הגשם של X

השם שלה נפוץ, אבל הכינוי שבו כולם מכירים אותה מאוד ייחודי. סיפור חיים כלשהו, כמדומני משהו מהילדות המוקדמת וכינוי שדבק בה והפך לשם כמעט רשמי. היא לא בנאדם חריג בנוף, לפחות במראה שלה. ממוצעת. רגילה. אחרי כמה לידות הגוף כבר לא מהודק כמו פעם, אבל תמיד ובמיוחד בשנים האחרונות הקפידה לעשות התעמלות ולתחזק. העיסוק שלה בספורט הפך ככל הנראה לדרך חיים, וגם אם מדובר בתחום לכאורה גברי, היא כל כך אישה. הנשיות שלה היא מהסוג שלא מסובב ראשים ברחוב, אבל מקרוב, ובמיוחד אחרי שמשוחחים איתה, היא כלהבת נר מהפנטת. ולא רק בשל מה שהיא אומרת, אלא משהו ברווחים שבין המילים, באיך שהיא שותקת, באיך שהעיניים שלה מדברות ובעיקר שואלות. אנחנו מנהלים שיחה קצרה על נשיות וגבריות ועל שליטה והתמסרות. שיחה קטנה על נושא גדול. ברור לשנינו שלא נוכל להאריך בשלב זה כי המגע והעונג מתדפקים על הדלת, ופנינו לחדר העיסוי.
כשהיא עוצמת עיניים ומפקידה את כל כולה בידיי, שוכבת על מיטת העיסוי ומסדירה נשימות שקטות ועמוקות, אני חוקר. חוקר כל קפל, שריר, גומה וקימור. הידיים לומדות אותה. סקרניות. האם כבר נגעו בך כאן, וככה, האם את מכירה את העונג שמגיע מהנקודה הזו, והאם את אוהבת להתמסר ולהיות מובלת או שזקוקה לנקודת אחיזה מתמדת כדי לא לאבד שליטה. בלי מילים אנחנו מנהלים דיאלוג. הנשימות שלה הן המשוב שלי. הנשימות, והרטט. לחיצת יד עדינה מוסרת לי שאני מתקבל בברכה במעלה הירכיים. כשאני מלטף ומתקרב ליוני שלה היא מרימה מעט את הגוף ובאה אליי, מביאה אותי אליה. ריקוד…
אני מנחה אותה להתהפך על הגב. עכשיו אני יכול לראות את החיוך שלה. בעיניים עצומות. התאורה על מינימום והנרות מרצדים על הגוף שלה. רגליה פשוקות והיא פתוחה. רמות הגירוי שלה גבוהות כעת. ידיי מטיילות ומתחילות שוב מסע חדש. היא זקוקה להפסקת פיפי, כך היא אומרת, ואני כבר מרגיש את מה שהגוף שלה מספר לי: גם כשהיא תחזור מהשירותים בשלפוחית ריקה, התחושה הזו לא תיעלם והיא תגלה עד מהרה כמה נוזלים אצורים אצלה ומחכים להשתחרר. כשהיא נשכבת מחדש על מיטת העיסוי, נינוחה ומקבלת, אני חוזר לענג אותה. השפיכה שלה הולכת ומתקרבת ויש לזה תחושה מאוד ברורה, ואפילו צליל. קשה לי להסביר את זה, גם לנשים. כבר כתבתי ואמרתי שכגבר לעולם לא אדע מהן התחושות שאישה חווה כשאני מענג אותה, אבל את סימניו של העונג הנשי אני מכיר ואוהב. היא מתנפחת מבפנים, נגדשת, מתכווצת, ואז נובעת בשטף של קילוחים אורגזמיים. רגעים שהם רצף של שיאים וזרימה. איפשהו בתוך זה היד הפנויה שלי מהודקת בתוך היד שלה ויש לי משוב מהפנט מהלחיצות שלה. תן לי עוד. אל תפסיק. תן לי רגע לנוח. תהיה איתי. תישאר. ושוב. בוא. תן לי עוד…
לילה יורד וגם הגשם. אנשים ליליים נוסעים נסיעות תכליתיות. גם אני נכנס לאוטו, נוסע הביתה. כשאני מגיע מהבהבת לי הודעה ממנה: הגעתי הביתה, עוד לא מסוגלת להכנס. מסדירה נשימה ומנסה להוריד את עצמי לקרקע מספיק כדי לפסוע פנימה. תודה על מגע ומילים, תודה על הגשם.

לדעת לגעת. או: בשבחי המגע העצמי

החדר שקט. אולי מוזיקה מאוד מינימלית, אוורירית. אולי נר ריחני, עדין. הוילון סגור. את שוכבת על המיטה. זה החדר הפרטי שלך. נעלת את הדלת. הכרחי שלא יפריעו לך. את צריכה להרגיש בטוחה, משוחררת, נטולת הפרעות. הטלפון על שקט. את על רטט. לא כזה שבא מהויברטור, כבודו במקומו מונח, והוא מונח במגירה. היום הרטט יבוא מבפנים.
אין מטרה מיוחדת. את לא צריכה לגמור, את לא צריכה להתאמץ, את לא מכוונת לפורקן או לשיא. את בחיבור פשוט לתחושה. את נוגעת. קצות האצבעות יוצאות לטיול. קצות הציפורניים משרטטות שבילים. את מספרת לעצמך בלי מילים סיפור על תחושות. על דיגדוג, על נעים, על איזורים קהי חושים ואזורים שמתעוררים למגע. על איך זה מרגיש כשהיד מונחת כולה על העור ואיך זה מרגיש כשאת מרחיקה אותה מעט ורק החום והאנרגיה רומזים על מיקומה. את חוקרת, את מסתקרנת, את אוהבת את עצמך.

