנשים, הענקנו, היינו מלאים בהתכוונות ורגישות, דווקא שם פתאום קשה יותר לעכל את העובדה שיש תגמול כספי על כך.
ובכן אני לגמרי לא עורך דין, והפרדוקס של ביזנס או פלז'ר פוגש אותי ואת לקוחותיי במקום הכי טעון ומאתגר: אינטימיות, עונג, היפתחות וחיבור. ההתנייה שאינטימיות זה משהו שמתקיים רק בתוך זוגיות, ושחיבור זה משהו שצריך לעבוד עליו במשך זמן רב יכולים להקשות על ההיפתחות לעונג. אבל גם כשהכל מנגן נפלא יחד, ובתוך הסיטואציה של מפגש שמהותו ארוטיקה ועונג מתקיימת אינטימיות, ופתיחות, ויש חיבור נפלא, בסופו של הסשן חוזרים לקרקע, והפרדוקס מרים את ראשו: רגע… אם היה פה כל כך הרבה פלז'ר, למה זה חייב להיות ביזנס? זו שאלה שקשה גם לי לענות עליה. ובכל זאת גיליתי עם הזמן שכחלק מהגדילה האישית, כדאי להשתחרר מתפיסות עולם מיושנות ודעות קדומות. אם נתבונן היטב נגלה שאנחנו רגילים לשלם על עונג, לדוגמה כשאנחנו הולכים להופעה של אמן אהוב שעושה לנו נעים בכל כך הרבה רמות. ואותו אמן בדיוק מתפרנס מהזכות האדירה לעשות את מה שהוא הכי אוהב, ותוך כדי כך להשפיע לטובה על חייהם של אנשים, כלומר להעניק להם משהו, להסב עונג.
אני רוני, והביזנס שלי הוא פלז'ר. נעים, להכיר.

מגע הוא צורך בסיסי (תובנות מתקופת הקורונה)

מבלי להכנס לתאוריות קונספירציה וויכוחים על נחיצות הצעדים שננקטו בחודשים החולפים, אם נניח ברמה ההיפוטתית שכל מה שהתרחש כאן ב 2020 היה סוג של ניסוי בריחוק חברתי, הרי שזה ניסוי עוצמתי ואכזרי במיוחד. אם נתעקש להיות חיוביים ולא ללכת לכיוון של "שתו לנו שנה מהחיים" אפשר בכל זאת למצוא נקודות אור במה שקרה כאן. בעיקר בהזדמנות ללמוד על עצמנו, על איך אנחנו בנויים עמוק פנימה, בהיכרות עם הצרכים השונים שיש לנו. ומכיוון שאני אוהב להתמקד בעונג, בחופש, במגע ובאינטימיות, אפרט קצת יותר על מה שקרוב ללבי:

למדנו כמה אנחנו זקוקים למגע.
מגע פוגש אותנו בכל כך הרבה רבדים בחיים. החל במגע באינטראקציות הבסיסיות עם אנשים שאנחנו פוגשים במסגרת העבודה והתנועה היומיומית, המשך במגע עם אהובינו, ומגע עם מאהבינו, וישנו המגע הטיפולי: עיסוי, פיזיותרפיה… וישנו המגע הספורטיבי: תחרות, פעילות קבוצתית. כל סוגי המגע הללו וסוגים נוספים "נלקחו" מאיתנו ומכך גם למדנו כמה הם חלק חשוב במהות שלנו כיצורים חברתיים, ואף יצורים מיניים. מגע של לתת (חיבוק) ומגע של לקבל (אותו דבר), מגע של לעזור, מגע של לענג, מגע של תשומת לב. כל כך הרבה תפקידים למגע. כל כך הרבה נוכחות בהיעדרו של המגע. וזה מביא אותנו לנקודה הבאה.

למדנו כמה החופש הוא מובן מאליו אך גם צורך בסיסי.
אחרי 2020, בתקוה שב 2021 נחזור כבר לשגרה נורמלית, ההתייחסות שלנו לחופש צריכה להיות שונה. הגילוי שהחופש נמצא בעצם בכל כך הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות כל יום. חופש ללכת ולנסוע ממקום למקום, ולכל מקום. חופש להיות עצמאיים, לא להזדקק לתת דין וחשבון לכל מיני גורמים מגבילים, חופש לממש את עצמנו בכל מיני דרכים, בכל מיני זמנים ומקומות. כל אלה כנראה היו שקופים לנו לגמרי. כשהם זמינים, קל לפעמים להסתכל על חצי הכוס הריקה, על מה חסר לנו. מה עומד בינינו לבין החופש. כשנלקח מאיתנו החופש השקוף, הבסיסי, גילינו כמה אנחנו זקוקים לו, וגילינו גם כמה הוא נתפס כמובן מאליו. בעצם, גילינו כמה חופש יש לנו, בימים כתיקונם. וזה מביא אותנו לנקודה הבאה.

