הידוענית

"אסור שאף אחד יידע שאני באה אליך"

צהריים. שיחת טלפון ממספר חסום. אני כהרגלי מסנן ולא עונה לחסומים. כמה דקות אחרי כן שיחה ממספר טלפון קוי כלשהו. אני עונה, היא מוודאת שהגיעה לאדם הנכון, מברכת אותי בצהריים טובים ומבקשת כמה דקות מזמני.
אני: בבקשה, אני פנוי לשוחח, מה שמך?
היא: נגיע לזה בהמשך ברשותך… תשמע רוני, הייתי באתר שלך, קראתי הכל על העיסוי הארוטי, אהבתי. אני חושבת שמה שאתה מציע מתאים לי בול. אם הייתי כל אישה אחרת הייתי פשוט קובעת איתך כבר עכשיו…
אני: אבל…
היא: אבל אני מאוד חרדה לפרטיות שלי. ויש לי סיבה טובה.
וכאן היא מתחילה בזהירות להסביר לי שהיא דמות מוכרת מאוד במרחב הציבורי, מנסה מצד אחד להסביר לי עד כמה מוכרת, ומצד שני להישאר בינתיים אנונימית. בדקות הבאות מתפתחת בינינו שיחה מחוייכת על הדברים המוזרים ש"סלבס" נאלצים לעשות כדי להישאר אלמוניים כשצריך. אני מכיר קצת את העולם הזה משנים שבהן באתי איתו במגע יומיומי כצלם בהפקות שונות. שנים שלימדו אותי בעיקר לא להתרגש מעולם הזוהר, ולהבין שמתחת לעטיפה הנוצצת, גם המפורסמים עשויים מאותו חומר, אותן חולשות ותשוקות, וגם אם הם נהנים מפריבילגיות כלשהן או לייפסטייל משודרג, זה בא גם עם תג מחיר יקר במיוחד: אור הזרקורים התמידי המופנה אליהם. לא קל לנהל חיים אישיים כשאת מפורסמת.
"…אז אתה מבין… אני מתה לבוא אלייך, אני נמצאת כרגע בתקופה של צורך אמיתי במגע, בשחרור, ובעיקר לברוח… להיעלם לכמה שעות, אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה בלי להיחשף. אתה לא מבין איזה סרטים אני מריצה בראש סביב מה שיכול להסתבך. אחת כמוני שמגיעה לעיסוי ארוטי זו אטרקציה די גדולה…"
בנקודה הזו הכדור עובר אליי. אני מבין שהיא הניחה מולי בעצם סימן שאלה די גדול, בראש וראשונה: "האם אני יכולה לסמוך עלייך". אז אני מסביר לה את המובן מאליו בשבילי, שהסודיות שלה היא דבר בסיסי, עוד הרבה לפני הטיפול עצמו. מרגע שיצרה איתי קשר, אני רואה עצמי מחוייב לפרטיות שלה, וכשתגיע אליי נגבה את זה גם בכתב.
היא לא נשמעת רגועה יותר "רוני, אתה נשמע לי בחור אמין, אבל אני כל כך רגילה שאנשים רצים לספר שהייתי אצלם. אני לא יכולה לקבל שרות בשום מקום בלי שזה יתגלגל הלאה. לפעמים ממש מוציאים הודעת יח"צ מסודרת וברור שלא שואלים אותי אם זה מקובל עליי… אתה מבין ש…"
אני כובש את החיוך ועונה לה "כן, אני לגמרי מבין שלא אוציא הודעת יח"צ שהיית אצלי בעיסוי ארוטי" והאווירה קצת יותר קלילה, שנינו צוחקים עכשיו.
היא עוד מפטירה בצחוק "פדיחות"… אבל אני חוזר לנימה הרצינית: תראי, מה שאמרתי על מחוייבות לפרטיות ועל הסכמה בכתב זה טוב ויפה, וזה ברמה הפורמלית. אני רוצה שתביני שאותי אישית כל הנושא של פרטיות פוגש ברמה גבוהה יותר. זה גבוה יותר מ"אתיקה" או מ"הסכמים", וזה משהו שאני פשוט מאמין בו: הזכות של אנשים לפרטיות. לא משנה לי אם את מפורסמת או מישהי שאף אחד לא מכיר, מה ששלך – שלך. ולבוא אליי לעיסוי ארוטי זה הכי שלך.
אני יכול לומר לך גם שזה לא זר לי, לקבל לקוחות שצריכות להקפיד על רמת פרטיות גבוהה… כבר הגיעו אליי לא פעם עם כובע ומשקפי שמש ואני בסך הכל ממוקם בעיר רגילה די מנומנמת ולא בתל אביב הערנית.
השיחה נמשכת, היא כבר בנתה מספיק אמון ומרגישה מספיק נינוחה לקרב אותי לעולמה הפרטי, לאיזשהו רקע ראשוני על מה גרם לה ליצור איתי קשר דווקא עכשיו, ולבסוף היא אומרת: טוב, אז תשמע רוני, האינטואיציה שלי אומרת שאפשר לסמוך עלייך, שאתה מאוד מכבד אותי כאדם ולא כמישהי מוכרת ואני רוצה לכבד אותך בחזרה… לא נראה לי הולם שאמשיך להסתתר אז הגיע הזמן שתדע מי אני. היא אומרת לי את שמה ואני, קצת לא נעים לומר… לא מכיר. יש רגע קצת מביך כשאני משתתק לשנייה ואז אומר "או קיי", והיא: "עכשיו אתה מבין?" ואני: לא ממש… אני מקווה שלא תיעלבי אבל אני חלש מאוד ב'שמות' ובלהיות מעודכן בעולם המפורסמים. טלויזיה אני לא רואה, מדורי רכילות אני לא קורא, אני מתרחק מ"ברנז'ות" ואפשר לומר שאני די לא מעודכן…
אני מקווה שהיא לא מסתירה איזה עלבון קטן כשהיא אומרת לי "לא רגילה שאנשים לא מזהים אותי אבל דווקא מוצא חן בעיניי, מעדיפה שתכיר אותי כשאבוא אלייך ולא תהיה שבוי בתדמית הציבורית שלי".
אחרי שאנחנו קובעים והיא מוסרת לי את מספר הטלפון הפרטי שלה היא אומרת: ותשתדל לא לעשות עליי יותר מדי גוגל… אני באמת מעדיפה שאדם אחד בעולם הזה יכיר אותי רק כמו שאני מתחת לעטיפות…
ואני: אני בהחלט עומד להכיר וללמוד אותך מתחת לשכבות המיותרות…
והיא: מחכה לזה…

