מגע הוא צורך בסיסי (תובנות מתקופת הקורונה)

מבלי להכנס לתאוריות קונספירציה וויכוחים על נחיצות הצעדים שננקטו בחודשים החולפים, אם נניח ברמה ההיפוטתית שכל מה שהתרחש כאן ב 2020 היה סוג של ניסוי בריחוק חברתי, הרי שזה ניסוי עוצמתי ואכזרי במיוחד. אם נתעקש להיות חיוביים ולא ללכת לכיוון של "שתו לנו שנה מהחיים" אפשר בכל זאת למצוא נקודות אור במה שקרה כאן. בעיקר בהזדמנות ללמוד על עצמנו, על איך אנחנו בנויים עמוק פנימה, בהיכרות עם הצרכים השונים שיש לנו. ומכיוון שאני אוהב להתמקד בעונג, בחופש, במגע ובאינטימיות, אפרט קצת יותר על מה שקרוב ללבי:

למדנו כמה אנחנו זקוקים למגע.
מגע פוגש אותנו בכל כך הרבה רבדים בחיים. החל במגע באינטראקציות הבסיסיות עם אנשים שאנחנו פוגשים במסגרת העבודה והתנועה היומיומית, המשך במגע עם אהובינו, ומגע עם מאהבינו, וישנו המגע הטיפולי: עיסוי, פיזיותרפיה… וישנו המגע הספורטיבי: תחרות, פעילות קבוצתית. כל סוגי המגע הללו וסוגים נוספים "נלקחו" מאיתנו ומכך גם למדנו כמה הם חלק חשוב במהות שלנו כיצורים חברתיים, ואף יצורים מיניים. מגע של לתת (חיבוק) ומגע של לקבל (אותו דבר), מגע של לעזור, מגע של לענג, מגע של תשומת לב. כל כך הרבה תפקידים למגע. כל כך הרבה נוכחות בהיעדרו של המגע. וזה מביא אותנו לנקודה הבאה.

למדנו כמה החופש הוא מובן מאליו אך גם צורך בסיסי.
אחרי 2020, בתקוה שב 2021 נחזור כבר לשגרה נורמלית, ההתייחסות שלנו לחופש צריכה להיות שונה. הגילוי שהחופש נמצא בעצם בכל כך הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות כל יום. חופש ללכת ולנסוע ממקום למקום, ולכל מקום. חופש להיות עצמאיים, לא להזדקק לתת דין וחשבון לכל מיני גורמים מגבילים, חופש לממש את עצמנו בכל מיני דרכים, בכל מיני זמנים ומקומות. כל אלה כנראה היו שקופים לנו לגמרי. כשהם זמינים, קל לפעמים להסתכל על חצי הכוס הריקה, על מה חסר לנו. מה עומד בינינו לבין החופש. כשנלקח מאיתנו החופש השקוף, הבסיסי, גילינו כמה אנחנו זקוקים לו, וגילינו גם כמה הוא נתפס כמובן מאליו. בעצם, גילינו כמה חופש יש לנו, בימים כתיקונם. וזה מביא אותנו לנקודה הבאה.

למדנו על דחיה ועל בזבוז של חיים שלמים בשנה אחת.
שוב אני מתעקש להיות אופטימי. קיבלנו מתנה, ניעור. בתוך שנה אחת למדנו משהו שאנשים מגלים פעמים רבות כשהם קרובים לסוף הדרך. הזמן חמקמק, החופש זמני, המימוש העצמי הוא כאן ועכשיו ולא מחכה לנו לנצח. למדנו על ערכה של הגשמה, כדי שכשתפתח בפנינו שוב היכולת להגשים, לא נהיה עסוקים בהמתנה מיותרת אלא נתחיל להשתמש בחופש שלנו ולהוביל את עצמנו לאן שאנחנו באמת רוצים. להגשמה, ליצירה, להתחדשות, לחוויות חדשות.

