להכנס לכושר מיני אחרי הרבה שנים?

פגשתי לא מעט נשים שסביב גיל 40-50 מבקשות לחקור את העונג המיני שלהן אחרי 20 שנים של שממה מינית. יתכן והאישה חוותה את עצמה כ"א-מינית" כל השנים הללו, ואולי בן הזוג "לא יודע לגעת" והמין הפך למטלה של "נסמן וי ונלך לישון", ועוד לא דיברנו על גידול ילדים, וקריירה, ואעצור כאן לפני שאתחיל להישמע כמו מדור יחסים באיזה גיליון מגזיני…
מצב נתון: במהלך המון שנים של פעילות מינית דלה (או אפילו היעדר פעילות כזו) ללא עונג מיני ממשי, הגוף והמיינד לא מכוונים לתדר הנכון. ככל שזה נוגע למיניות – את לא בכושר. לכאורה כושר נתפס בדרך כלל כפיזי בלבד, אבל אני סבור שהשילוב בין פיזי ומנטלי הוא המפתח לחוויה טובה.
קחי אישה שלא עשתה פעילות גופנית כל החיים. סביב גיל 40 מסתובב איזה בורג, בקטע טוב כמובן, והיא מצטרפת לקבוצת ריצה. בהתחלה קשה לרוץ 300 מטר. אחרי חודש היא רצה שני קילומטר ועפה על עצמה. אחרי חצי שנה היא נרשמת למירוץ 5 קילומטר ראשון ובהמשך היא מוצאת את עצמה רצה 10 או יותר. ממצב של חוסר יכולת לרוץ, היא מוצאת את עצמה רצה מעל שעה רצוף, וזה מרגיש מדהים לגלות שהגוף מנגן נכון. הצליל מכוון.
עכשיו בואי נדבר רגע על מה שקרה כאן. מה המפתח לשיפור בכושר הגופני? האם זה חיזוק השרירים? האם זה שיפור הסיבולת? עליה ביכולת האירובית?
כל התשובות נכונות, אבל לצד כל אלה יש מימד חשוב מאוד שבלעדיו זה פשוט לא היה מצליח: המימד המנטלי. אותה אישה שלא הצליחה לרוץ 300 מטר ראתה מולה קיר. חומה גבוהה. היא לא יכלה בכלל לראות את המרחקים הארוכים כי אחרי עשרה צעדים של ריצה הדבר היחיד שהיא חשה זה חוסר יכולת להרים את הרגליים ולהמשיך לרוץ. היא לא ממש האמינה, גם אם היא מאוד רצתה. יתכן שבאימון הראשון היא התמודדה עם קולות חזקים בראש: זה קשה, זה בלתי אפשרי, אני לא מסוגלת, אין מצב שאני אצליח.
עברו כמה אימונים ועם או בלי שהיא שמה לב היא מצאה את עצמה מסיימת שני קילומטר. משהו התחיל להשתחרר. היכולת לסיים בהצלחה משימה שלפני כן נראתה בלתי אפשרית, הרחיבה לה את הסקופ, את מרחב האפשרויות המנטלי, והתחיל תהליך יפה של סנכרון בין אמונה ובין הצלחה, בין ניסוי ובין הישג.
את כבר יכולה לראות את קוי הדמיון האפשריים בין כושר ריצה לכושר הנאה. גם כאן, אחרי הרבה שנים של פעילות לא מספקת, נדרש לא רק ללמוד להפעיל את השרירים אלא גם להצליח לשחרר את הראש, להיפרד מתפיסות ישנות ולעבור דרך השער לחוויה טובה ומתקנת. וכמו אותה אישה שעשתה בקושי 300 מטר ובהמשך למדה להבין ולהאמין שהיא יכולה הרבה יותר, זה יכול להיות תהליך שלוקח זמן, ולא לחיצה על כפתור וגמרנו.
יש ביטוי חזק באנגלית: use it or lose it , וזה קצת מלחיץ כי באמת אחרי עשרים שנה של שממה מינית את עלולה לשגות ולחשוב: אולי איבדתי את זה לגמרי? אז אני רוצה להוסיף שלא. לא איבדת את זה לגמרי. גם מה שאבד יכול לחזור, אם משקיעים מספיק בחיפוש, באימון, בלימוד מחדש.
בואי נוסיף: search for it.
וגם: explore it
ואם את מעוניינת שאעזור לך לחפש, לחקור ולהעיר את שנרדם, צרי קשר, ו… חזרי לכושר!

תאום ציפיות

הדרך לחוויה ארוטית מוצלחת ומענגת מתחילה בשיח המקדים בינינו.