שגרה חדשה

סגר שלישי הסתיים, והלוואי שלא יהיו סגרים נוספים. יותר ויותר אנשים כבר חוסנו, ואפשר לקוות – תקווה זהירה – שלא ירחק היום והקורונה כבר לא תגביל את בחירותינו היומיומיות.
זמן רב מדי העונג נדחק לעדיפות נמוכה. אנשים הסתגרו, נסגרו, ומשיחות שהיו לי עם לקוחותיי למדתי שהחוסר מורגש. כל אחת התמודדה אחרת. אחת באמצעות הדחקה עד כדי כיבוי המיניות, אחרת במציאת קשר עם שכן קרוב וזמין, ויש גם מי שהתמירה אנרגיה אחת באנרגיה אחרת והפנתה את התשוקות שלה לכתיבה ולאמנות.
מה הלאה?
כמו חיות שנעורו מתרדמת חורף ומתחילות לצאת ממקומות המסתור, לרחרח בזהירות את האוויר ולהתרגל לשמש, אנשים מתחילים להזכר בחופש תנועה שאינו מסתכם בקילומטר או בקניות בסופר. עוד כמה ימים כאלה ויש מצב שהסתגלנות האנושית תתחיל להשכיח מאיתנו שבכלל היינו תחת הגבלות.
כן, יופי, אבל מה הלאה?
מתקדמים לגירסה טובה יותר של עצמנו ושל עולמנו. אנחנו לא מסיימים עם הקורונה רק בשביל לחזור אחורה. אנחנו צריכים להתקדם. בראיה שלי, להתקדם זה לשאוף לשפר. לשפר את עצמנו, לשפר את מצבנו, להיפרד ממה שלא נחוץ, מדפוסים ישנים, מהתנהגויות והרגלים שהורידו אותנו נמוך, ו… לנצל טוב יותר כל פיסת חופש ושליטה שחוזרת לחיינו.
מהמקום האישי שלי כמי שעוסק בארוטיקה ומיניות אני מקוה שקוראותיי ולקוחותיי יצטיידו בהרבה סקרנות בריאה כלפי עצמן וכלפי חייהן בתקופה הקרובה. סקרנות של גילוי מחדש, של הגשמה. זמן רב מדי התודעה של כולנו הייתה טרודה בחולי, פחד, הגבלות, מישטור ואיום. האתגר הראשון לתקופה הקרובה: לנקות את התודעה מכל אלה ולזמן לתוכה דברים שמצמיחים אותנו: מה רצינו לעשות וטרם עשינו? לאן רצינו ללכת? מה אפשר לעשות אחרת ממה שכבר עשינו אינספור פעמים? וכשזה מגיע למיניות ועונג: מהי החוויה שאת מזמנת לעצמך? מהי הפנטזיה שטרם הגשמת? ומה את הולכת לעשות לגבי זה?