למדנו על דחיה ועל בזבוז של חיים שלמים בשנה אחת.
שוב אני מתעקש להיות אופטימי. קיבלנו מתנה, ניעור. בתוך שנה אחת למדנו משהו שאנשים מגלים פעמים רבות כשהם קרובים לסוף הדרך. הזמן חמקמק, החופש זמני, המימוש העצמי הוא כאן ועכשיו ולא מחכה לנו לנצח. למדנו על ערכה של הגשמה, כדי שכשתפתח בפנינו שוב היכולת להגשים, לא נהיה עסוקים בהמתנה מיותרת אלא נתחיל להשתמש בחופש שלנו ולהוביל את עצמנו לאן שאנחנו באמת רוצים. להגשמה, ליצירה, להתחדשות, לחוויות חדשות.

למדנו על ויסות.
כן, הכל טוב ויפה בסעיפים הקודמים שעוסקים בעיקר בשפע שהיה לנו ובשפע שמחכה לנו מעבר לפינה, אבל בתוך המיגבלות והסגרים והיעדר המגע והחופש, למדנו גם לוסת את עצמנו. להכיל את החוסר. אמנם יש מחיר להיעדר מגע ולהיעדר חופש: אנשים חווים לחץ נפשי, בדידות, עצבנות, דכאון… אבל מרביתנו גם מצאנו דרכים להתמודד או לפחות להקל את הסימפטומים של החוסר הזה. למדנו לוסת. לקחת אוויר, לעשות שימוש מועיל במה שמותר (לאן אפשר להגיע ברדיוס קילומטר?…) ולהחליף אלמנטים חיוניים כמו אימון בחדר כושר בדברים חלופיים כמו ריצה או אפילו פעילות מודרכת בזום. הויסות הזה אינו תחליף קבע לצרכים הבסיסיים. אי אפשר לעבור חיים שלמים בלי מגע ולהישאר שפוי. אבל התקופה (הארוכה מדי) שבה נאלצנו להסתגר ולהתרחק לימדה אותנו לעבור למצב המתנה, לחכות, לקוות (ולהתגעגע). תירגלנו דחיית סיפוקים.

מה הלאה?
אוקיי, למדנו הרבה. עברנו חתיכת בית ספר בשנה אחת. לאן עכשיו? בהנחה שבקרוב נוכל להתחיל לשוב לשגרת החיים המוכרת אני מצביע על שני כיוונים אפשריים:
האחד: נחזור לדפוסים הישנים. נקבל חזרה את החופש השקוף, את התנועה החופשית, את היעדר המגבלות ו… נשכב על הספה ונהרהר במה חסר לנו. במה יעשה אותנו מאושרים יותר. לאן ניסע, מה נעשה, את מי נפגוש, ומי יפנה אלינו.
השני: נשדרג את עצמנו לדגם משופר, דגם 2021. נקבל את החופש והוא לא יהיה שקוף יותר. הוא יהיה ראוי לנו ואנחנו נהיה ראויים לו. ננצל את התנועה החופשית כדי להגיע למקומות שעושים לנו טוב. נהנה משכיבה על הספה אבל גם נקדש את הזמן שעומד לרשותנו ולא נשרוף אותו על כלום. נהיה – ולו קצת יותר – בהגשמה. בעשיה. בחקר. לא מתוך הרהורים נוגים על מה חסר לנו אלא מתוך סקרנות בריאה למה עוד מחכה לנו, מי מחכה לנו ואיך אנחנו מזמנים את המפגשים המסקרנים הללו, שיתרחשו.

מסיים את הפוסט באיחול לך שקוראת את הפוסט ולי שכותב אותו: שתהיה זו שנה של עונג, מגע, סיפוק והתגשמות פנטזיות. אם יש לי חלק בזה מהמקום המקצועי שלי… אני כאן מחכה לך, ולחופש של כולנו 🙂

כתבה על העיסוי שלי במגזין "את"

בגליון פסח 2019 של מגזין "את" אני מתראיין על העיסוי הארוטי ועונה על השאלות המסקרנות שהוצגו בפניי. מוזמנות לקרוא בלינק:

https://www.atmag.co.il/%D7%A2%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%99-%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%99-%D7%9C%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D/

כתבה על העיסוי הארוטי של רוני במגזין "את" גליון פסח 2019
כתבה על העיסוי הארוטי של רוני במגזין "את" גליון פסח 2019