מתי פעם אחרונה נגעת בעצמך פשוט בשביל לאהוב? מגע מפנק, מרעיף חום, מגע של הודיה לגוף הנפלא שמשרת אותך. מגע שונה מהמגע התכליתי שמכוון לפורקן. אוננות זה נפלא, וזה חלק בריא במיניות שלך, ולצידה כדאי מאוד שיתקיים גם מעשה אהבה עצמי. כי קל מאוד לשכוח לאהוב את עצמנו במגע, ולהשתמש בגוף ככלי לפורקן ולסיפוקים קטנים. אני רוצה שתזכירי לעצמך את הרטט העמוק יותר, זה שמהדהד מעבר לחמש הדקות המזמזמות של הויברטור הנאמן.
איך עושים את זה?
♥ כאמור – פרטיות.
♥ זמן פנוי – כל פרק זמן שהוא בין 10 דקות לשעה, לא נהיה גרידיים יותר מדי. גם 10 דקות של רוגע מוחלט הן עולם ומלואו כשזה מגיע לאהבה עצמית.
♥ שבירת שגרה, גיוון, עקיפת דפוסים. את לא נוגעת כמו תמיד, את לא עושה בדיוק את מה שעובד בשבילך כשאת רוצה לאונן. את מאיטה את הקצב, את מפזרת את המגע, את מלטפת מקומות חדשים, פה מתעכבת, שם חולפת, את מסתקרנת כלפי עצמך.
♥ חקר העונג. ההקשבה החושית בשיאה. עכשיו תעזרי לחושים כמו שמלבים אש בנשיפות. את מעורבת בתהליך לא רק באצבעותייך. לדוגמה: הידיים שלך נוגעת בבטן, מלטפות, וכשאת שואפת אוויר את מתמקדת באותו האזור, כלומר את נושמת לשם, לבטן. דמייני גל של חום מתלהט לו באזור. את עשויה להיות מופתעת שהתחושות הללו בשליטתך והרטט נבנה מבפנים. כעת את כבר חוקרת את העונג באופן פעיל. את משחקת עם הגוף שלך, ולא רק דרך מגע. החושים דרוכים, הסקרנות נוסקת. מה עוד אפשר לעשות עם זה? והיכן?

אני מוקיר את הזכות לענג נשים שבאות אליי ומתמסרות למגע שלי. זה נפלא שאישה נעזרת בי כדי לחוות תחושות נעימות. יחד עם זאת אני רוצה שיותר נשים יזכרו לאהוב את עצמן, בעצמן. שזה יהיה חלק מהשפה הטבעית, מהשיח היומיומי של אדם וגופו, אישה וגופה. ונפשה, כי גוף ונפש כרוכים זה בזה, וכשתתרגלי את האהבה העצמית, גם אם זה במימד הפיזי, הנפש תירגע, תתפייס, תתמוגג.
מצאת את הפוסט הזה שימושי? פתחתי לך כיוון חשיבה? שתפי, ספרי לי, והמשיכי להזכיר לעצמך אהבה עצמית, ורצוי כמה שיותר.

זרה

הרבה קורה באותו יום. מוות, לידה, התרסקות כלכלית, גשם ראשון, הפגנה בקרן רחוב, תאונת דרכים מיותרת. ככה זה בכל יום בעצם. הרבה אנשים בהרבה מקומות מקבלים ניעור בלתי צפוי, קריאת השכמה, דרישת שלום מעניינת. אחרים ממשיכים לנמנם את חייהם. ויש אותה, שרצה בין הטיפות, לא נרטבת.

היא פוסעת פנימה ביתית כזו, כאילו קמה משינה נכנסה לאוטו ובאה אליי. השיחה המקדימה מאוד עניינית, בלי small talk. מדברים על ההעדפות והגבולות שלה, ובאמת שאין צורך ביותר מזה. "שוב היא כאן ושוב הכל כמו מהתחלה".

הגוף שלה חטוב יותר משזכרתי. אין לי מושג מה היא עושה, בעצם אין לי מושג בכלל. יודע במעורפל באיזה תחום היא עוסקת, לא יודע מה שגרת יומה. אולי רמזים קטנים על לייפסטייל מסויים. היא סגורה. סגורה מאוד אפילו. כמו שהיא דיסקרטית, ככה היא פתוחה על מיטת העיסוי. הגוף שלה נכנס למצב טיסה מרגע שהיא מתקלפת מהבגדים ונשכבת על המזרון. שרה לי בלי מילים: "take my breath away".

הניגוד הזה בין הזרות המוקפדת בינינו לבין איך שכל שריר בגוף שלה מתמסר ונוכח הולך ומחריף. כקו חמקמק שמותח גבול בין הנאה ועונג לבין ניכור ותכליתיות. איכשהו זה מרגיש בסדר. טוב אפילו. מן הסכמה שותקת בינינו שהיא פה בשביל לקבל עונג, אני בשביל להעניק, וברמה האישית אין מקום לטיפת סקרנות הדדית. רק פיזיות חוקרת, מתנסה. אני נוגע אחרת. מפתיע אותה. היא קופצת, כל הגוף שלה נדרך. אותה זרות מוקפדת נסדקת כשהיא מבינה שאני קורא בה משהו נסתר כעת, משהו שחיכה שאגלה אותו מבעד למסך הערפל הסמיך שאופף אותה כמגננה. היא פולטת אנחה והרטט שלה מספר לי: היי זר מוחלט, נעים להכיר…

כשהכל מסתיים היא ממהרת לחזור לעולם שלה. להתעטף שוב בניכור הזר שבינינו, כמו לוודא שלא נחשפה יותר מדי, שלא יהיה קשה לסגור את הדלת. אולי היא תשוב, ואולי זה יקח שנה, אבל ברור לי שכשהיא תחזור, היא תהיה שוב זרה, ושוב הכי מוכרת, ודלת תיפתח, ותיסגר שוב. יש איזו אדישות מופגנת באיך שהיא מנהלת את המידור הזה שלה, ויש את הסקרנות שבה אני חוקר את הדלתות שהיא פותחת, את סימני הדרך המסקרנים בגן שבתוך החומה.

