"חד פעמי זה לנצח"

היא מתקשרת אליי לתאם, ופורשת בפניי סיפור חיים מסקרן שנשזרים בו יחד נישואים של הרבה שנים, מסעות חיים, תהפוכות מקצועיות ואישיות… באופן כללי ברור שהאישה הזו היא מיקס מעניין בין טיפוס מיושב ומיינסטרימי לבין מסלול חיים מפתיע, מאתגר. כאילו לא יכולות לעבור שנה שנתיים בלי שמשהו יטלטל את עולמה, לפעמים בטוב, לפעמים בפחות טוב, ולפי השיחה – כמעט תמיד בחיוך ובאופטימיות.
היא מדברת על מיניות. מיניות של תשוקות ששוטפות אותה כגלים. לא, היא לא פרפרית, או במילותיה "למרות כל מה ששמעת , במשך השנים הארוכות האלה הוא הגבר היחיד איתו שכבתי. בעצם, נשאיר מקום לספק לגבי איזשהו ערב באיזושהי הזדמנות מאוד מיוחדת אבל אני לא לגמרי בטוחה מה היה שם ואני אקח את הסוד הזה איתי לעולמות אחרים". אבל היא עשתה דברים. בעיקר שברה מוסכמות. היא רקדה עירומה במדבר, היא הייתה הראשונה בה נגע גבר צעיר ובתול, היא יצאה לבד בתחפושת בעיר זרה למועדון מסתורי בו אנשים הגשימו פנטזיות וסטיות, שם מצאה את עצמה שולפת מישהי ממצב של ניצול והשפלה ומסיימת איתה את הערב בין סדיני המלון. היא פלירטטה תמיד עם הפנטזיה, עם התבערה הפנימית. במובן מסויים היא כל כך מינית שזה ממלא אותה עוד בטרם באה במגע עם פיתויי העולם החיצון. במובן אחר, נגזר עליה להיות תמיד ערנית לחיפוש, להרפתקה, להעלות את רף ההגשמה טיפין טיפין.
"וכאן אני באה אלייך"
"אני מחפשת חוויה חד פעמית, כהמשך טבעי לחוויות ששמעת כאן. לא סתם נתתי לך את ההרצאה הזו, רציתי שתכיר אותי קצת ותוכל להכנס לראש שלי. אני באה לחוויה חד פעמית ולכן אני באה מאוד מדוייקת. אני לא מחפשת משהו מורכב או מסובך, ולא זקוקה להמשך ביום שאחרי, ולא אכפת לי אם אשאיר אצלך משהו ממני או לא, אבל אני באה כל כולי ואני נכנסת אלייך לשעתיים שבהן אני דף חלק בספר פתוח ואתה מוזמן לכתוב בו, לצייר בו כרצונך וכמיטב כישורייך. סומכת עלייך שלא תקמט ותקרע. מרגישה בידיים טובות ואני הולכת עם תחושת הבטן שלי". וכך היא באה אליי, וההתרגשות שבה נדבקת גם בי, וכשהיא נכנסת אני מכבה את האור בחוץ ואין יותר עולם. יש רק את הרגע והמקום וכל שרוטט בתווך. וכשהיא הולכת, שובל ריח מתוק נחרט בזכרון, ובאותו יום יורד הגשם הראשון והאוויר מספר על סתיו.
חולפים הימים, שבועות הופכים לחודשים, עונה מתחלפת. עונה באה.
ובסתם יום של חול, ניצנוץ של טלפון וצליל של הודעה. וכשאני מושך מלמעלה את שורת ההודעות אני קורא חמש מילים שמחייכות אליי: "אפשר שוב לבוא לחד פעמי?"

הפשטות שב-wow, או: הגוף יודע, הגוף זוכר.

"אז רוני… וואו… מאיפה להתחיל?
יצאתי ממך אחרת מאיך שהגעתי"


היא נכנסת עם התרגשות גדולה, עם סימני שאלה, עם הרבה זמן שעבר עליה בהיסוסים, בהתלבטויות. בדיעבד, נעימה לי המחשבה שהייתי עבורה הגשמה של פנטזיה, אך גם חבל לי בשבילה שבהגשמה הזו הייתה כרוכה תקופה לא מבוטלת של התלבטות, של חששות.
אבל היא כאן.
והיא פתוחה אליי.
היא פתוחה יותר ממה שהיא יודעת.
כי היא יודעת שהיא רוצה להיפתח, אבל היא לא בטוחה שהיא מסוגלת.
מסוגלת להתמסר, מסוגלת לחוות. לחוות בכל החושים, לדבר את השפה הזו, שפת העונג.
אני רואה אותה.
מקסימה אמיתית, ככה כמו שהיא עם ההיסוס, והחשש, והסקפטיות.
אני רואה אישה.

"לקח הרבה זמן עד שהצלחתי לאסוף קצת אומץ ולהגיע אלייך.
את ההמשך אתה כבר יודע…"


כשהיא שוכבת על מיטת העיסוי ואני חש אותה, אני מרגיש שני דברים: כמה היא בהקשבה, עם כל הגוף, וכמה היא מחוברת, מתחברת, כמה היא איתי. בניואנסים קטנים, הושטת יד, הרפיית השרירים, מגע חוזר, היא מספרת לי בלי מילים כמה היא נוכחת, כמה היא בוטחת, כמה היא רוצה להתמסר ולחוות דרכי את עצמה, ולהתקרב, להיות כאן ועכשיו שניים, בתוך חווייה אחת.

שכבות של אשמה מתקלפות, שנים של תפיסה עצמית שגוייה מקבלות תפנית מסקרנת, משהו אמיתי מתגלה מתחת לפני העור. והעור – כולו עקצוצים טובים של עוררות. של גירוי חושי. אני נושף. היא נושמת אותי פנימה.

"הרגע הכי חזק ומרגש בשבילי היה הרגע שבו…"

המילים שלה מחזירות אותי לאותם רגעים. אלה מילים שיישארו בינינו, כי ההמשך של המשפט שלה, על הרגע החזק והמרגש הוא התמצית של הסוד. של האינטימיות. ואני מתרגש בחזרה, לקרוא את מילותיה, כמו שהיה מרגש לקרוא אותה בכל החושים. אני מתרגש כי זכיתי לראות אותה פנימה, הכי כמוסה והכי פתוחה, ולא היה באותם רגעים דבר מלבד הנוכחות הפשוטה והטבעית וזה כל כך טבעי שזה מרגיש כמו הזיה.

"החיוך לא ירד ממני כל היום. החושים התחדדו…
… יש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל אעצור כאן…"


תודה לך, מקסימה.