נווטי את חייך בתבונה,
דעי הרבה חופש, הגשמה ועונג.

שתהיה תקופה של צמיחה לכולנו

מגע הוא צורך בסיסי (תובנות מתקופת הקורונה)

מבלי להכנס לתאוריות קונספירציה וויכוחים על נחיצות הצעדים שננקטו בחודשים החולפים, אם נניח ברמה ההיפוטתית שכל מה שהתרחש כאן ב 2020 היה סוג של ניסוי בריחוק חברתי, הרי שזה ניסוי עוצמתי ואכזרי במיוחד. אם נתעקש להיות חיוביים ולא ללכת לכיוון של "שתו לנו שנה מהחיים" אפשר בכל זאת למצוא נקודות אור במה שקרה כאן. בעיקר בהזדמנות ללמוד על עצמנו, על איך אנחנו בנויים עמוק פנימה, בהיכרות עם הצרכים השונים שיש לנו. ומכיוון שאני אוהב להתמקד בעונג, בחופש, במגע ובאינטימיות, אפרט קצת יותר על מה שקרוב ללבי:

למדנו כמה אנחנו זקוקים למגע.
מגע פוגש אותנו בכל כך הרבה רבדים בחיים. החל במגע באינטראקציות הבסיסיות עם אנשים שאנחנו פוגשים במסגרת העבודה והתנועה היומיומית, המשך במגע עם אהובינו, ומגע עם מאהבינו, וישנו המגע הטיפולי: עיסוי, פיזיותרפיה… וישנו המגע הספורטיבי: תחרות, פעילות קבוצתית. כל סוגי המגע הללו וסוגים נוספים "נלקחו" מאיתנו ומכך גם למדנו כמה הם חלק חשוב במהות שלנו כיצורים חברתיים, ואף יצורים מיניים. מגע של לתת (חיבוק) ומגע של לקבל (אותו דבר), מגע של לעזור, מגע של לענג, מגע של תשומת לב. כל כך הרבה תפקידים למגע. כל כך הרבה נוכחות בהיעדרו של המגע. וזה מביא אותנו לנקודה הבאה.

למדנו כמה החופש הוא מובן מאליו אך גם צורך בסיסי.
אחרי 2020, בתקוה שב 2021 נחזור כבר לשגרה נורמלית, ההתייחסות שלנו לחופש צריכה להיות שונה. הגילוי שהחופש נמצא בעצם בכל כך הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות כל יום. חופש ללכת ולנסוע ממקום למקום, ולכל מקום. חופש להיות עצמאיים, לא להזדקק לתת דין וחשבון לכל מיני גורמים מגבילים, חופש לממש את עצמנו בכל מיני דרכים, בכל מיני זמנים ומקומות. כל אלה כנראה היו שקופים לנו לגמרי. כשהם זמינים, קל לפעמים להסתכל על חצי הכוס הריקה, על מה חסר לנו. מה עומד בינינו לבין החופש. כשנלקח מאיתנו החופש השקוף, הבסיסי, גילינו כמה אנחנו זקוקים לו, וגילינו גם כמה הוא נתפס כמובן מאליו. בעצם, גילינו כמה חופש יש לנו, בימים כתיקונם. וזה מביא אותנו לנקודה הבאה.

למדנו על דחיה ועל בזבוז של חיים שלמים בשנה אחת.
שוב אני מתעקש להיות אופטימי. קיבלנו מתנה, ניעור. בתוך שנה אחת למדנו משהו שאנשים מגלים פעמים רבות כשהם קרובים לסוף הדרך. הזמן חמקמק, החופש זמני, המימוש העצמי הוא כאן ועכשיו ולא מחכה לנו לנצח. למדנו על ערכה של הגשמה, כדי שכשתפתח בפנינו שוב היכולת להגשים, לא נהיה עסוקים בהמתנה מיותרת אלא נתחיל להשתמש בחופש שלנו ולהוביל את עצמנו לאן שאנחנו באמת רוצים. להגשמה, ליצירה, להתחדשות, לחוויות חדשות.