"חד פעמי זה לנצח"

היא מתקשרת אליי לתאם, ופורשת בפניי סיפור חיים מסקרן שנשזרים בו יחד נישואים של הרבה שנים, מסעות חיים, תהפוכות מקצועיות ואישיות… באופן כללי ברור שהאישה הזו היא מיקס מעניין בין טיפוס מיושב ומיינסטרימי לבין מסלול חיים מפתיע, מאתגר. כאילו לא יכולות לעבור שנה שנתיים בלי שמשהו יטלטל את עולמה, לפעמים בטוב, לפעמים בפחות טוב, ולפי השיחה – כמעט תמיד בחיוך ובאופטימיות.
היא מדברת על מיניות. מיניות של תשוקות ששוטפות אותה כגלים. לא, היא לא פרפרית, או במילותיה "למרות כל מה ששמעת , במשך השנים הארוכות האלה הוא הגבר היחיד איתו שכבתי. בעצם, נשאיר מקום לספק לגבי איזשהו ערב באיזושהי הזדמנות מאוד מיוחדת אבל אני לא לגמרי בטוחה מה היה שם ואני אקח את הסוד הזה איתי לעולמות אחרים". אבל היא עשתה דברים. בעיקר שברה מוסכמות. היא רקדה עירומה במדבר, היא הייתה הראשונה בה נגע גבר צעיר ובתול, היא יצאה לבד בתחפושת בעיר זרה למועדון מסתורי בו אנשים הגשימו פנטזיות וסטיות, שם מצאה את עצמה שולפת מישהי ממצב של ניצול והשפלה ומסיימת איתה את הערב בין סדיני המלון. היא פלירטטה תמיד עם הפנטזיה, עם התבערה הפנימית. במובן מסויים היא כל כך מינית שזה ממלא אותה עוד בטרם באה במגע עם פיתויי העולם החיצון. במובן אחר, נגזר עליה להיות תמיד ערנית לחיפוש, להרפתקה, להעלות את רף ההגשמה טיפין טיפין.
"וכאן אני באה אלייך"
"אני מחפשת חוויה חד פעמית, כהמשך טבעי לחוויות ששמעת כאן. לא סתם נתתי לך את ההרצאה הזו, רציתי שתכיר אותי קצת ותוכל להכנס לראש שלי. אני באה לחוויה חד פעמית ולכן אני באה מאוד מדוייקת. אני לא מחפשת משהו מורכב או מסובך, ולא זקוקה להמשך ביום שאחרי, ולא אכפת לי אם אשאיר אצלך משהו ממני או לא, אבל אני באה כל כולי ואני נכנסת אלייך לשעתיים שבהן אני דף חלק בספר פתוח ואתה מוזמן לכתוב בו, לצייר בו כרצונך וכמיטב כישורייך. סומכת עלייך שלא תקמט ותקרע. מרגישה בידיים טובות ואני הולכת עם תחושת הבטן שלי". וכך היא באה אליי, וההתרגשות שבה נדבקת גם בי, וכשהיא נכנסת אני מכבה את האור בחוץ ואין יותר עולם. יש רק את הרגע והמקום וכל שרוטט בתווך. וכשהיא הולכת, שובל ריח מתוק נחרט בזכרון, ובאותו יום יורד הגשם הראשון והאוויר מספר על סתיו.
חולפים הימים, שבועות הופכים לחודשים, עונה מתחלפת. עונה באה.
ובסתם יום של חול, ניצנוץ של טלפון וצליל של הודעה. וכשאני מושך מלמעלה את שורת ההודעות אני קורא חמש מילים שמחייכות אליי: "אפשר שוב לבוא לחד פעמי?"

זה שלך.

החיפוש אחר העונג חוצה גילאים, סטטוסים, תרבויות ואמונות. מגיע שלב מסויים בחיים שבו משהו מתעורר, משהו נעור לחיים, עמוק מתחת לפני השטח. אחרי שנים של הסחות דעת של החיים שדוחקות את המיניות לתחתית סולם העדיפויות, אפילו עד כדי א-מיניות מוחלטת, נלחץ איזה סוויצ' בראש ובגוף, ואת יוצאת לחקור. "יוצאת" זו מילה קצת מוזרה בהקשר הזה, כי בעצם את עסוקה בלהכנס פנימה, להקשיב לגוף, לסימני השאלה שבראש, לסקרנות שמובילה אותך להתנסויות חדשות. עם עצמך, איתו, ו… בחוץ. וזה שלך.
זה שלך כי זה משהו פרטי, משהו שאת בוחרת כמה, איך ועם מי לשתף.
זה שלך כי זה משהו שרק את יכולה לאפשר, להניע, לחקור ולהעז.
וזה שלך פשוט כי את מגיעה להבנה שמגיע לך. כי אחרי שנים של הדחקה שאולי היית מודעת לה ואולי לא, את רוצה לשים את עצמך במרכז, בזמן ובמקום הנכונים לך, ולחוות יותר עונג, יותר חושניות, יותר.