בואי נדבר. כלומר, בואי נדבר רגע על תקשורת. בפוסט הזה אני רוצה לגעת בנושא חשוב במיוחד שיכול להשפיע על סוג החוויה שתעברי אצלי ועל עוצמתה.
כאשר אישה קובעת איתי מפגש, היא מביאה איתה משהו ייחודי. ה'משהו' הזה, זה בעצם מכלול רחב של תנאים משתנים: החל בגיל וכלה במטרות ודגשים שונים, וגם פנטזיות שונות.
השיח המקדים בינינו מתרחש בטלפון, בווטסאפ וגם כשאת כבר אצלי. לא אוכל להפריז בחשיבותה של השיחה המקדימה ואני רוצה לפרט כאן כמה נקודות רלוונטיות לשיח המקדים.
מה את מחפשת: הדבר הכי בסיסי הוא להגדיר מה מטרת המפגש מבחינתך. טווח האפשרויות רחב והיכולת לדייק מה המטרה תעזור לי ולך. האם את באה כדי ללמוד משהו חדש על עצמך? האם את באה כי את בתקופה לחוצה וזקוקה לשחרור ופורקן? ואולי את בתקופה של חסר גדול במגע וחום? ואם אנחנו מסתכלים על המרחב שבין עיסוי (מסאג') ובין מגע ארוטי באיבר המין, מהו המנעד הנכון לך, האם 80% עיסוי ו 20% עינוג מיני, או להפך… זו לא מתמטיקה מדויקת ולא נוסחה לתוכה אני מזין משתנים. זו הזדמנות בשבילך לומר בפשטות מה את מחפשת, ובשבילי להתחיל ללמוד אותך.

מה את אוהבת: אף על פי שבמהלך המפגש יתכן שתלמדי דברים חדשים על העונג שלך, יש חשיבות רבה לתקשורת מקדימה סביב מה שאת אוהבת בדרך כלל. זה מתחיל בעיסוי הכללי: האם את אוהבת מגע עדין ומפנק או מעדיפה מגע עמוק וחזק (וכן, זה בסדר גמור לאהוב גם וגם). וזה ממשיך בעונג המיני שלך: האם את חווה אורגזמות ואם כן כיצד. דגדגנית, וגינלית, באוננות אצבעית או עם ויברטור. יש המון משתנים בין אישה לאישה, והרבה הרגלים מיניים שהושרשו במהלך שנים. אישה אחת תאהב גירוי הדרגתי, ממושך, מרומז ולא ישיר בעוד שאחרת תעדיף לטפס כמה שיותר מהר אל האורגזמה. אצל אישה אחת האורגזמה היא "סוף הסיפור" ואחריה אין אפשרות להכיל יותר עונג, ואצל אחרת זוהי רק תחילתו של גל עונג ממושך ו"רק תן לי עוד, אני יכולה להמשיך..". את לא צריכה להכנס לשום תבנית. את מוזמנת רק לזהות מה את אוהבת בדרך כלל, ואם זה לא לגמרי ידוע לך נסי לענות על השאלה: מה את מעדיפה.
ועוד משהו: כחלק מהשאלה מה את אוהבת ומה את מעדיפה את יכולה להתייחס לאזורים בגוף: אוהבת מגע בשיער? ואיך את עם מגע בכפות הרגליים? מגע בחזה? וכשזה נוגע לעונג מיני האם פי הטבעת הוא אזור רלוונטי או שאת מעדיפה להימנע ממגע בו?

מהם הגבולות שלך: נושא הגבולות חשוב משתי סיבות עיקריות. קודם כל – ביטחון. כשאנחנו מדברים בשיח המקדים על גבולות, אנחנו מגדירים מה לא יקרה במהלך המפגש וכך מסירים סימני שאלה ויוצרים מרחב בטוח. אני חושב שעוד לפני שבכלל מדברים על עונג ועל הנאה, יש צורך בביטחון ובהסכמה. הסכמה היא לא רק על "מה כן" אלא גם על "מה לא".
הסיבה הנוספת לחשיבות הגדרת הגבולות – היא תורמת לשחרור הראש ונטרול רעשי רקע. המפגש הארוטי הוא בעל אופי מיני וכשנכנסים אליו מתוך תאום ציפיות שכולל גם גבולות מוגדרים הרבה יותר קל להיות בנוכחות מלאה ולא להתפזר במחשבות של "לאן עכשיו" ו"מה הצעד הבא". את פטורה מחששות לגבי האם יתרחש משהו שאת לא אוהבת או לא רוצה, כי מראש שוחחנו על כך והוסכם מה לא.

ולמתקדמות… עוד סעיף מעניין שיכול לשדרג את רמת השיח המקדים: מהי הפנטזיה שלך. כי אמנם יתכן שאת מגיעה אליי עם סקרנות נטו, מצפה להתנסות במשהו חדש ולא מוכר, אבל יתכן גם שאת באה לפה עם פנטזיה מוגדרת, עם רצון לחוות אלמנטים מאוד מסויימים כחלק מהחוויה הארוטית שלך. שוב, במסגרת תאום הציפיות מתאפשר לי ללמוד אותך ועלייך ומתאפשר לשנינו להכנס לתוך החוויה ממקום גלוי, בטוח ומתואם.