למדנו על ויסות.
כן, הכל טוב ויפה בסעיפים הקודמים שעוסקים בעיקר בשפע שהיה לנו ובשפע שמחכה לנו מעבר לפינה, אבל בתוך המיגבלות והסגרים והיעדר המגע והחופש, למדנו גם לוסת את עצמנו. להכיל את החוסר. אמנם יש מחיר להיעדר מגע ולהיעדר חופש: אנשים חווים לחץ נפשי, בדידות, עצבנות, דכאון… אבל מרביתנו גם מצאנו דרכים להתמודד או לפחות להקל את הסימפטומים של החוסר הזה. למדנו לוסת. לקחת אוויר, לעשות שימוש מועיל במה שמותר (לאן אפשר להגיע ברדיוס קילומטר?…) ולהחליף אלמנטים חיוניים כמו אימון בחדר כושר בדברים חלופיים כמו ריצה או אפילו פעילות מודרכת בזום. הויסות הזה אינו תחליף קבע לצרכים הבסיסיים. אי אפשר לעבור חיים שלמים בלי מגע ולהישאר שפוי. אבל התקופה (הארוכה מדי) שבה נאלצנו להסתגר ולהתרחק לימדה אותנו לעבור למצב המתנה, לחכות, לקוות (ולהתגעגע). תירגלנו דחיית סיפוקים.

מה הלאה?
אוקיי, למדנו הרבה. עברנו חתיכת בית ספר בשנה אחת. לאן עכשיו? בהנחה שבקרוב נוכל להתחיל לשוב לשגרת החיים המוכרת אני מצביע על שני כיוונים אפשריים:
האחד: נחזור לדפוסים הישנים. נקבל חזרה את החופש השקוף, את התנועה החופשית, את היעדר המגבלות ו… נשכב על הספה ונהרהר במה חסר לנו. במה יעשה אותנו מאושרים יותר. לאן ניסע, מה נעשה, את מי נפגוש, ומי יפנה אלינו.
השני: נשדרג את עצמנו לדגם משופר, דגם 2021. נקבל את החופש והוא לא יהיה שקוף יותר. הוא יהיה ראוי לנו ואנחנו נהיה ראויים לו. ננצל את התנועה החופשית כדי להגיע למקומות שעושים לנו טוב. נהנה משכיבה על הספה אבל גם נקדש את הזמן שעומד לרשותנו ולא נשרוף אותו על כלום. נהיה – ולו קצת יותר – בהגשמה. בעשיה. בחקר. לא מתוך הרהורים נוגים על מה חסר לנו אלא מתוך סקרנות בריאה למה עוד מחכה לנו, מי מחכה לנו ואיך אנחנו מזמנים את המפגשים המסקרנים הללו, שיתרחשו.

מסיים את הפוסט באיחול לך שקוראת את הפוסט ולי שכותב אותו: שתהיה זו שנה של עונג, מגע, סיפוק והתגשמות פנטזיות. אם יש לי חלק בזה מהמקום המקצועי שלי… אני כאן מחכה לך, ולחופש של כולנו 🙂

