קטגוריה: עיסוי אירוטי

כבר כתבתי כאן לא פעם על כך שהעונג אינדבידואלי, ולכל אישה יש את מפת העונג הפרטית שלה ואת כפתורי העונג המחכים ללחיצה. ומכיוון שכך, למדתי ואני ממשיך ללמוד הרבה מהמפגשים עם לקוחותיי. כיף לי לגלות שתמיד יש עוד משהו לגלות על העונג הנשי. עוד מקום מענג, עוד סוג מגע שמגיב לעיסוי, עוד סוגים של אורגזמה, עוד ביטויים של פורקן / שחרור / גמירה / שפיכה…

שנים רבות של היכרות מופלאה עם עולמן האינטימי של נשים ואני רק ממשיך ללמוד. סיפורי חיים, סודות, התנסויות, פנטזיות והגשמתן, בעיות בחיים, ובזוגיות, משברים ותעצומות, מחלה, ניצחון, מחלה, מוות… כן, גם זה. הכל זמני, וכשמסתכלים על הדברים מפרספקטיבה גבוהה, ממעוף הציפור, קל יותר להתחבר לרעיונות פשוטים אבל נכונים כמו: לחיות את היום, לחיות בהגשמה, לחגוג את החיים, להעז, להתנסות, לחוות.

אז באיזה צד של המפה את? נגד ההפיכה המשטרית? בעד הרפורמה? ביביסטית על מלא? ליברלית?
אין צורך לענות, השאלה הזו לא באמת מזמינה תשובה. מה שבטוח: בין קוראותיי ולקוחותיי יש הכל מהכל.

כשמדברים על מין קל לקחת את השיחה למחוזות הטכניקה ולעסוק בענייני תנוחות, סוגי מגע, אקטים שונים ומגוונים, אביזרים ועוד.
אבל בואו: כשזה מגיע למין, ה 15 ס"מ החשובים הם בין האוזניים…
או במילים אחרות: איבר המין החשוב ביותר הוא המוח. המפתח לעונג נמצא על פי רוב שם.

אז נכון שבמרבית הפוסטים אני כותב פה על "מה כן", ועל עונג, ועל כיף, וגמירות ושיאים, אבל היום אני מוצא לנכון לכתוב כמה מילים על נושא חשוב, נושא שאני באופן אישי לא מתפשר עליו וראוי שכולם יאמצו את הגישה שלי בנוגע אליו. הנושא הוא: לא.

בעולם כל כך עתיר ידע, קל לשכוח שעד לפני "דקה וחצי" במושגים היסטוריים לא ידענו כמעט כלום על מיניות בכלל ועל אורגזמה נשית בפרט. רק במחצית השנייה של המאה העשרים חקרו מאסטרסט וג'ונסון את האורגזמה, ורק בשנות האלפיים פוענח מבנהו הפנימי וגודלו האמיתי של הדגדגן.
יחד עם הידע, התפתחה מודעות מבורכת של נשים לפוטנציאל האורגזמי שלהן. נשים רוצות לגמור, מצפות לגמור, ואם בעבר יכלה אישה לעבור חיים שלמים בלי לדעת כלל מהי אורגזמה, שזה כשלעצמו עצוב מאוד, היום לעיתים מתרחשת תופעה הפוכה: האורגזמה הופכת למטרה של הסקס, ואיפשהו בדרך מאבדים משהו חשוב… עולמות שלמים של עונג.

ככל שהעמיקה בחוויה, נולד והתפתח הסוד. ככל שהרשתה לעצמה לצלול פנימה, להרגיש, להתרגש, לחקור, לפעום ולהתפעם הסוד נטמע בה והפך לחלק יקר ובלתי נפרד ממנה. ההבנה שככל שהיא הולכת עם זה עמוק יותר, היא שומרת את זה יותר מפני העולם שבחוץ. זה שלה. ככה פשוט. וגם אם לפעמים יש לה רצון לצעוק את זה בחוצות, כי זה כל כך טוב, היא מגניבה חיוך, שומרת סוד בינה לבין עצמה.

שבוע שעבר ארזנו את עצמנו וטסנו לחופשה משפחתית בהרכב מלא, חמשתנו. עבורי זו הייתה הנסיעה הראשונה מאז 2019, אחרי שהעולם עצר, ואחר כך נפתח שוב בהדרגה, ולקח זמן למצוא את ההזדמנות שכולנו זמינים.

חג החירות הוא תמיד זמן טוב לדבר על חופש, על שחרור. אבל לדבר זה דבר אחד ולתרגל וליישם זה דבר אחר וחשוב שנזהה את ההבדל בין יום סימבולי בשנה כמו חג פסח (חירות), ראש השנה (התחלות חדשות), יום הולדת (היום המיוחד שלך) לבין הפרקטיקה של הדברים. הימים 'המיוחדים' הם רק דגל, תזכורת, בעוד שהאתגר שלנו להפוך את כל ימות השנה למיוחדים. טוב נו, לא כולם… יש ימים סתמיים וגם זה חלק מהחיים… אבל בואי נחזור לחירות.