ולפעמים זה קצת מבהיל, המחשבה הזו ששנים רבות "בוזבזו" בקהות חושים, בחוסר חיבור למיניות שלך, לעצמך. מן מחשבות כמו "איפה הייתי כל הזמן הזה?" או "אולי איבדתי את זה לגמרי?"… וכמובן "מאיפה מתחילים בכלל אחרי כל כך הרבה שנים…"

אז קודם כל מתחילים בלא להבהל מהפחד. לא להילחם בזה. זה בסדר שיש בך בילבול, ויש בך קולות סותרים, וזה בסדר שאת לא ממש יודעת איך להתחיל, ואיך זה יהיה, והאם את בכלל מסוגלת. אל תילחמי בזה. הקולות יירגעו מעצמם בזמן הנכון. כשרעשי הרקע הללו נוכחים, עברי למצב התבוננות, קבלי את הבילבול והחששות בהבנה.

יש משהו מעניין שקורה כשהדברים מתחברים נכון יחד, כלומר כשמגיעים לנקודת זמן ומקום בה הראש משוחרר, מגורה, והגוף במצב עוררות וריגוש מיני: הגוף נזכר. לפעמים הגוף נזכר בדברים שלא ידעת ששכחת בכלל, תחושות חדשות לחלוטין. אבל אני בכוונה משתמש במילה 'נזכר' כי הגוף יודע. הוא תמיד ידע. אולי לא השתמשת, אבל הגוף שלך יודע לעשות דברים נפלאים, גם כשזה מגיע לעונג המיני. לפעמים כשאני מענג מישהי שזו לה הפעם הראשונה שהיא חווה סוגי מגע ועונג חדשים, אני שם לב לפער בין החווייה של העונג לבין היותה ממש מופתעת מעוצמת התחושות. בדימוי, אולי זה קצת כמו לרכוש איזו מיומנות חדשה, לדוגמה ללמוד לרכוב על אופניים, או ללמוד לשחות. בהתחלה זה נראה כמעט בלתי אפשרי, אבל באיזושהי נקודה הכל מתחבר יחד, הגוף פתאום מתחיל לנגן באוטומט את המיומנות החדשה, ובעקבותיו התודעה עושה צעד קדימה, משתחררת מעוד חסמים, מתחברת לעוד שפע.

אז זה שלך, ושלך הגוף המופלא שמשרת אותך.
חברי לתוך זה סקרנות, קחי נשימה עמוקה, שחררי נשיפה… וזה מתחיל….

על התמסרות, שליטה ושחרור

היא כותבת לי לפני הטיפול: "המטרה המרכזית שלי היא לשחרר ולהנות. להתנתק מהכל ולהיות חופשיה מניהול ומצורך לנקוט איזושהי פעולה. אני סומכת עליך שתדע לקרוא אותי ולקחת שליטה. קח בחשבון שקשה לי לשחרר שליטה ואני אתגר לא פשוט"

יש לי השקפה די מאורגנת על שליטה והתמסרות. אני לא חושב ששתי המילים הללו בעלות אותו משקל על המאזניים. הן לא מאזנות זו את זו. המילה התמסרות כבדת משקל הרבה יותר. חשיבותה גדולה יותר, האתגר הטמון בה משמעותי, ובאמצעותה אפשר גם להגיע רחוק יותר. השליטה לעומת זאת, היא במקרים רבים גורם מעכב, שיקוף של האגו, ונוסף על כך השליטה, כשהיא מונעת מגחמה ומצרכיו של אחד הצדדים המעורבים באינטראקציה, חוטאת להתמסרות, למתמסר/ת.

כשהיא מגיעה אליי לצורך קבלת העיסוי האירוטי, אני משוחח איתה, מרגיש את האנרגיות איתן נכנסה, מתחיל ללמוד אותה עוד בטרם נגעתי בה. אני לא נכנס איתה בשיחה המקדימה לעניין תפיסת העולם שלי על שליטה, אבל בהמשך, כשהיא שוכבת על מיטת העיסוי אני מספר לה בלי מילים את שאני חושב:
זה לא מפגש בין זו שמתמסרת לזה שלוקח את השליטה.
זה מפגש בין זו שמתמסרת לקבלה, לבין זה שמתמסר להענקה.

על דומיננטיות ועל כניעה

היא שוכבת דוממת, נאמנה למטרה אותה הגדירה לי מראש – להיות בקבלה פאסיבית של מגע ועונג, להיות חופשיה מהצורך לעשות משהו. ככל שהיא מתמסרת יותר, אני משלב אלמנטים יותר דומיננטיים במגע שלי בה. וכאן טמון ההבדל בין השליטה לבין הדומיננטיות. אני לא שולט בה. אני מוביל אותה. כי היא רוצה להיות מובלת, היא רוצה שאקח אותה למסע, לגילוי. היא רוצה לשחרר ולהשתחרר, והיא כמהה להתמסרות אחרי שכל יום, פחות או יותר כל היום, היא עסוקה בלהיות בקונטרול ובלנהל את עולמה ואת עולמם של הסובבים אותה והכפופים אליה. האישה הזו מחזיקה כל כך הרבה קלפים ביד, רובם קרוב לחזה, והיא כל כך רגילה להיות בפוזיציה הסמכותית, זו שכל העיניים נשואות אליה, שהיא מבקשת פשוט ללכת לאיבוד קצת, להיות קצת קלולס, לא לדעת הכל, לא לצפות מראש את הצעד הבא שלי. וזה מה שאני רוצה להעניק לה. וכשאני מתמסר לתפקידי הדומיננטי, אני שואף לקחת אותה למסע בו תוכל לחוות קשת רחבה של תחושות, החל ברוגע, על סף ההירדמות אפילו, כשאני מתחיל בעיסוי מרגיע ומשחרר, ואז דרך שלבי העוררות, והגירוי המיני, ועמוק יותר אל אלמנטים נוספים שנחבאים בפינות החושיות והחושניות של ההתמסרות ושל העונג. וככל שאני דומיננטי, והיא בכניעה, ברור לשנינו באיזשהו מקום הגיוני ומודע באחורי הראש, שזה כאן ועכשיו, בתוך הבועה המסויימת לתוכה נכנסנו יחד. והידיעה הזו משחררת. ההבנה שמחוץ לזמן ולמקום הזה, נפסק "משחק התפקידים" שכל כך מתאים כרגע, אבל לא רלוונטי באינטראקציה היומיומית של אנשים והעולם שסביבם. עולם טורפני, עתיר אגו, אינטרסים, סכנות. פה היא מוגנת, כאן אני מגונן, ושנינו מתמסרים. פשוט… בשני אופנים שונים.