הגשם של X

השם שלה נפוץ, אבל הכינוי שבו כולם מכירים אותה מאוד ייחודי. סיפור חיים כלשהו, כמדומני משהו מהילדות המוקדמת וכינוי שדבק בה והפך לשם כמעט רשמי. היא לא בנאדם חריג בנוף, לפחות במראה שלה. ממוצעת. רגילה. אחרי כמה לידות הגוף כבר לא מהודק כמו פעם, אבל תמיד ובמיוחד בשנים האחרונות הקפידה לעשות התעמלות ולתחזק. העיסוק שלה בספורט הפך ככל הנראה לדרך חיים, וגם אם מדובר בתחום לכאורה גברי, היא כל כך אישה. הנשיות שלה היא מהסוג שלא מסובב ראשים ברחוב, אבל מקרוב, ובמיוחד אחרי שמשוחחים איתה, היא כלהבת נר מהפנטת. ולא רק בשל מה שהיא אומרת, אלא משהו ברווחים שבין המילים, באיך שהיא שותקת, באיך שהעיניים שלה מדברות ובעיקר שואלות. אנחנו מנהלים שיחה קצרה על נשיות וגבריות ועל שליטה והתמסרות. שיחה קטנה על נושא גדול. ברור לשנינו שלא נוכל להאריך בשלב זה כי המגע והעונג מתדפקים על הדלת, ופנינו לחדר העיסוי.
כשהיא עוצמת עיניים ומפקידה את כל כולה בידיי, שוכבת על מיטת העיסוי ומסדירה נשימות שקטות ועמוקות, אני חוקר. חוקר כל קפל, שריר, גומה וקימור. הידיים לומדות אותה. סקרניות. האם כבר נגעו בך כאן, וככה, האם את מכירה את העונג שמגיע מהנקודה הזו, והאם את אוהבת להתמסר ולהיות מובלת או שזקוקה לנקודת אחיזה מתמדת כדי לא לאבד שליטה. בלי מילים אנחנו מנהלים דיאלוג. הנשימות שלה הן המשוב שלי. הנשימות, והרטט. לחיצת יד עדינה מוסרת לי שאני מתקבל בברכה במעלה הירכיים. כשאני מלטף ומתקרב ליוני שלה היא מרימה מעט את הגוף ובאה אליי, מביאה אותי אליה. ריקוד…
אני מנחה אותה להתהפך על הגב. עכשיו אני יכול לראות את החיוך שלה. בעיניים עצומות. התאורה על מינימום והנרות מרצדים על הגוף שלה. רגליה פשוקות והיא פתוחה. רמות הגירוי שלה גבוהות כעת. ידיי מטיילות ומתחילות שוב מסע חדש. היא זקוקה להפסקת פיפי, כך היא אומרת, ואני כבר מרגיש את מה שהגוף שלה מספר לי: גם כשהיא תחזור מהשירותים בשלפוחית ריקה, התחושה הזו לא תיעלם והיא תגלה עד מהרה כמה נוזלים אצורים אצלה ומחכים להשתחרר. כשהיא נשכבת מחדש על מיטת העיסוי, נינוחה ומקבלת, אני חוזר לענג אותה. השפיכה שלה הולכת ומתקרבת ויש לזה תחושה מאוד ברורה, ואפילו צליל. קשה לי להסביר את זה, גם לנשים. כבר כתבתי ואמרתי שכגבר לעולם לא אדע מהן התחושות שאישה חווה כשאני מענג אותה, אבל את סימניו של העונג הנשי אני מכיר ואוהב. היא מתנפחת מבפנים, נגדשת, מתכווצת, ואז נובעת בשטף של קילוחים אורגזמיים. רגעים שהם רצף של שיאים וזרימה. איפשהו בתוך זה היד הפנויה שלי מהודקת בתוך היד שלה ויש לי משוב מהפנט מהלחיצות שלה. תן לי עוד. אל תפסיק. תן לי רגע לנוח. תהיה איתי. תישאר. ושוב. בוא. תן לי עוד…
לילה יורד וגם הגשם. אנשים ליליים נוסעים נסיעות תכליתיות. גם אני נכנס לאוטו, נוסע הביתה. כשאני מגיע מהבהבת לי הודעה ממנה: הגעתי הביתה, עוד לא מסוגלת להכנס. מסדירה נשימה ומנסה להוריד את עצמי לקרקע מספיק כדי לפסוע פנימה. תודה על מגע ומילים, תודה על הגשם.

זרה

הרבה קורה באותו יום. מוות, לידה, התרסקות כלכלית, גשם ראשון, הפגנה בקרן רחוב, תאונת דרכים מיותרת. ככה זה בכל יום בעצם. הרבה אנשים בהרבה מקומות מקבלים ניעור בלתי צפוי, קריאת השכמה, דרישת שלום מעניינת. אחרים ממשיכים לנמנם את חייהם. ויש אותה, שרצה בין הטיפות, לא נרטבת.

היא פוסעת פנימה ביתית כזו, כאילו קמה משינה נכנסה לאוטו ובאה אליי. השיחה המקדימה מאוד עניינית, בלי small talk. מדברים על ההעדפות והגבולות שלה, ובאמת שאין צורך ביותר מזה. "שוב היא כאן ושוב הכל כמו מהתחלה".