אז, נדבר…

שגרה חדשה

סגר שלישי הסתיים, והלוואי שלא יהיו סגרים נוספים. יותר ויותר אנשים כבר חוסנו, ואפשר לקוות – תקווה זהירה – שלא ירחק היום והקורונה כבר לא תגביל את בחירותינו היומיומיות.
זמן רב מדי העונג נדחק לעדיפות נמוכה. אנשים הסתגרו, נסגרו, ומשיחות שהיו לי עם לקוחותיי למדתי שהחוסר מורגש. כל אחת התמודדה אחרת. אחת באמצעות הדחקה עד כדי כיבוי המיניות, אחרת במציאת קשר עם שכן קרוב וזמין, ויש גם מי שהתמירה אנרגיה אחת באנרגיה אחרת והפנתה את התשוקות שלה לכתיבה ולאמנות.
מה הלאה?
כמו חיות שנעורו מתרדמת חורף ומתחילות לצאת ממקומות המסתור, לרחרח בזהירות את האוויר ולהתרגל לשמש, אנשים מתחילים להזכר בחופש תנועה שאינו מסתכם בקילומטר או בקניות בסופר. עוד כמה ימים כאלה ויש מצב שהסתגלנות האנושית תתחיל להשכיח מאיתנו שבכלל היינו תחת הגבלות.
כן, יופי, אבל מה הלאה?
מתקדמים לגירסה טובה יותר של עצמנו ושל עולמנו. אנחנו לא מסיימים עם הקורונה רק בשביל לחזור אחורה. אנחנו צריכים להתקדם. בראיה שלי, להתקדם זה לשאוף לשפר. לשפר את עצמנו, לשפר את מצבנו, להיפרד ממה שלא נחוץ, מדפוסים ישנים, מהתנהגויות והרגלים שהורידו אותנו נמוך, ו… לנצל טוב יותר כל פיסת חופש ושליטה שחוזרת לחיינו.
מהמקום האישי שלי כמי שעוסק בארוטיקה ומיניות אני מקוה שקוראותיי ולקוחותיי יצטיידו בהרבה סקרנות בריאה כלפי עצמן וכלפי חייהן בתקופה הקרובה. סקרנות של גילוי מחדש, של הגשמה. זמן רב מדי התודעה של כולנו הייתה טרודה בחולי, פחד, הגבלות, מישטור ואיום. האתגר הראשון לתקופה הקרובה: לנקות את התודעה מכל אלה ולזמן לתוכה דברים שמצמיחים אותנו: מה רצינו לעשות וטרם עשינו? לאן רצינו ללכת? מה אפשר לעשות אחרת ממה שכבר עשינו אינספור פעמים? וכשזה מגיע למיניות ועונג: מהי החוויה שאת מזמנת לעצמך? מהי הפנטזיה שטרם הגשמת? ומה את הולכת לעשות לגבי זה?

נווטי את חייך בתבונה,
דעי הרבה חופש, הגשמה ועונג.

שתהיה תקופה של צמיחה לכולנו

"… כי אתה שם בשבילי ורק בשבילי"

יש אנשים שחיים במפלס אחד כל החיים. הכל ידוע, הכל חזרתי, הכל צפוי והרשות לא נתונה. אלה חיים בטוחים, נעדרי מסתורין, נטולי סוד. הזמנים קבועים, המסלולים קבועים, האינטראקציות… קבועות.
ויש אנשים שחיים למעלה, למטה, ובכל מיני מקומות במרחב. כמוה. אשת עבודה ביום, תקתקנית, מנהלת, אמא, רעיה, שתי רגליים על הקרקע. וכשהיא באה אליי היא יורדת למפלס האחר, זה שממנו היא מטפסת לפסגה. המפלס הסודי שלה.
זה כאילו חיכה להתפרץ, כי לפני כן היא לכאורה הייתה אישה של מפלס אחד, או שבעצם ככה בטח תופסת אותה הסביבה המוכרת. אישה חריפה עם שורשים נטועים עמוק בקרקע. אז פה – היא נתלשת. היא מחפשת את ההתפרקות, הפורקן, היא פוערת את האדמה המקרקעת, שולפת את השורשים, ויוצאת למסע לילי נסתר. אף אחד לא ינחש. כי מי יכול לנחש שאדמה בוערת באש?

"שלום רוני, שמי XXX, אשמח לשמוע ממך קצת על העיסוי הארוטי, איך זה הולך ואיך קובעים תור. אף פעם לא עשיתי משהו כזה"
ככה זה התחיל. לפני כמה מפגשים. היום היא כבר כותבת לי בטרם היא באה: "מכירה את עצמי, מכירה את הדחף שלי…" ומסכמת למחרת ב"הסתחררתי מכל הטוב שהענקת לי…". וחוזרת למפלס הרגיל, הבטוח. אדמה. שורשים.

