תגית: דעות קדומות

זה קורה לא פעם. בתוך הדיאלוג שמתקיים עם ובלי מילים בין הלקוחה וביני עולה הקונפליקט שבין כסף ובין אינטימיות, בין חוויה אותנטית ובין סיטואציה מקצועית. המילים "אבל אני משלמת לו על זה" כאילו חקוקות בפוסטר דמיוני שתלוי על הקיר. היא יכולה לעצום עיניים, אבל לפעמים היא מתקשה לשכוח שהוא שם.
זה קורה גם לי לפעמים. כשאני מוצא את עצמי בסיטואציה כה עוצמתית ומיוחדת, כל כך קרוב וכל כך אינטימי, ואז לפעמים מתגנב הקול הזה של "אני גם מקבל כסף על הזכות המופלאה הזו?".
אין ספור התניות והבניות חברתיות ותרבותיות נטמעו בנו כציבור וכאינדבידואלים. חלקן מופרכות לחלוטין. "ביזנס או פלז'ר" היא אחת מהן. כשחושבים על כך, באמירה הנ"ל יש התניה קשה: "או ביזנס, או פלז'ר, תבחרו! הם לא יכולים לבוא יחד, הם לא אמורים לבוא יחד."
האמנם?
אני רוצה להאמין שלפחות חלק מהאנשים בעולם עובדים במשהו שהם ממש אוהבים, וחווים תחושות נעימות כשהם עוסקים לפרנסתם במומחיות המקצועית שלהם. יתר על כן, אני מאחל לאלה שאומללים במקום העבודה שלהם או בתפקידם, שימצאו את דרכם לשינוי מקצועי, כזה שיחבר עבורם את הביזנס והפלז'ר. להתענג זה דבר מבורך, ולסבול זו לא תוכנית עסקית מוצלחת. אני מכיר אישה שעשתה הסבה לעורכת דין באמצע החיים, כתוצאה מתחושת שליחות ומקרה אישי שקרה לה. האישה הזו מעידה על רמה גבוהה של הנאה מהעבודה שלה, כשזה מצליח כמובן, וגם היא תיארה במילותיה איך "זה עדיין מוזר לי שאני מקבלת כסף על עזרה לזולת. זה כאילו שבאתי לעשות מעשה טוב למען מישהו ואז לקחתי כסף על זה". אכן, דילמה. לא נעים לומר, אבל קל לנו לקחת כסף מתוך אדישות מלאה: באנו למשרד, דפקנו שעון, עשינו מה שעשינו, מגיע לנו כסף. להתראות מחר… לעומת זאת דווקא כשאנחנו במקום הכי גבוה: חוללנו שינוי משמעותי בחייהם של אנשים, הענקנו, היינו מלאים בהתכוונות ורגישות, דווקא שם פתאום קשה יותר לעכל את העובדה שיש תגמול כספי על כך.
ובכן אני לגמרי לא עורך דין, והפרדוקס של ביזנס או פלז'ר פוגש אותי ואת לקוחותיי במקום הכי טעון ומאתגר: אינטימיות, עונג, היפתחות וחיבור. ההתנייה שאינטימיות זה משהו שמתקיים רק בתוך זוגיות, ושחיבור זה משהו שצריך לעבוד עליו במשך זמן רב יכולים להקשות על ההיפתחות לעונג. אבל גם כשהכל מנגן נפלא יחד, ובתוך הסיטואציה של מפגש שמהותו ארוטיקה ועונג מתקיימת אינטימיות, ופתיחות, ויש חיבור נפלא, בסופו של הסשן חוזרים לקרקע, והפרדוקס מרים את ראשו: רגע… אם היה פה כל כך הרבה פלז'ר, למה זה חייב להיות ביזנס? זו שאלה שקשה גם לי לענות עליה. ובכל זאת גיליתי עם הזמן שכחלק מהגדילה האישית, כדאי להשתחרר מתפיסות עולם מיושנות ודעות קדומות. אם נתבונן היטב נגלה שאנחנו רגילים לשלם על עונג, לדוגמה כשאנחנו הולכים להופעה של אמן אהוב שעושה לנו נעים בכל כך הרבה רמות. ואותו אמן בדיוק מתפרנס מהזכות האדירה לעשות את מה שהוא הכי אוהב, ותוך כדי כך להשפיע לטובה על חייהם של אנשים, כלומר להעניק להם משהו, להסב עונג.
אני רוני, והביזנס שלי הוא פלז'ר. נעים, להכיר.