למדנו על ויסות.
כן, הכל טוב ויפה בסעיפים הקודמים שעוסקים בעיקר בשפע שהיה לנו ובשפע שמחכה לנו מעבר לפינה, אבל בתוך המיגבלות והסגרים והיעדר המגע והחופש, למדנו גם לוסת את עצמנו. להכיל את החוסר. אמנם יש מחיר להיעדר מגע ולהיעדר חופש: אנשים חווים לחץ נפשי, בדידות, עצבנות, דכאון… אבל מרביתנו גם מצאנו דרכים להתמודד או לפחות להקל את הסימפטומים של החוסר הזה. למדנו לוסת. לקחת אוויר, לעשות שימוש מועיל במה שמותר (לאן אפשר להגיע ברדיוס קילומטר?…) ולהחליף אלמנטים חיוניים כמו אימון בחדר כושר בדברים חלופיים כמו ריצה או אפילו פעילות מודרכת בזום. הויסות הזה אינו תחליף קבע לצרכים הבסיסיים. אי אפשר לעבור חיים שלמים בלי מגע ולהישאר שפוי. אבל התקופה (הארוכה מדי) שבה נאלצנו להסתגר ולהתרחק לימדה אותנו לעבור למצב המתנה, לחכות, לקוות (ולהתגעגע). תירגלנו דחיית סיפוקים.

מה הלאה?
אוקיי, למדנו הרבה. עברנו חתיכת בית ספר בשנה אחת. לאן עכשיו? בהנחה שבקרוב נוכל להתחיל לשוב לשגרת החיים המוכרת אני מצביע על שני כיוונים אפשריים:
האחד: נחזור לדפוסים הישנים. נקבל חזרה את החופש השקוף, את התנועה החופשית, את היעדר המגבלות ו… נשכב על הספה ונהרהר במה חסר לנו. במה יעשה אותנו מאושרים יותר. לאן ניסע, מה נעשה, את מי נפגוש, ומי יפנה אלינו.
השני: נשדרג את עצמנו לדגם משופר, דגם 2021. נקבל את החופש והוא לא יהיה שקוף יותר. הוא יהיה ראוי לנו ואנחנו נהיה ראויים לו. ננצל את התנועה החופשית כדי להגיע למקומות שעושים לנו טוב. נהנה משכיבה על הספה אבל גם נקדש את הזמן שעומד לרשותנו ולא נשרוף אותו על כלום. נהיה – ולו קצת יותר – בהגשמה. בעשיה. בחקר. לא מתוך הרהורים נוגים על מה חסר לנו אלא מתוך סקרנות בריאה למה עוד מחכה לנו, מי מחכה לנו ואיך אנחנו מזמנים את המפגשים המסקרנים הללו, שיתרחשו.

מסיים את הפוסט באיחול לך שקוראת את הפוסט ולי שכותב אותו: שתהיה זו שנה של עונג, מגע, סיפוק והתגשמות פנטזיות. אם יש לי חלק בזה מהמקום המקצועי שלי… אני כאן מחכה לך, ולחופש של כולנו 🙂

"… כי אתה שם בשבילי ורק בשבילי"

יש אנשים שחיים במפלס אחד כל החיים. הכל ידוע, הכל חזרתי, הכל צפוי והרשות לא נתונה. אלה חיים בטוחים, נעדרי מסתורין, נטולי סוד. הזמנים קבועים, המסלולים קבועים, האינטראקציות… קבועות.
ויש אנשים שחיים למעלה, למטה, ובכל מיני מקומות במרחב. כמוה. אשת עבודה ביום, תקתקנית, מנהלת, אמא, רעיה, שתי רגליים על הקרקע. וכשהיא באה אליי היא יורדת למפלס האחר, זה שממנו היא מטפסת לפסגה. המפלס הסודי שלה.
זה כאילו חיכה להתפרץ, כי לפני כן היא לכאורה הייתה אישה של מפלס אחד, או שבעצם ככה בטח תופסת אותה הסביבה המוכרת. אישה חריפה עם שורשים נטועים עמוק בקרקע. אז פה – היא נתלשת. היא מחפשת את ההתפרקות, הפורקן, היא פוערת את האדמה המקרקעת, שולפת את השורשים, ויוצאת למסע לילי נסתר. אף אחד לא ינחש. כי מי יכול לנחש שאדמה בוערת באש?