ערב. גשם. אישה צועדת ברחוב במעיל ארוך. תחתיו רק תחתון וחזיה סקסיים. תחרה שקופה. מחדר המיטות והמראה מולה היא מודדת ומצטלמת, לרכב, ומהרכב דרך האנשים שאינם יודעים, אליי.
היא נכנסת אליי כשהיא עוד מנהלת את העולם שבחוץ ואז מדוממת הכל באחת. אני הסוויצ', השער, המקום אליו ירדה כדי לטפס. השיער הארוך והחלק שלה אסוף בקפידה. הקוקו שלה מתחצף אליי. גם היא. בכלל, נדמה שהיא משקיעה תשומת לב רבה בהתרסה, בפיתוי, בנשיות המתלקחת שהיא מביאה לכאן. אדמה נפערת, נובעת, וממעל הלהבה. כמו באיזה טקס שבטי פראי. איתני הטבע, יין ויאנג. גבר ואישה ולולאת האינסוף. אני נושף ומלבה אותה. את הלהבה. היא נאנחת. נפתחת. שותה בצמאון מטר ניצוצות של מגע פיזי שמעורר אצלה את כל הגוף. כמה היא רעבה וצמאה.
רגעים היא מנהלת. תובעת, פוקדת, כאילו נטועה בכיסא המנהלים שלה ומחלקת פקודות אף שהן נלחשות בתאווה סקסית ובשכיבה מפושקת. כמכשפה הרוקחת שיקויים סודיים היא לוחשת או עושה איזה "אברא כדברא" ומשהו קורה, החדר כולו מלא אותה.
ורגעים אחרים היא הולכת לאיבוד, המילים נעלמות, כל כולה מרוכזת בתחושות הגוף, ברטט האנרגטי המיוחד של העונג, של החיכוך העורי, של האורגזמה המפרקת אותה לרסיסי התמסרות הנקווים בשלולית. מערבולת שאינה כפופה לפיזיקה של המקום והזמן ופורצת אל מרחבי התחושה והפעימה הבין גופית.
שתי ידיים שלובות סוגרות בינינו מעגל. ביד השניה אני לופת את הקוקו המתחצף שלה. היא מחייכת, שבעת רצון. ככה היא אוהבת.
המים זורמים במקלחת, הגשם שאחרי הסערה.
מחר יהיו מלא שלוליות ברחוב וכל הגוונים יהיו עמוקים יותר.
היא נכנסת למשרד, מניחה מולה את הטלפון ומתחילה לנהל.

הגשם של X

השם שלה נפוץ, אבל הכינוי שבו כולם מכירים אותה מאוד ייחודי. סיפור חיים כלשהו, כמדומני משהו מהילדות המוקדמת וכינוי שדבק בה והפך לשם כמעט רשמי. היא לא בנאדם חריג בנוף, לפחות במראה שלה. ממוצעת. רגילה. אחרי כמה לידות הגוף כבר לא מהודק כמו פעם, אבל תמיד ובמיוחד בשנים האחרונות הקפידה לעשות התעמלות ולתחזק. העיסוק שלה בספורט הפך ככל הנראה לדרך חיים, וגם אם מדובר בתחום לכאורה גברי, היא כל כך אישה. הנשיות שלה היא מהסוג שלא מסובב ראשים ברחוב, אבל מקרוב, ובמיוחד אחרי שמשוחחים איתה, היא כלהבת נר מהפנטת. ולא רק בשל מה שהיא אומרת, אלא משהו ברווחים שבין המילים, באיך שהיא שותקת, באיך שהעיניים שלה מדברות ובעיקר שואלות. אנחנו מנהלים שיחה קצרה על נשיות וגבריות ועל שליטה והתמסרות. שיחה קטנה על נושא גדול. ברור לשנינו שלא נוכל להאריך בשלב זה כי המגע והעונג מתדפקים על הדלת, ופנינו לחדר העיסוי.
כשהיא עוצמת עיניים ומפקידה את כל כולה בידיי, שוכבת על מיטת העיסוי ומסדירה נשימות שקטות ועמוקות, אני חוקר. חוקר כל קפל, שריר, גומה וקימור. הידיים לומדות אותה. סקרניות. האם כבר נגעו בך כאן, וככה, האם את מכירה את העונג שמגיע מהנקודה הזו, והאם את אוהבת להתמסר ולהיות מובלת או שזקוקה לנקודת אחיזה מתמדת כדי לא לאבד שליטה. בלי מילים אנחנו מנהלים דיאלוג. הנשימות שלה הן המשוב שלי. הנשימות, והרטט. לחיצת יד עדינה מוסרת לי שאני מתקבל בברכה במעלה הירכיים. כשאני מלטף ומתקרב ליוני שלה היא מרימה מעט את הגוף ובאה אליי, מביאה אותי אליה. ריקוד…
אני מנחה אותה להתהפך על הגב. עכשיו אני יכול לראות את החיוך שלה. בעיניים עצומות. התאורה על מינימום והנרות מרצדים על הגוף שלה. רגליה פשוקות והיא פתוחה. רמות הגירוי שלה גבוהות כעת. ידיי מטיילות ומתחילות שוב מסע חדש. היא זקוקה להפסקת פיפי, כך היא אומרת, ואני כבר מרגיש את מה שהגוף שלה מספר לי: גם כשהיא תחזור מהשירותים בשלפוחית ריקה, התחושה הזו לא תיעלם והיא תגלה עד מהרה כמה נוזלים אצורים אצלה ומחכים להשתחרר. כשהיא נשכבת מחדש על מיטת העיסוי, נינוחה ומקבלת, אני חוזר לענג אותה. השפיכה שלה הולכת ומתקרבת ויש לזה תחושה מאוד ברורה, ואפילו צליל. קשה לי להסביר את זה, גם לנשים. כבר כתבתי ואמרתי שכגבר לעולם לא אדע מהן התחושות שאישה חווה כשאני מענג אותה, אבל את סימניו של העונג הנשי אני מכיר ואוהב. היא מתנפחת מבפנים, נגדשת, מתכווצת, ואז נובעת בשטף של קילוחים אורגזמיים. רגעים שהם רצף של שיאים וזרימה. איפשהו בתוך זה היד הפנויה שלי מהודקת בתוך היד שלה ויש לי משוב מהפנט מהלחיצות שלה. תן לי עוד. אל תפסיק. תן לי רגע לנוח. תהיה איתי. תישאר. ושוב. בוא. תן לי עוד…
לילה יורד וגם הגשם. אנשים ליליים נוסעים נסיעות תכליתיות. גם אני נכנס לאוטו, נוסע הביתה. כשאני מגיע מהבהבת לי הודעה ממנה: הגעתי הביתה, עוד לא מסוגלת להכנס. מסדירה נשימה ומנסה להוריד את עצמי לקרקע מספיק כדי לפסוע פנימה. תודה על מגע ומילים, תודה על הגשם.