לשחרר

אחד הדברים הכי מאתגרים עבור הרבה אנשים ובמיוחד נשים, זה… לשחרר.
לשחרר את המיינד: יש כל כך הרבה התניות ודעות קדומות שמסתובבות איתנו חיים שלמים.
לשחרר את הגוף: להצליח להרפות, להרגע, להתמסר…
לשחרר את הנפש: לאפשר לציפור הקטנה שבפנים לפרוש כנפיים ולעוף. להשתחרר מהכבלים.

העיסוי הארוטי, עבור אישה שמתקשה לשחרר נראה לפני ההגעה אליי כמו משוכה גבוהה במיוחד. רבות הפעמים בהן אני שומע מלקוחותיי על הקושי לשחרר, על הרצון בחוויה משחררת, על החששות שלא יצליחו להשתחרר. והיופי? שכמעט תמיד זה מצליח. הן משחררות, הן משתחררות.
אז איך זה קורה? הוקוס פוקוס? אבקת קסמים?
המציאות פשוטה יותר. החומרים היפים והעוצמתיים מהם עשוי שחרור הינם חומרים טבעיים, זמינים לכל דורש, אינם ממכרים והינם בטוחים לשימוש. להלן היסודות לשיחרור מוצלח בעיסוי הארוטי ובכלל באינטראקציה אינטימית בין אנשים:

נתחיל בדבר הכי חשוב: הקשבה. ההקשבה היא הבסיס לכל התהליך, והיא נוכחת במהלך כל העיסוי. הקשבה לא מתבצעת רק עם האוזניים, אלא עם כל החושים. כשאני מקבל לקוחה, אני בהקשבה. כשאני יושב לשוחח איתה, אני מקשיב. כשאני נוגע בה, ההקשבה מתחדדת עוד יותר, בלי מילים כמעט.

נמשיך לדבר הבא: כשזה נכון, הגוף יודע, הנפש מרגישה. וכאן אני מתייחס לרעשי הרקע איתם מגיעה לפעמים אישה לעיסוי. רעשי רקע כגון רגשות אשמה (תחושה של הסתרה, אפילו של "בגידה" בבן הזוג במידה והיא בוחרת לא לעדכנו), או תפיסות שגויות וחוויות עבר טראומטיות ככל שזה נוגע לאינטימיות, מיניות, והמפגש הזוגי.
אלא מה, כאמור, הגוף יודע והנפש מרגישה. עמוק בפנים יש את התובנה הברורה שצפה ועולה לפני השטח: נעים.
זה נעים.
זה נכון.
אם את מרגישה שאני נוגע בך, והמגע עושה לך טוב, עד מהרה הרעשים נחלשים ואת מקומם תופסת ההקשבה מצידך, הסקרנות החושית, הרצון לחוות, להרגיש, להשתחרר. באותו אופן, אם את מרגישה שאני נוגע בך ברגישות, ואני נמצא כאן עבורך, ומרוכז כל כולי בלהעניק לך, הנפש לא מסוגלת למכור לך את הסרט הרע של רגשות אשמה, של מחשבות שליליות כגון ההתוויה "בוגדת". כשאת מבינה שזה מה שמדוייק לך כרגע, את לא קונה את ה"סרטים" הרעים, אלא מאפשרת לעצמך להיות במקום החיובי, המקבל, המוערך.

מה עוד? מה החומרים הנוספים מהם עשויה חוויה טובה של שחרור?
חיבור. וגם כאן הפשטות מנצחת. חיבור זה לא משהו שצריך בהכרח להתאמץ עליו. לפעמים השחרור הוא מהות החיבור. הנוכחות הפשוטה, יחד. שפת הגוף היא שפה של מגע ושל אנרגיה. תוך כדי שמתקיים המגע, נוצר אותו חיבור מופלא בין שניים. החיבור הזה הוא משהו שטבוע בנו, כיצורים חברותיים, מיניים, חושניים ומרגישים. לא חייבים היכרות מקדימה בשביל חיבור, ולא צריך עשרה מפגשים כדי לאפשר אותו. עשר דקות של מגע יכולות לייצר חיבור שמביא לשחרור. כי יש שם אמון, יש ביטחון, יש הרגשה של "נעים לי" ושל "רואים אותי" ויש שם את ההבנה ש"זה בשבילי, זה עבורי". וכשזה כך, ונוסיף פנימה רגישות, זה חייב להתחבר.