הגוף שלה חטוב יותר משזכרתי. אין לי מושג מה היא עושה, בעצם אין לי מושג בכלל. יודע במעורפל באיזה תחום היא עוסקת, לא יודע מה שגרת יומה. אולי רמזים קטנים על לייפסטייל מסויים. היא סגורה. סגורה מאוד אפילו. כמו שהיא דיסקרטית, ככה היא פתוחה על מיטת העיסוי. הגוף שלה נכנס למצב טיסה מרגע שהיא מתקלפת מהבגדים ונשכבת על המזרון. שרה לי בלי מילים: "take my breath away".

הניגוד הזה בין הזרות המוקפדת בינינו לבין איך שכל שריר בגוף שלה מתמסר ונוכח הולך ומחריף. כקו חמקמק שמותח גבול בין הנאה ועונג לבין ניכור ותכליתיות. איכשהו זה מרגיש בסדר. טוב אפילו. מן הסכמה שותקת בינינו שהיא פה בשביל לקבל עונג, אני בשביל להעניק, וברמה האישית אין מקום לטיפת סקרנות הדדית. רק פיזיות חוקרת, מתנסה. אני נוגע אחרת. מפתיע אותה. היא קופצת, כל הגוף שלה נדרך. אותה זרות מוקפדת נסדקת כשהיא מבינה שאני קורא בה משהו נסתר כעת, משהו שחיכה שאגלה אותו מבעד למסך הערפל הסמיך שאופף אותה כמגננה. היא פולטת אנחה והרטט שלה מספר לי: היי זר מוחלט, נעים להכיר…

כשהכל מסתיים היא ממהרת לחזור לעולם שלה. להתעטף שוב בניכור הזר שבינינו, כמו לוודא שלא נחשפה יותר מדי, שלא יהיה קשה לסגור את הדלת. אולי היא תשוב, ואולי זה יקח שנה, אבל ברור לי שכשהיא תחזור, היא תהיה שוב זרה, ושוב הכי מוכרת, ודלת תיפתח, ותיסגר שוב. יש איזו אדישות מופגנת באיך שהיא מנהלת את המידור הזה שלה, ויש את הסקרנות שבה אני חוקר את הדלתות שהיא פותחת, את סימני הדרך המסקרנים בגן שבתוך החומה.

"חד פעמי זה לנצח"

היא מתקשרת אליי לתאם, ופורשת בפניי סיפור חיים מסקרן שנשזרים בו יחד נישואים של הרבה שנים, מסעות חיים, תהפוכות מקצועיות ואישיות… באופן כללי ברור שהאישה הזו היא מיקס מעניין בין טיפוס מיושב ומיינסטרימי לבין מסלול חיים מפתיע, מאתגר. כאילו לא יכולות לעבור שנה שנתיים בלי שמשהו יטלטל את עולמה, לפעמים בטוב, לפעמים בפחות טוב, ולפי השיחה – כמעט תמיד בחיוך ובאופטימיות.
היא מדברת על מיניות. מיניות של תשוקות ששוטפות אותה כגלים. לא, היא לא פרפרית, או במילותיה "למרות כל מה ששמעת , במשך השנים הארוכות האלה הוא הגבר היחיד איתו שכבתי. בעצם, נשאיר מקום לספק לגבי איזשהו ערב באיזושהי הזדמנות מאוד מיוחדת אבל אני לא לגמרי בטוחה מה היה שם ואני אקח את הסוד הזה איתי לעולמות אחרים". אבל היא עשתה דברים. בעיקר שברה מוסכמות. היא רקדה עירומה במדבר, היא הייתה הראשונה בה נגע גבר צעיר ובתול, היא יצאה לבד בתחפושת בעיר זרה למועדון מסתורי בו אנשים הגשימו פנטזיות וסטיות, שם מצאה את עצמה שולפת מישהי ממצב של ניצול והשפלה ומסיימת איתה את הערב בין סדיני המלון. היא פלירטטה תמיד עם הפנטזיה, עם התבערה הפנימית. במובן מסויים היא כל כך מינית שזה ממלא אותה עוד בטרם באה במגע עם פיתויי העולם החיצון. במובן אחר, נגזר עליה להיות תמיד ערנית לחיפוש, להרפתקה, להעלות את רף ההגשמה טיפין טיפין.
"וכאן אני באה אלייך"
"אני מחפשת חוויה חד פעמית, כהמשך טבעי לחוויות ששמעת כאן. לא סתם נתתי לך את ההרצאה הזו, רציתי שתכיר אותי קצת ותוכל להכנס לראש שלי. אני באה לחוויה חד פעמית ולכן אני באה מאוד מדוייקת. אני לא מחפשת משהו מורכב או מסובך, ולא זקוקה להמשך ביום שאחרי, ולא אכפת לי אם אשאיר אצלך משהו ממני או לא, אבל אני באה כל כולי ואני נכנסת אלייך לשעתיים שבהן אני דף חלק בספר פתוח ואתה מוזמן לכתוב בו, לצייר בו כרצונך וכמיטב כישורייך. סומכת עלייך שלא תקמט ותקרע. מרגישה בידיים טובות ואני הולכת עם תחושת הבטן שלי". וכך היא באה אליי, וההתרגשות שבה נדבקת גם בי, וכשהיא נכנסת אני מכבה את האור בחוץ ואין יותר עולם. יש רק את הרגע והמקום וכל שרוטט בתווך. וכשהיא הולכת, שובל ריח מתוק נחרט בזכרון, ובאותו יום יורד הגשם הראשון והאוויר מספר על סתיו.
חולפים הימים, שבועות הופכים לחודשים, עונה מתחלפת. עונה באה.
ובסתם יום של חול, ניצנוץ של טלפון וצליל של הודעה. וכשאני מושך מלמעלה את שורת ההודעות אני קורא חמש מילים שמחייכות אליי: "אפשר שוב לבוא לחד פעמי?"