זרה

הרבה קורה באותו יום. מוות, לידה, התרסקות כלכלית, גשם ראשון, הפגנה בקרן רחוב, תאונת דרכים מיותרת. ככה זה בכל יום בעצם. הרבה אנשים בהרבה מקומות מקבלים ניעור בלתי צפוי, קריאת השכמה, דרישת שלום מעניינת. אחרים ממשיכים לנמנם את חייהם. ויש אותה, שרצה בין הטיפות, לא נרטבת.

היא פוסעת פנימה ביתית כזו, כאילו קמה משינה נכנסה לאוטו ובאה אליי. השיחה המקדימה מאוד עניינית, בלי small talk. מדברים על ההעדפות והגבולות שלה, ובאמת שאין צורך ביותר מזה. "שוב היא כאן ושוב הכל כמו מהתחלה".

הגוף שלה חטוב יותר משזכרתי. אין לי מושג מה היא עושה, בעצם אין לי מושג בכלל. יודע במעורפל באיזה תחום היא עוסקת, לא יודע מה שגרת יומה. אולי רמזים קטנים על לייפסטייל מסויים. היא סגורה. סגורה מאוד אפילו. כמו שהיא דיסקרטית, ככה היא פתוחה על מיטת העיסוי. הגוף שלה נכנס למצב טיסה מרגע שהיא מתקלפת מהבגדים ונשכבת על המזרון. שרה לי בלי מילים: "take my breath away".

הניגוד הזה בין הזרות המוקפדת בינינו לבין איך שכל שריר בגוף שלה מתמסר ונוכח הולך ומחריף. כקו חמקמק שמותח גבול בין הנאה ועונג לבין ניכור ותכליתיות. איכשהו זה מרגיש בסדר. טוב אפילו. מן הסכמה שותקת בינינו שהיא פה בשביל לקבל עונג, אני בשביל להעניק, וברמה האישית אין מקום לטיפת סקרנות הדדית. רק פיזיות חוקרת, מתנסה. אני נוגע אחרת. מפתיע אותה. היא קופצת, כל הגוף שלה נדרך. אותה זרות מוקפדת נסדקת כשהיא מבינה שאני קורא בה משהו נסתר כעת, משהו שחיכה שאגלה אותו מבעד למסך הערפל הסמיך שאופף אותה כמגננה. היא פולטת אנחה והרטט שלה מספר לי: היי זר מוחלט, נעים להכיר…

כשהכל מסתיים היא ממהרת לחזור לעולם שלה. להתעטף שוב בניכור הזר שבינינו, כמו לוודא שלא נחשפה יותר מדי, שלא יהיה קשה לסגור את הדלת. אולי היא תשוב, ואולי זה יקח שנה, אבל ברור לי שכשהיא תחזור, היא תהיה שוב זרה, ושוב הכי מוכרת, ודלת תיפתח, ותיסגר שוב. יש איזו אדישות מופגנת באיך שהיא מנהלת את המידור הזה שלה, ויש את הסקרנות שבה אני חוקר את הדלתות שהיא פותחת, את סימני הדרך המסקרנים בגן שבתוך החומה.

זה שלך.

החיפוש אחר העונג חוצה גילאים, סטטוסים, תרבויות ואמונות. מגיע שלב מסויים בחיים שבו משהו מתעורר, משהו נעור לחיים, עמוק מתחת לפני השטח. אחרי שנים של הסחות דעת של החיים שדוחקות את המיניות לתחתית סולם העדיפויות, אפילו עד כדי א-מיניות מוחלטת, נלחץ איזה סוויצ' בראש ובגוף, ואת יוצאת לחקור. "יוצאת" זו מילה קצת מוזרה בהקשר הזה, כי בעצם את עסוקה בלהכנס פנימה, להקשיב לגוף, לסימני השאלה שבראש, לסקרנות שמובילה אותך להתנסויות חדשות. עם עצמך, איתו, ו… בחוץ. וזה שלך.
זה שלך כי זה משהו פרטי, משהו שאת בוחרת כמה, איך ועם מי לשתף.
זה שלך כי זה משהו שרק את יכולה לאפשר, להניע, לחקור ולהעז.
וזה שלך פשוט כי את מגיעה להבנה שמגיע לך. כי אחרי שנים של הדחקה שאולי היית מודעת לה ואולי לא, את רוצה לשים את עצמך במרכז, בזמן ובמקום הנכונים לך, ולחוות יותר עונג, יותר חושניות, יותר.

