מגע הוא צורך בסיסי (תובנות מתקופת הקורונה)

מבלי להכנס לתאוריות קונספירציה וויכוחים על נחיצות הצעדים שננקטו בחודשים החולפים, אם נניח ברמה ההיפוטתית שכל מה שהתרחש כאן ב 2020 היה סוג של ניסוי בריחוק חברתי, הרי שזה ניסוי עוצמתי ואכזרי במיוחד. אם נתעקש להיות חיוביים ולא ללכת לכיוון של "שתו לנו שנה מהחיים" אפשר בכל זאת למצוא נקודות אור במה שקרה כאן. בעיקר בהזדמנות ללמוד על עצמנו, על איך אנחנו בנויים עמוק פנימה, בהיכרות עם הצרכים השונים שיש לנו. ומכיוון שאני אוהב להתמקד בעונג, בחופש, במגע ובאינטימיות, אפרט קצת יותר על מה שקרוב ללבי:

למדנו כמה אנחנו זקוקים למגע.
מגע פוגש אותנו בכל כך הרבה רבדים בחיים. החל במגע באינטראקציות הבסיסיות עם אנשים שאנחנו פוגשים במסגרת העבודה והתנועה היומיומית, המשך במגע עם אהובינו, ומגע עם מאהבינו, וישנו המגע הטיפולי: עיסוי, פיזיותרפיה… וישנו המגע הספורטיבי: תחרות, פעילות קבוצתית. כל סוגי המגע הללו וסוגים נוספים "נלקחו" מאיתנו ומכך גם למדנו כמה הם חלק חשוב במהות שלנו כיצורים חברתיים, ואף יצורים מיניים. מגע של לתת (חיבוק) ומגע של לקבל (אותו דבר), מגע של לעזור, מגע של לענג, מגע של תשומת לב. כל כך הרבה תפקידים למגע. כל כך הרבה נוכחות בהיעדרו של המגע. וזה מביא אותנו לנקודה הבאה.

למדנו כמה החופש הוא מובן מאליו אך גם צורך בסיסי.
אחרי 2020, בתקוה שב 2021 נחזור כבר לשגרה נורמלית, ההתייחסות שלנו לחופש צריכה להיות שונה. הגילוי שהחופש נמצא בעצם בכל כך הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות כל יום. חופש ללכת ולנסוע ממקום למקום, ולכל מקום. חופש להיות עצמאיים, לא להזדקק לתת דין וחשבון לכל מיני גורמים מגבילים, חופש לממש את עצמנו בכל מיני דרכים, בכל מיני זמנים ומקומות. כל אלה כנראה היו שקופים לנו לגמרי. כשהם זמינים, קל לפעמים להסתכל על חצי הכוס הריקה, על מה חסר לנו. מה עומד בינינו לבין החופש. כשנלקח מאיתנו החופש השקוף, הבסיסי, גילינו כמה אנחנו זקוקים לו, וגילינו גם כמה הוא נתפס כמובן מאליו. בעצם, גילינו כמה חופש יש לנו, בימים כתיקונם. וזה מביא אותנו לנקודה הבאה.

למדנו על דחיה ועל בזבוז של חיים שלמים בשנה אחת.
שוב אני מתעקש להיות אופטימי. קיבלנו מתנה, ניעור. בתוך שנה אחת למדנו משהו שאנשים מגלים פעמים רבות כשהם קרובים לסוף הדרך. הזמן חמקמק, החופש זמני, המימוש העצמי הוא כאן ועכשיו ולא מחכה לנו לנצח. למדנו על ערכה של הגשמה, כדי שכשתפתח בפנינו שוב היכולת להגשים, לא נהיה עסוקים בהמתנה מיותרת אלא נתחיל להשתמש בחופש שלנו ולהוביל את עצמנו לאן שאנחנו באמת רוצים. להגשמה, ליצירה, להתחדשות, לחוויות חדשות.