"שלום רוני, שמי XXX, אשמח לשמוע ממך קצת על העיסוי הארוטי, איך זה הולך ואיך קובעים תור. אף פעם לא עשיתי משהו כזה"
ככה זה התחיל. לפני כמה מפגשים. היום היא כבר כותבת לי בטרם היא באה: "מכירה את עצמי, מכירה את הדחף שלי…" ומסכמת למחרת ב"הסתחררתי מכל הטוב שהענקת לי…". וחוזרת למפלס הרגיל, הבטוח. אדמה. שורשים.

ערב. גשם. אישה צועדת ברחוב במעיל ארוך. תחתיו רק תחתון וחזיה סקסיים. תחרה שקופה. מחדר המיטות והמראה מולה היא מודדת ומצטלמת, לרכב, ומהרכב דרך האנשים שאינם יודעים, אליי.
היא נכנסת אליי כשהיא עוד מנהלת את העולם שבחוץ ואז מדוממת הכל באחת. אני הסוויצ', השער, המקום אליו ירדה כדי לטפס. השיער הארוך והחלק שלה אסוף בקפידה. הקוקו שלה מתחצף אליי. גם היא. בכלל, נדמה שהיא משקיעה תשומת לב רבה בהתרסה, בפיתוי, בנשיות המתלקחת שהיא מביאה לכאן. אדמה נפערת, נובעת, וממעל הלהבה. כמו באיזה טקס שבטי פראי. איתני הטבע, יין ויאנג. גבר ואישה ולולאת האינסוף. אני נושף ומלבה אותה. את הלהבה. היא נאנחת. נפתחת. שותה בצמאון מטר ניצוצות של מגע פיזי שמעורר אצלה את כל הגוף. כמה היא רעבה וצמאה.
רגעים היא מנהלת. תובעת, פוקדת, כאילו נטועה בכיסא המנהלים שלה ומחלקת פקודות אף שהן נלחשות בתאווה סקסית ובשכיבה מפושקת. כמכשפה הרוקחת שיקויים סודיים היא לוחשת או עושה איזה "אברא כדברא" ומשהו קורה, החדר כולו מלא אותה.
ורגעים אחרים היא הולכת לאיבוד, המילים נעלמות, כל כולה מרוכזת בתחושות הגוף, ברטט האנרגטי המיוחד של העונג, של החיכוך העורי, של האורגזמה המפרקת אותה לרסיסי התמסרות הנקווים בשלולית. מערבולת שאינה כפופה לפיזיקה של המקום והזמן ופורצת אל מרחבי התחושה והפעימה הבין גופית.
שתי ידיים שלובות סוגרות בינינו מעגל. ביד השניה אני לופת את הקוקו המתחצף שלה. היא מחייכת, שבעת רצון. ככה היא אוהבת.
המים זורמים במקלחת, הגשם שאחרי הסערה.
מחר יהיו מלא שלוליות ברחוב וכל הגוונים יהיו עמוקים יותר.
היא נכנסת למשרד, מניחה מולה את הטלפון ומתחילה לנהל.