ולפעמים זה קצת מבהיל, המחשבה הזו ששנים רבות "בוזבזו" בקהות חושים, בחוסר חיבור למיניות שלך, לעצמך. מן מחשבות כמו "איפה הייתי כל הזמן הזה?" או "אולי איבדתי את זה לגמרי?"… וכמובן "מאיפה מתחילים בכלל אחרי כל כך הרבה שנים…"

אז קודם כל מתחילים בלא להבהל מהפחד. לא להילחם בזה. זה בסדר שיש בך בילבול, ויש בך קולות סותרים, וזה בסדר שאת לא ממש יודעת איך להתחיל, ואיך זה יהיה, והאם את בכלל מסוגלת. אל תילחמי בזה. הקולות יירגעו מעצמם בזמן הנכון. כשרעשי הרקע הללו נוכחים, עברי למצב התבוננות, קבלי את הבילבול והחששות בהבנה.

יש משהו מעניין שקורה כשהדברים מתחברים נכון יחד, כלומר כשמגיעים לנקודת זמן ומקום בה הראש משוחרר, מגורה, והגוף במצב עוררות וריגוש מיני: הגוף נזכר. לפעמים הגוף נזכר בדברים שלא ידעת ששכחת בכלל, תחושות חדשות לחלוטין. אבל אני בכוונה משתמש במילה 'נזכר' כי הגוף יודע. הוא תמיד ידע. אולי לא השתמשת, אבל הגוף שלך יודע לעשות דברים נפלאים, גם כשזה מגיע לעונג המיני. לפעמים כשאני מענג מישהי שזו לה הפעם הראשונה שהיא חווה סוגי מגע ועונג חדשים, אני שם לב לפער בין החווייה של העונג לבין היותה ממש מופתעת מעוצמת התחושות. בדימוי, אולי זה קצת כמו לרכוש איזו מיומנות חדשה, לדוגמה ללמוד לרכוב על אופניים, או ללמוד לשחות. בהתחלה זה נראה כמעט בלתי אפשרי, אבל באיזושהי נקודה הכל מתחבר יחד, הגוף פתאום מתחיל לנגן באוטומט את המיומנות החדשה, ובעקבותיו התודעה עושה צעד קדימה, משתחררת מעוד חסמים, מתחברת לעוד שפע.

אז זה שלך, ושלך הגוף המופלא שמשרת אותך.
חברי לתוך זה סקרנות, קחי נשימה עמוקה, שחררי נשיפה… וזה מתחיל….

הפשטות שב-wow, או: הגוף יודע, הגוף זוכר.

"אז רוני… וואו… מאיפה להתחיל?
יצאתי ממך אחרת מאיך שהגעתי"


היא נכנסת עם התרגשות גדולה, עם סימני שאלה, עם הרבה זמן שעבר עליה בהיסוסים, בהתלבטויות. בדיעבד, נעימה לי המחשבה שהייתי עבורה הגשמה של פנטזיה, אך גם חבל לי בשבילה שבהגשמה הזו הייתה כרוכה תקופה לא מבוטלת של התלבטות, של חששות.
אבל היא כאן.
והיא פתוחה אליי.
היא פתוחה יותר ממה שהיא יודעת.
כי היא יודעת שהיא רוצה להיפתח, אבל היא לא בטוחה שהיא מסוגלת.
מסוגלת להתמסר, מסוגלת לחוות. לחוות בכל החושים, לדבר את השפה הזו, שפת העונג.
אני רואה אותה.
מקסימה אמיתית, ככה כמו שהיא עם ההיסוס, והחשש, והסקפטיות.
אני רואה אישה.

"לקח הרבה זמן עד שהצלחתי לאסוף קצת אומץ ולהגיע אלייך.
את ההמשך אתה כבר יודע…"


כשהיא שוכבת על מיטת העיסוי ואני חש אותה, אני מרגיש שני דברים: כמה היא בהקשבה, עם כל הגוף, וכמה היא מחוברת, מתחברת, כמה היא איתי. בניואנסים קטנים, הושטת יד, הרפיית השרירים, מגע חוזר, היא מספרת לי בלי מילים כמה היא נוכחת, כמה היא בוטחת, כמה היא רוצה להתמסר ולחוות דרכי את עצמה, ולהתקרב, להיות כאן ועכשיו שניים, בתוך חווייה אחת.

שכבות של אשמה מתקלפות, שנים של תפיסה עצמית שגוייה מקבלות תפנית מסקרנת, משהו אמיתי מתגלה מתחת לפני העור. והעור – כולו עקצוצים טובים של עוררות. של גירוי חושי. אני נושף. היא נושמת אותי פנימה.