ולסיום – לשחרר זה בעיקר להפסיק להחזיק בכח. להפסיק להיאחז. לא להיתלות במה שהיה, אלא לאפשר לרגע עצמו להתקיים. להיות בנוכחות. היופי הוא שכשמפסיקים להיאחז מגלים שלא נופלים, שהכל יציב כשהיה. ומה קורה אז? אז מתחיל השלב הממש מהנה… כשפורשים כנפיים ומתחילים לעוף…
אבל נניח לתעופות כרגע. הן עוד יגיעו. כשתגיעי.
בינתיים – לשחרר.

דברים שרציתי לומר לגברים (וגם לנשים)

אף על פי שאני מקבל נשים בלבד, ישנם גברים רבים שגולשים לאתר הזה, ומגיעות אליי פניות מגברים בקשר לעיסוי ארוטי לבנות הזוג שלהם. ולכן, החלטתי היום להקדיש פוסט מיוחד לגברים, ובו אדבר על דברים שחשוב לי לומר לכם. גם הנשים מוזמנות (תגובות – כתמיד – בפרטי).

ראשית כמה דגשים חשובים על העיסוי הארוטי שאני מעניק:

  • אני מטפל בנשים בלבד.
  • העיסוי הארוטי מתבצע בנוכחות שנינו בלבד: האישה המקבלת את העיסוי, ואני.
  • גם אם שניכם מעוניינים שבן הזוג יהיה נוכח בזמן העיסוי – לי זה לא מתאים.
  • אני רואה את החוויה של העיסוי הארוטי כמשהו שלה נטו. לא משנה אם היא בזוגיות. עיסוי ארוטי הוא חווייה פרטית ולכן גם צריך להתבצע בפרטיות.

נסיון העבר

ראיתי המון, חוויתי הרבה. בעבר איפשרתי סיטואציות בהן בן הזוג נוכח. אני מכיר את כל קשת המקרים והאפשרויות של הסיטואציה. להלן רק כמה וריאציות נפוצות וההתיחסות שלי:

  1. הגבר מעונין להביא את אשתו לעיסוי ארוטי: פעמים רבות פנו אליי גברים על דעת עצמם, ללא שיתוף של בת הזוג. ישנן כל מיני סיבות לכך, ביניהן: רצון להעניק לה חוויה משחררת, רצון לראות אותה מעונגת על ידי גבר זר, רצון לראות אותה נוגעת בגבר זר, ועוד…
    התייחסותי: הגישה הנכונה לטיפול אינטימי כמו עיסוי ארוטי היא שהאישה צריכה להיות היוזמת. בן הזוג לא אמור "לדחוף" אותה לכאן, בטח לא להפתיע, ובשום תצורה שהיא העיסוי הארוטי לא צריך לשרת איזו פנטזיה של הגבר. זו אחת מהסיבות שהגבר לא יהיה נוכח בזמן העיסוי. יש לך פנטזיה? אפילו אם היא פנטזיה ששניכם חולקים, ואני מברך על כך – העיסוי הארוטי שאני מעניק אינו הסיטואציה להגשים אותה.
  2. האישה מעוניינת בחוויה, בן הזוג מתנה זאת בנוכחותו: זה יכול להיות כאמור מסקרנות, או מפנטזיה, או במקרים רבים מהצורך 'לשמור' עליה ולפקוח עין כדי לדעת מה קורה, מה לא קורה, ועד כמה הדברים מרחיקים לכת.
    התייחסותי: שוב, העיסוי הארוטי הוא חוויה שלה נטו. אם אתה כבן הזוג מעורב בתהליך (מבחירתה או מבחירתך), המעורבות מסתכמת בלקרוא כאן באתר, לשוחח איתי אם תרצה, לעבד איתה ולשוחח איתה לפני / אחרי על החוויה ובעיקר לפרגן. המעורבות לא תכלול את נוכחותך, לא איתנו בחדר ולא בחדר סמוך. אם זה קשה לך או לא מקובל עלייך – דבר עם זוגתך, תלבנו את העניין ותגיעו להחלטה אם אתה משחרר, או היא מוותרת על הטיפול. אחד הדברים הכי לא מתאימים בעיסוי הארוטי זה שיושב בצד גבר על תקן "פקח" שבוחן בכל רגע מה מתרחש ואיך האישה מגיבה. אני מקווה שהצלחתי להעביר את המסר. לא מתאים, בכלל.
  3. אתם בתוך מסע זוגי קסום ומלא חוויות: אני הכי מפרגן. פגשתי המון זוגות שנמצאים בתוך הקטע המסקרן והסקסי של חילופי זוגות, הגשמת פנטזיות, הרפתקאות ובילויי סקס מגוונים. כאמור – אני מפרגן, אני בעד כל מה שעושה לשניכם טוב. אבל: אני לא הכתובת. בואו נחדד: העיסוי הארוטי שאני מעניק הוא לא חוויה זוגית, הוא לא נועד להיות עוד משהו שאתם עוברים כזוג יחד, ואם בעבר זה היה מקובל עליי ואיפשרתי – כיום אני לא שם. כלומר התשובה הקצרה היא: לא מתאים לי.
    אבל אתעכב רגע גם על התשובה הארוכה יותר: אתם מחפשים הגשמת פנטזיה. אתם צריכים לפנות למי שמתאים לו להגשים לכם את הפנטזיה. העיסוק שלי הוא עיסוי ארוטי, שזה טיפול בו אני שואף להיות בהקשבה מלאה וריכוז מלא במטופלת שלי, ואני רוצה שהיא עצמה תהיה באותה רמת ריכוז והתמסרות ללא גורם שלישי שנוכח או מעורב. קל להבין שמדובר בשני דברים שונים ואפילו מנוגדים. אני לדוגמה גיליתי עם הזמן שאני מתקשה להתנתק לגמרי מנוכחותו של בן הזוג ולהתרכז רק במטופלת. וקרו מקרים בהם גם נוכחתי כמה משפיעה נוכחותו של בן הזוג על המטופלת עצמה, ובמקרים מסויימים – לא לטובה. לא בגלל שבן הזוג לא מפרגן / מפריע, אפילו להפך: החיבור המיוחד שביניכם מקשה על האישה להשתחרר, להתמסר, להיות בהקשבה מלאה לעצמה ולתחושותיה, כדי להפיק את המיטב מהמפגש, כדי לדייק אותי כשצריך, כדי לזהות את הדקויות שבין "טוב לי" לבין "זה יותר מדי". נוכחות בן הזוג יכולה להיות חיבור (מאולץ) בין החוויה הנועזת של העיסוי הארוטי ובין המוכר, המרגיע. לכאורה זה מאזן, אבל רק לכאורה. בפועל, זה לא. זו בריחה, וזה יכול לקלקל. כדי לעבור איתי את המסע של העיסוי הארוטי צריך לסמוך עליי. צריך להיות איתי. וצריך לאפשר גם לי להיות עם המטופלת ולהרגיש רק אותה ואת האנרגיות שלה. בלי מיסוכים, בלי הסחות.