הגשם של X

השם שלה נפוץ, אבל הכינוי שבו כולם מכירים אותה מאוד ייחודי. סיפור חיים כלשהו, כמדומני משהו מהילדות המוקדמת וכינוי שדבק בה והפך לשם כמעט רשמי. היא לא בנאדם חריג בנוף, לפחות במראה שלה. ממוצעת. רגילה. אחרי כמה לידות הגוף כבר לא מהודק כמו פעם, אבל תמיד ובמיוחד בשנים האחרונות הקפידה לעשות התעמלות ולתחזק. העיסוק שלה בספורט הפך ככל הנראה לדרך חיים, וגם אם מדובר בתחום לכאורה גברי, היא כל כך אישה. הנשיות שלה היא מהסוג שלא מסובב ראשים ברחוב, אבל מקרוב, ובמיוחד אחרי שמשוחחים איתה, היא כלהבת נר מהפנטת. ולא רק בשל מה שהיא אומרת, אלא משהו ברווחים שבין המילים, באיך שהיא שותקת, באיך שהעיניים שלה מדברות ובעיקר שואלות. אנחנו מנהלים שיחה קצרה על נשיות וגבריות ועל שליטה והתמסרות. שיחה קטנה על נושא גדול. ברור לשנינו שלא נוכל להאריך בשלב זה כי המגע והעונג מתדפקים על הדלת, ופנינו לחדר העיסוי.
כשהיא עוצמת עיניים ומפקידה את כל כולה בידיי, שוכבת על מיטת העיסוי ומסדירה נשימות שקטות ועמוקות, אני חוקר. חוקר כל קפל, שריר, גומה וקימור. הידיים לומדות אותה. סקרניות. האם כבר נגעו בך כאן, וככה, האם את מכירה את העונג שמגיע מהנקודה הזו, והאם את אוהבת להתמסר ולהיות מובלת או שזקוקה לנקודת אחיזה מתמדת כדי לא לאבד שליטה. בלי מילים אנחנו מנהלים דיאלוג. הנשימות שלה הן המשוב שלי. הנשימות, והרטט. לחיצת יד עדינה מוסרת לי שאני מתקבל בברכה במעלה הירכיים. כשאני מלטף ומתקרב ליוני שלה היא מרימה מעט את הגוף ובאה אליי, מביאה אותי אליה. ריקוד…
אני מנחה אותה להתהפך על הגב. עכשיו אני יכול לראות את החיוך שלה. בעיניים עצומות. התאורה על מינימום והנרות מרצדים על הגוף שלה. רגליה פשוקות והיא פתוחה. רמות הגירוי שלה גבוהות כעת. ידיי מטיילות ומתחילות שוב מסע חדש. היא זקוקה להפסקת פיפי, כך היא אומרת, ואני כבר מרגיש את מה שהגוף שלה מספר לי: גם כשהיא תחזור מהשירותים בשלפוחית ריקה, התחושה הזו לא תיעלם והיא תגלה עד מהרה כמה נוזלים אצורים אצלה ומחכים להשתחרר. כשהיא נשכבת מחדש על מיטת העיסוי, נינוחה ומקבלת, אני חוזר לענג אותה. השפיכה שלה הולכת ומתקרבת ויש לזה תחושה מאוד ברורה, ואפילו צליל. קשה לי להסביר את זה, גם לנשים. כבר כתבתי ואמרתי שכגבר לעולם לא אדע מהן התחושות שאישה חווה כשאני מענג אותה, אבל את סימניו של העונג הנשי אני מכיר ואוהב. היא מתנפחת מבפנים, נגדשת, מתכווצת, ואז נובעת בשטף של קילוחים אורגזמיים. רגעים שהם רצף של שיאים וזרימה. איפשהו בתוך זה היד הפנויה שלי מהודקת בתוך היד שלה ויש לי משוב מהפנט מהלחיצות שלה. תן לי עוד. אל תפסיק. תן לי רגע לנוח. תהיה איתי. תישאר. ושוב. בוא. תן לי עוד…
לילה יורד וגם הגשם. אנשים ליליים נוסעים נסיעות תכליתיות. גם אני נכנס לאוטו, נוסע הביתה. כשאני מגיע מהבהבת לי הודעה ממנה: הגעתי הביתה, עוד לא מסוגלת להכנס. מסדירה נשימה ומנסה להוריד את עצמי לקרקע מספיק כדי לפסוע פנימה. תודה על מגע ומילים, תודה על הגשם.

בא לי עכשיו!

מסיים טיפול, מארגן את המקום, מרכז את הכביסה, מתרענן במקלחת, לוקח משהו לנשנש ועובר על הודעות בטלפון. הודעה ממנה מלפני שעה: היי רוני, דיברנו אתמול בטלפון, מה הסיכוי שאתה מקבל אותי בשעה הקרובה? אני כותב לה בחזרה: להמשיך לקרוא בא לי עכשיו!