"הרגע הכי חזק ומרגש בשבילי היה הרגע שבו…"

המילים שלה מחזירות אותי לאותם רגעים. אלה מילים שיישארו בינינו, כי ההמשך של המשפט שלה, על הרגע החזק והמרגש הוא התמצית של הסוד. של האינטימיות. ואני מתרגש בחזרה, לקרוא את מילותיה, כמו שהיה מרגש לקרוא אותה בכל החושים. אני מתרגש כי זכיתי לראות אותה פנימה, הכי כמוסה והכי פתוחה, ולא היה באותם רגעים דבר מלבד הנוכחות הפשוטה והטבעית וזה כל כך טבעי שזה מרגיש כמו הזיה.

"החיוך לא ירד ממני כל היום. החושים התחדדו…
… יש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל אעצור כאן…"


תודה לך, מקסימה.

געגועים למגע בימי קורונה

"רוני, אתה עובד? אני חייבת עיסוי! תגיד לי שאתה עובד בבקשה, פליזזז"

תקופה מורכבת. נכפה עליי כמו כולם "לצאת לחופש" אבל כולנו גילינו שבעצם במקום לצאת נכנסנו, ובמקום לחופש – לסוג של כלא. הדברים הכי בסיסיים נלקחו מאיתנו: החופש להסתובב בעולם, המגע, החיכוך עם אנשים אהובים, החירות לחוות, להתענג, להגשים ולא רק לפנטז.
ימי קורונה. הלוואי שיחלפו במהרה ונחזור כולנו להיות אנשים חופשיים ופעלתנים. בינתיים אני לא קובע טיפולים כמובן. מתבאס, אבל מבין את הצורך להישמע להוראות כדי להתגונן. ויחד עם זאת ער למחיר הגבוה שאנחנו משלמים ולא רק בכיס. כסף בא והולך (כרגע רק הולך…) אבל ישנם צרכים נוספים לאדם חוץ מכסף בחשבון הבנק. כאדם שרגיל לגעת, אני מרגיש את החוסר הזה. החיבור הבין גופי, החשמל והאנרגיה שזורמים בין עור לעור. תענוג אמיתי, שכרגע חסר.

"רוני, כשאתה חוזר לעבוד תרשום אותי ראשונה!"

גילוי לב: אני ממש סקרן איך זה יהיה. איך יהיה שוב לגעת, להתרגל מחדש לחופש הזה להתחבר, שהיה כל כך מובן מאליו ופתאום מרגיש כמו פלא רחוק מהישג יד. איך התהפך העולם ככה תוך כמה שבועות? מסקרן אותי איך נתניע כולנו מחדש את האדם החופשי והמשתוקק שהיה כלוא כל כך הרבה זמן מתחת מסיכות, מתחת שכבות של חשדנות, והתגוננות, ומיגבלות… כמה מיגבלות…

"יש לך עצה מה לעשות בינתיים?"

לא לוותר לעצמנו. לא להתרגל לכלא. לזכור שאנחנו בני חורין, והמצב זמני. לעבוד עם הדמיון, עם המיינד. להיות ארוטיים, לגעת. בבני הזוג, בעצמנו, באופן מיני אבל גם באופן הכי פשוט ובסיסי. שבו בנוח, קפלו רגל, קחו את כף הרגל בשתי הידיים והתחילו לעסות אותה. תגלו תחושות ששכחתם. המשיכו לטייל לשוק, לירך, גלו איך הגוף מתעורר למגע, נהנה להיזכר בתחושות. גם כשתקועים בבית בלי פרטיות ובקושי אפשר אפילו למצוא זמן להתענג, אפשר לעבוד עם הדמיון ועם הפנטזיה. גם זה נחשב "לעשות כושר" במובן המיני. תנו למחשבות לנדוד…

"על מה לחשוב רוני? נאטם לי המוח, בחיי, מרגישה כמו דייסה אפורה בפיג'מה… רוצה להתעורר שוב…"

קחי לך כמה דקות של דמיון… כנסי אליי לסטודיו, תתרגלי למקום, לתאורה החלשה, לריח הנעים, לצלילי המוזיקה הרכים ולשקט מסביב שמבודד אותנו מהעולם שבחוץ. הבגדים מיותרים, אין מסיכות, לא פיזית ולא סימלית. אפשר להיות אנחנו. להשתחרר. לנשום חופש. דמייני מיטת עיסוי ואותך שוכבת עליה. תרגישי שתי ידיים חמימות מונחות על גבך. מרגילות אותך למגע. דמייני תנועה מתהווה, מסלול מעגלי סביב הגב, השכמות, צווארך. הרגישי את הגוף נפתח, מתרכך, נרגע ואז מתעורר מחדש. הרגישי את הלהבה ההיא מתחילה לבעור, שוב. כמו פעם. תני לידיי להמשיך לחקור אותך, ללמד אותך עונג, ככל שאני ממשיך לטייל על כל גופך, מכפות רגלייך כלפי מעלה, מעורר את השוקיים, מעמיק לתוך הירכיים, וביניהן… הרגישי את הדגדוג המוכר בשיפולי הבטן, ואת הרטיבות הנפלאה שנובעת מתוכך, מכינה אותך לעומקים חדשים של עונג… הרשי לעצמך לטפס, כשאני מוביל אותך לעבר אורגזמה ראשונה, ומשם להמשך טיול בין פסגות העונג…

"אתה עושה גם זום? בחיי… הערת אותי!"