הפשטות שב-wow, או: הגוף יודע, הגוף זוכר.

"אז רוני… וואו… מאיפה להתחיל?
יצאתי ממך אחרת מאיך שהגעתי"


היא נכנסת עם התרגשות גדולה, עם סימני שאלה, עם הרבה זמן שעבר עליה בהיסוסים, בהתלבטויות. בדיעבד, נעימה לי המחשבה שהייתי עבורה הגשמה של פנטזיה, אך גם חבל לי בשבילה שבהגשמה הזו הייתה כרוכה תקופה לא מבוטלת של התלבטות, של חששות.
אבל היא כאן.
והיא פתוחה אליי.
היא פתוחה יותר ממה שהיא יודעת.
כי היא יודעת שהיא רוצה להיפתח, אבל היא לא בטוחה שהיא מסוגלת.
מסוגלת להתמסר, מסוגלת לחוות. לחוות בכל החושים, לדבר את השפה הזו, שפת העונג.
אני רואה אותה.
מקסימה אמיתית, ככה כמו שהיא עם ההיסוס, והחשש, והסקפטיות.
אני רואה אישה.

"לקח הרבה זמן עד שהצלחתי לאסוף קצת אומץ ולהגיע אלייך.
את ההמשך אתה כבר יודע…"


כשהיא שוכבת על מיטת העיסוי ואני חש אותה, אני מרגיש שני דברים: כמה היא בהקשבה, עם כל הגוף, וכמה היא מחוברת, מתחברת, כמה היא איתי. בניואנסים קטנים, הושטת יד, הרפיית השרירים, מגע חוזר, היא מספרת לי בלי מילים כמה היא נוכחת, כמה היא בוטחת, כמה היא רוצה להתמסר ולחוות דרכי את עצמה, ולהתקרב, להיות כאן ועכשיו שניים, בתוך חווייה אחת.

שכבות של אשמה מתקלפות, שנים של תפיסה עצמית שגוייה מקבלות תפנית מסקרנת, משהו אמיתי מתגלה מתחת לפני העור. והעור – כולו עקצוצים טובים של עוררות. של גירוי חושי. אני נושף. היא נושמת אותי פנימה.

"הרגע הכי חזק ומרגש בשבילי היה הרגע שבו…"

המילים שלה מחזירות אותי לאותם רגעים. אלה מילים שיישארו בינינו, כי ההמשך של המשפט שלה, על הרגע החזק והמרגש הוא התמצית של הסוד. של האינטימיות. ואני מתרגש בחזרה, לקרוא את מילותיה, כמו שהיה מרגש לקרוא אותה בכל החושים. אני מתרגש כי זכיתי לראות אותה פנימה, הכי כמוסה והכי פתוחה, ולא היה באותם רגעים דבר מלבד הנוכחות הפשוטה והטבעית וזה כל כך טבעי שזה מרגיש כמו הזיה.

"החיוך לא ירד ממני כל היום. החושים התחדדו…
… יש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל אעצור כאן…"


תודה לך, מקסימה.