"… כי אתה שם בשבילי ורק בשבילי"

יש אנשים שחיים במפלס אחד כל החיים. הכל ידוע, הכל חזרתי, הכל צפוי והרשות לא נתונה. אלה חיים בטוחים, נעדרי מסתורין, נטולי סוד. הזמנים קבועים, המסלולים קבועים, האינטראקציות… קבועות.
ויש אנשים שחיים למעלה, למטה, ובכל מיני מקומות במרחב. כמוה. אשת עבודה ביום, תקתקנית, מנהלת, אמא, רעיה, שתי רגליים על הקרקע. וכשהיא באה אליי היא יורדת למפלס האחר, זה שממנו היא מטפסת לפסגה. המפלס הסודי שלה.
זה כאילו חיכה להתפרץ, כי לפני כן היא לכאורה הייתה אישה של מפלס אחד, או שבעצם ככה בטח תופסת אותה הסביבה המוכרת. אישה חריפה עם שורשים נטועים עמוק בקרקע. אז פה – היא נתלשת. היא מחפשת את ההתפרקות, הפורקן, היא פוערת את האדמה המקרקעת, שולפת את השורשים, ויוצאת למסע לילי נסתר. אף אחד לא ינחש. כי מי יכול לנחש שאדמה בוערת באש?

"שלום רוני, שמי XXX, אשמח לשמוע ממך קצת על העיסוי הארוטי, איך זה הולך ואיך קובעים תור. אף פעם לא עשיתי משהו כזה"
ככה זה התחיל. לפני כמה מפגשים. היום היא כבר כותבת לי בטרם היא באה: "מכירה את עצמי, מכירה את הדחף שלי…" ומסכמת למחרת ב"הסתחררתי מכל הטוב שהענקת לי…". וחוזרת למפלס הרגיל, הבטוח. אדמה. שורשים.

ערב. גשם. אישה צועדת ברחוב במעיל ארוך. תחתיו רק תחתון וחזיה סקסיים. תחרה שקופה. מחדר המיטות והמראה מולה היא מודדת ומצטלמת, לרכב, ומהרכב דרך האנשים שאינם יודעים, אליי.
היא נכנסת אליי כשהיא עוד מנהלת את העולם שבחוץ ואז מדוממת הכל באחת. אני הסוויצ', השער, המקום אליו ירדה כדי לטפס. השיער הארוך והחלק שלה אסוף בקפידה. הקוקו שלה מתחצף אליי. גם היא. בכלל, נדמה שהיא משקיעה תשומת לב רבה בהתרסה, בפיתוי, בנשיות המתלקחת שהיא מביאה לכאן. אדמה נפערת, נובעת, וממעל הלהבה. כמו באיזה טקס שבטי פראי. איתני הטבע, יין ויאנג. גבר ואישה ולולאת האינסוף. אני נושף ומלבה אותה. את הלהבה. היא נאנחת. נפתחת. שותה בצמאון מטר ניצוצות של מגע פיזי שמעורר אצלה את כל הגוף. כמה היא רעבה וצמאה.
רגעים היא מנהלת. תובעת, פוקדת, כאילו נטועה בכיסא המנהלים שלה ומחלקת פקודות אף שהן נלחשות בתאווה סקסית ובשכיבה מפושקת. כמכשפה הרוקחת שיקויים סודיים היא לוחשת או עושה איזה "אברא כדברא" ומשהו קורה, החדר כולו מלא אותה.
ורגעים אחרים היא הולכת לאיבוד, המילים נעלמות, כל כולה מרוכזת בתחושות הגוף, ברטט האנרגטי המיוחד של העונג, של החיכוך העורי, של האורגזמה המפרקת אותה לרסיסי התמסרות הנקווים בשלולית. מערבולת שאינה כפופה לפיזיקה של המקום והזמן ופורצת אל מרחבי התחושה והפעימה הבין גופית.
שתי ידיים שלובות סוגרות בינינו מעגל. ביד השניה אני לופת את הקוקו המתחצף שלה. היא מחייכת, שבעת רצון. ככה היא אוהבת.
המים זורמים במקלחת, הגשם שאחרי הסערה.
מחר יהיו מלא שלוליות ברחוב וכל הגוונים יהיו עמוקים יותר.
היא נכנסת למשרד, מניחה מולה את הטלפון ומתחילה לנהל.