עוד לא מצאתי דרך לעשות עיסוי ארוטי בזום… באסה. אבל אני אופטימי. בקרוב פשוט נחזור לגעת. עד אז אשמח לתגובות ולסיפורים האישיים שלכן מתקופת הקורונה, נשים יקרות, לקוחותיי ואלה שעתידות להיות – כשנחזור להיות אנשי חופש. בינתיים אני ב: 058-4472766 (ווטסאפ, טלגרם)

שיא-כום שנה ארוטית

שנה נפלאה זו הייתה. נשים רבות ממגוון גילאים וסיפורי חיים באו אליי לסטודיו לחקור את העונג, להתנסות, להסתקרן ולחוות. סיפורי החיים כל כך מגוונים שכל נסיון להכליל ולאפיין את קהל הלקוחות מיותר מראש. היו כאן נשים שכבר זכו לתואר 'סבתא' והיו צעירות שמנווטות את דרכן באמצע שנות העשרים. היו נשים המצויות בקשר זוגי ממושך של עשרים שנה והיו רווקות, גרושות. היו נשים סטרייטיות והיו בעלות נטיות מיניות מגוונות.

היו הרבה שיאים השנה. שיאים של עונג, שיאים של תעוזה, שיאים של גילוי. בעיקר מרגשים אותי באופן אישי – שיאים של אינטימיות. של יכולת להתמסר עד כלות ליופיו של הרגע, להתחבר בצורה טוטאלית, להבין שבתוך המרחב שאני מספק אפשר להרגיש ביטחון, אומץ, שחרור ושקט נפשי.

היו גם קשיים. היה מקום גם להם. למבוכה, לקושי לשחרר, להיסוסים, לפער בין רצון עז להתענג לבין המסוגלות להתכוונן לערוצי העונג.

היו נשים שעבורן הייתי תחנה בודדת במסע ארוך של חקר וגילוי והתנסות, או חוויה חד פעמית של סקרנות ותעוזה בתוך שגרה מאופקת וסולידית. היו נשים שהגיעו ושבו וחזרו ומסשן לסשן העמקנו את חקירת העונג, גיוונו את סוגי המגע, את עוצמות הריגוש, ולא פחות חשוב – את דרגות התקשורת והפתיחות.

היו המון אורגזמות. יפות. נשיות, שונות ומגוונות. אורגזמות וגינליות, עם או בלי שפיכה, אורגזמות דגדגניות (שבשילוב עם סוגי עינוג נוספים הפכו לחגיגה של שיאים מתמשכים), ובמקרים מסוימים אורגזמות של כמעט כל מקום בגוף… (אפילו שורשי השיער…).

ועדיין, עם כל היופי שמלווה את ה"מפץ" האורגזמי, אני חוזר ומזכיר לעצמי וללקוחותיי: העיקר הוא העונג. האורגזמה היא התוצאה המבורכת של העונג. מקרה יפה שאני רוצה להביא כאן הוא של צעירה בת 25 שהגיעה אליי לעיסוי ארוטי וציינה שמעולם לא חוותה אורגזמה. היה לנו סשן נהדר במהלכו היא טיפסה לגבהים יפים מאוד של עונג וכתוצאה מכך חוותה מספר רב של אורגזמות מגוונות. הגוף שלה ממש חגג את התחושות, המיינד שלה השתחרר לגמרי. בסיום המפגש שוחחנו על החוויה שעברה. כשעיבדנו את שלל התחושות שהיא חשה במהלך העיסוי התברר לה שבעצם היא אכן חוותה אורגזמות לפני שהגיעה אליי, רק שלא ממש ידעה להגדיר אותן כאורגזמות. היא לא ממש ידעה להבחין בין תחושת עונג ותחושת שיא. אז אף על פי שלאורגזמה יש אכן "קווים לדמותה", כגון סדרת התכווצויות משמעותיות שאפשר לזהות, מה שבאמת חשוב הוא "ערוץ העונג". להקשיב פנימה: האם זה נעים? האם אני נהנית מהמגע? מהתחושה? לתקשר! לתת למי שמענג אותך פידבק, מה נעים לך, מה פחות, כדי שכשהוא עושה משהו טוב, ימשיך לעשות כך (בסבלנות… המון סבלנות) וכשהוא "מפספס" את הנקודה תחזרו למסלול הנכון לפני שייבנה בך תסכול, אובדן תחושה או כאב.

לשיא-כום, בנימה אישית יותר: אני מוקיר את הזכות לעסוק במשהו שאני אוהב, במשהו שאני מרגיש שתורם המון לנשים שמתנסות בו. העיסוי הארוטי הוא בעיניי תהליך מקודש, במובן הרוחני ולא רק הפיזי. אני מאחל לעצמי להמשיך לחקור את העונג ולהמשיך לחקור את המיניות המקודשת, יחד איתכן.

שתהיה שנת עונג, בריאות, גילוי ושיאים של הנאה.