"שחרר… היא ואני מתואמים ויודעים בדיוק מה אנחנו רוצים…"

יתכן שאתם מחפשים במקום הלא נכון. כאמור אני לגמרי מפרגן להיבט הזוגי, כולל ה'ביחד' שלכם שהוא חלק מהחבילה. אבל לי, ולשרות שאני מעניק, זה לא מתאים. אחרי שנים של נסיון עם הרבה נשים והרבה זוגות, מתוך מקום מנוסה ומודע: העיסוי האירוטי שאני מעניק הוא משהו שהיא צריכה לעבור לבד.

לסיכום:
אני אוהב את העבודה שלי ומכבד אותה. אני מכבד גם את לקוחותיי, מאוד. אני מעריך ומוקיר את הזכות לקבל אליי אישה לתהליך כל כך אינטימי ומיוחד, ואני רוצה להעניק לה את החוויה הכי טובה שאני מסוגל להעניק. לפי האני מאמין שלי:
1. זו חוויה אישית, פרטית, וגם אם יכולות להיות לה משמעויות במישור הזוגי, החוויה עצמה, בזמן קיומה, לא מערבת את בן הזוג.
2. זו חוויה שכדי שתתממש אישה צריכה לרצות, בעצמה, ועבור עצמה. זו לא חוויה שבן הזוג צריך ליזום, לבטח לא לדרבן ולשכנע. אם נדרש שיכנוע או דחיפה, היא עוד לא שם, תעצור, תרפה, אולי אפילו תרד מהרעיון לגמרי.
3. אני באופן אישי מגיע עם סט מאוד ברור של נכון ולא נכון, אותו דייקתי עם השנים והטיפולים הרבים. ולכן, אם אתה גבר, ורוצה להעניק לה את חווית העיסוי הארוטי שלי, וודא שכל שנכתב לעיל פוגש אותך ואתכם במקום טוב, מכבד ומבין, ובהמשך לכך: זוגתך מוזמנת לשוחח איתי שיחה מקדימה ולקבוע.

הפשטות שב-wow, או: הגוף יודע, הגוף זוכר.

"אז רוני… וואו… מאיפה להתחיל?
יצאתי ממך אחרת מאיך שהגעתי"


היא נכנסת עם התרגשות גדולה, עם סימני שאלה, עם הרבה זמן שעבר עליה בהיסוסים, בהתלבטויות. בדיעבד, נעימה לי המחשבה שהייתי עבורה הגשמה של פנטזיה, אך גם חבל לי בשבילה שבהגשמה הזו הייתה כרוכה תקופה לא מבוטלת של התלבטות, של חששות.
אבל היא כאן.
והיא פתוחה אליי.
היא פתוחה יותר ממה שהיא יודעת.
כי היא יודעת שהיא רוצה להיפתח, אבל היא לא בטוחה שהיא מסוגלת.
מסוגלת להתמסר, מסוגלת לחוות. לחוות בכל החושים, לדבר את השפה הזו, שפת העונג.
אני רואה אותה.
מקסימה אמיתית, ככה כמו שהיא עם ההיסוס, והחשש, והסקפטיות.
אני רואה אישה.

"לקח הרבה זמן עד שהצלחתי לאסוף קצת אומץ ולהגיע אלייך.
את ההמשך אתה כבר יודע…"


כשהיא שוכבת על מיטת העיסוי ואני חש אותה, אני מרגיש שני דברים: כמה היא בהקשבה, עם כל הגוף, וכמה היא מחוברת, מתחברת, כמה היא איתי. בניואנסים קטנים, הושטת יד, הרפיית השרירים, מגע חוזר, היא מספרת לי בלי מילים כמה היא נוכחת, כמה היא בוטחת, כמה היא רוצה להתמסר ולחוות דרכי את עצמה, ולהתקרב, להיות כאן ועכשיו שניים, בתוך חווייה אחת.

שכבות של אשמה מתקלפות, שנים של תפיסה עצמית שגוייה מקבלות תפנית מסקרנת, משהו אמיתי מתגלה מתחת לפני העור. והעור – כולו עקצוצים טובים של עוררות. של גירוי חושי. אני נושף. היא נושמת אותי פנימה.