על התמסרות, שליטה ושחרור

היא כותבת לי לפני הטיפול: "המטרה המרכזית שלי היא לשחרר ולהנות. להתנתק מהכל ולהיות חופשיה מניהול ומצורך לנקוט איזושהי פעולה. אני סומכת עליך שתדע לקרוא אותי ולקחת שליטה. קח בחשבון שקשה לי לשחרר שליטה ואני אתגר לא פשוט"

יש לי השקפה די מאורגנת על שליטה והתמסרות. אני לא חושב ששתי המילים הללו בעלות אותו משקל על המאזניים. הן לא מאזנות זו את זו. המילה התמסרות כבדת משקל הרבה יותר. חשיבותה גדולה יותר, האתגר הטמון בה משמעותי, ובאמצעותה אפשר גם להגיע רחוק יותר. השליטה לעומת זאת, היא במקרים רבים גורם מעכב, שיקוף של האגו, ונוסף על כך השליטה, כשהיא מונעת מגחמה ומצרכיו של אחד הצדדים המעורבים באינטראקציה, חוטאת להתמסרות, למתמסר/ת.

כשהיא מגיעה אליי לצורך קבלת העיסוי האירוטי, אני משוחח איתה, מרגיש את האנרגיות איתן נכנסה, מתחיל ללמוד אותה עוד בטרם נגעתי בה. אני לא נכנס איתה בשיחה המקדימה לעניין תפיסת העולם שלי על שליטה, אבל בהמשך, כשהיא שוכבת על מיטת העיסוי אני מספר לה בלי מילים את שאני חושב:
זה לא מפגש בין זו שמתמסרת לזה שלוקח את השליטה.
זה מפגש בין זו שמתמסרת לקבלה, לבין זה שמתמסר להענקה.

על דומיננטיות ועל כניעה

היא שוכבת דוממת, נאמנה למטרה אותה הגדירה לי מראש – להיות בקבלה פאסיבית של מגע ועונג, להיות חופשיה מהצורך לעשות משהו. ככל שהיא מתמסרת יותר, אני משלב אלמנטים יותר דומיננטיים במגע שלי בה. וכאן טמון ההבדל בין השליטה לבין הדומיננטיות. אני לא שולט בה. אני מוביל אותה. כי היא רוצה להיות מובלת, היא רוצה שאקח אותה למסע, לגילוי. היא רוצה לשחרר ולהשתחרר, והיא כמהה להתמסרות אחרי שכל יום, פחות או יותר כל היום, היא עסוקה בלהיות בקונטרול ובלנהל את עולמה ואת עולמם של הסובבים אותה והכפופים אליה. האישה הזו מחזיקה כל כך הרבה קלפים ביד, רובם קרוב לחזה, והיא כל כך רגילה להיות בפוזיציה הסמכותית, זו שכל העיניים נשואות אליה, שהיא מבקשת פשוט ללכת לאיבוד קצת, להיות קצת קלולס, לא לדעת הכל, לא לצפות מראש את הצעד הבא שלי. וזה מה שאני רוצה להעניק לה. וכשאני מתמסר לתפקידי הדומיננטי, אני שואף לקחת אותה למסע בו תוכל לחוות קשת רחבה של תחושות, החל ברוגע, על סף ההירדמות אפילו, כשאני מתחיל בעיסוי מרגיע ומשחרר, ואז דרך שלבי העוררות, והגירוי המיני, ועמוק יותר אל אלמנטים נוספים שנחבאים בפינות החושיות והחושניות של ההתמסרות ושל העונג. וככל שאני דומיננטי, והיא בכניעה, ברור לשנינו באיזשהו מקום הגיוני ומודע באחורי הראש, שזה כאן ועכשיו, בתוך הבועה המסויימת לתוכה נכנסנו יחד. והידיעה הזו משחררת. ההבנה שמחוץ לזמן ולמקום הזה, נפסק "משחק התפקידים" שכל כך מתאים כרגע, אבל לא רלוונטי באינטראקציה היומיומית של אנשים והעולם שסביבם. עולם טורפני, עתיר אגו, אינטרסים, סכנות. פה היא מוגנת, כאן אני מגונן, ושנינו מתמסרים. פשוט… בשני אופנים שונים.