"הרגע הכי חזק ומרגש בשבילי היה הרגע שבו…"

המילים שלה מחזירות אותי לאותם רגעים. אלה מילים שיישארו בינינו, כי ההמשך של המשפט שלה, על הרגע החזק והמרגש הוא התמצית של הסוד. של האינטימיות. ואני מתרגש בחזרה, לקרוא את מילותיה, כמו שהיה מרגש לקרוא אותה בכל החושים. אני מתרגש כי זכיתי לראות אותה פנימה, הכי כמוסה והכי פתוחה, ולא היה באותם רגעים דבר מלבד הנוכחות הפשוטה והטבעית וזה כל כך טבעי שזה מרגיש כמו הזיה.

"החיוך לא ירד ממני כל היום. החושים התחדדו…
… יש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל אעצור כאן…"


תודה לך, מקסימה.

געגועים למגע בימי קורונה

"רוני, אתה עובד? אני חייבת עיסוי! תגיד לי שאתה עובד בבקשה, פליזזז"

תקופה מורכבת. נכפה עליי כמו כולם "לצאת לחופש" אבל כולנו גילינו שבעצם במקום לצאת נכנסנו, ובמקום לחופש – לסוג של כלא. הדברים הכי בסיסיים נלקחו מאיתנו: החופש להסתובב בעולם, המגע, החיכוך עם אנשים אהובים, החירות לחוות, להתענג, להגשים ולא רק לפנטז.
ימי קורונה. הלוואי שיחלפו במהרה ונחזור כולנו להיות אנשים חופשיים ופעלתנים. בינתיים אני לא קובע טיפולים כמובן. מתבאס, אבל מבין את הצורך להישמע להוראות כדי להתגונן. ויחד עם זאת ער למחיר הגבוה שאנחנו משלמים ולא רק בכיס. כסף בא והולך (כרגע רק הולך…) אבל ישנם צרכים נוספים לאדם חוץ מכסף בחשבון הבנק. כאדם שרגיל לגעת, אני מרגיש את החוסר הזה. החיבור הבין גופי, החשמל והאנרגיה שזורמים בין עור לעור. תענוג אמיתי, שכרגע חסר.

"רוני, כשאתה חוזר לעבוד תרשום אותי ראשונה!"

גילוי לב: אני ממש סקרן איך זה יהיה. איך יהיה שוב לגעת, להתרגל מחדש לחופש הזה להתחבר, שהיה כל כך מובן מאליו ופתאום מרגיש כמו פלא רחוק מהישג יד. איך התהפך העולם ככה תוך כמה שבועות? מסקרן אותי איך נתניע כולנו מחדש את האדם החופשי והמשתוקק שהיה כלוא כל כך הרבה זמן מתחת מסיכות, מתחת שכבות של חשדנות, והתגוננות, ומיגבלות… כמה מיגבלות…

"יש לך עצה מה לעשות בינתיים?"

לא לוותר לעצמנו. לא להתרגל לכלא. לזכור שאנחנו בני חורין, והמצב זמני. לעבוד עם הדמיון, עם המיינד. להיות ארוטיים, לגעת. בבני הזוג, בעצמנו, באופן מיני אבל גם באופן הכי פשוט ובסיסי. שבו בנוח, קפלו רגל, קחו את כף הרגל בשתי הידיים והתחילו לעסות אותה. תגלו תחושות ששכחתם. המשיכו לטייל לשוק, לירך, גלו איך הגוף מתעורר למגע, נהנה להיזכר בתחושות. גם כשתקועים בבית בלי פרטיות ובקושי אפשר אפילו למצוא זמן להתענג, אפשר לעבוד עם הדמיון ועם הפנטזיה. גם זה נחשב "לעשות כושר" במובן המיני. תנו למחשבות לנדוד…

"על מה לחשוב רוני? נאטם לי המוח, בחיי, מרגישה כמו דייסה אפורה בפיג'מה… רוצה להתעורר שוב…"

קחי לך כמה דקות של דמיון… כנסי אליי לסטודיו, תתרגלי למקום, לתאורה החלשה, לריח הנעים, לצלילי המוזיקה הרכים ולשקט מסביב שמבודד אותנו מהעולם שבחוץ. הבגדים מיותרים, אין מסיכות, לא פיזית ולא סימלית. אפשר להיות אנחנו. להשתחרר. לנשום חופש. דמייני מיטת עיסוי ואותך שוכבת עליה. תרגישי שתי ידיים חמימות מונחות על גבך. מרגילות אותך למגע. דמייני תנועה מתהווה, מסלול מעגלי סביב הגב, השכמות, צווארך. הרגישי את הגוף נפתח, מתרכך, נרגע ואז מתעורר מחדש. הרגישי את הלהבה ההיא מתחילה לבעור, שוב. כמו פעם. תני לידיי להמשיך לחקור אותך, ללמד אותך עונג, ככל שאני ממשיך לטייל על כל גופך, מכפות רגלייך כלפי מעלה, מעורר את השוקיים, מעמיק לתוך הירכיים, וביניהן… הרגישי את הדגדוג המוכר בשיפולי הבטן, ואת הרטיבות הנפלאה שנובעת מתוכך, מכינה אותך לעומקים חדשים של עונג… הרשי לעצמך לטפס, כשאני מוביל אותך לעבר אורגזמה ראשונה, ומשם להמשך טיול בין פסגות העונג…

"אתה עושה גם זום? בחיי… הערת אותי!"

עוד לא מצאתי דרך לעשות עיסוי ארוטי בזום… באסה. אבל אני אופטימי. בקרוב פשוט נחזור לגעת. עד אז אשמח לתגובות ולסיפורים האישיים שלכן מתקופת הקורונה, נשים יקרות, לקוחותיי ואלה שעתידות להיות – כשנחזור להיות אנשי חופש. בינתיים אני ב: 058-4472766 (ווטסאפ, טלגרם)