למדנו על ויסות.
כן, הכל טוב ויפה בסעיפים הקודמים שעוסקים בעיקר בשפע שהיה לנו ובשפע שמחכה לנו מעבר לפינה, אבל בתוך המיגבלות והסגרים והיעדר המגע והחופש, למדנו גם לוסת את עצמנו. להכיל את החוסר. אמנם יש מחיר להיעדר מגע ולהיעדר חופש: אנשים חווים לחץ נפשי, בדידות, עצבנות, דכאון… אבל מרביתנו גם מצאנו דרכים להתמודד או לפחות להקל את הסימפטומים של החוסר הזה. למדנו לוסת. לקחת אוויר, לעשות שימוש מועיל במה שמותר (לאן אפשר להגיע ברדיוס קילומטר?…) ולהחליף אלמנטים חיוניים כמו אימון בחדר כושר בדברים חלופיים כמו ריצה או אפילו פעילות מודרכת בזום. הויסות הזה אינו תחליף קבע לצרכים הבסיסיים. אי אפשר לעבור חיים שלמים בלי מגע ולהישאר שפוי. אבל התקופה (הארוכה מדי) שבה נאלצנו להסתגר ולהתרחק לימדה אותנו לעבור למצב המתנה, לחכות, לקוות (ולהתגעגע). תירגלנו דחיית סיפוקים.

מה הלאה?
אוקיי, למדנו הרבה. עברנו חתיכת בית ספר בשנה אחת. לאן עכשיו? בהנחה שבקרוב נוכל להתחיל לשוב לשגרת החיים המוכרת אני מצביע על שני כיוונים אפשריים:
האחד: נחזור לדפוסים הישנים. נקבל חזרה את החופש השקוף, את התנועה החופשית, את היעדר המגבלות ו… נשכב על הספה ונהרהר במה חסר לנו. במה יעשה אותנו מאושרים יותר. לאן ניסע, מה נעשה, את מי נפגוש, ומי יפנה אלינו.
השני: נשדרג את עצמנו לדגם משופר, דגם 2021. נקבל את החופש והוא לא יהיה שקוף יותר. הוא יהיה ראוי לנו ואנחנו נהיה ראויים לו. ננצל את התנועה החופשית כדי להגיע למקומות שעושים לנו טוב. נהנה משכיבה על הספה אבל גם נקדש את הזמן שעומד לרשותנו ולא נשרוף אותו על כלום. נהיה – ולו קצת יותר – בהגשמה. בעשיה. בחקר. לא מתוך הרהורים נוגים על מה חסר לנו אלא מתוך סקרנות בריאה למה עוד מחכה לנו, מי מחכה לנו ואיך אנחנו מזמנים את המפגשים המסקרנים הללו, שיתרחשו.

מסיים את הפוסט באיחול לך שקוראת את הפוסט ולי שכותב אותו: שתהיה זו שנה של עונג, מגע, סיפוק והתגשמות פנטזיות. אם יש לי חלק בזה מהמקום המקצועי שלי… אני כאן מחכה לך, ולחופש של כולנו 🙂

"… כי אתה שם בשבילי ורק בשבילי"

יש אנשים שחיים במפלס אחד כל החיים. הכל ידוע, הכל חזרתי, הכל צפוי והרשות לא נתונה. אלה חיים בטוחים, נעדרי מסתורין, נטולי סוד. הזמנים קבועים, המסלולים קבועים, האינטראקציות… קבועות.
ויש אנשים שחיים למעלה, למטה, ובכל מיני מקומות במרחב. כמוה. אשת עבודה ביום, תקתקנית, מנהלת, אמא, רעיה, שתי רגליים על הקרקע. וכשהיא באה אליי היא יורדת למפלס האחר, זה שממנו היא מטפסת לפסגה. המפלס הסודי שלה.
זה כאילו חיכה להתפרץ, כי לפני כן היא לכאורה הייתה אישה של מפלס אחד, או שבעצם ככה בטח תופסת אותה הסביבה המוכרת. אישה חריפה עם שורשים נטועים עמוק בקרקע. אז פה – היא נתלשת. היא מחפשת את ההתפרקות, הפורקן, היא פוערת את האדמה המקרקעת, שולפת את השורשים, ויוצאת למסע לילי נסתר. אף אחד לא ינחש. כי מי יכול לנחש שאדמה בוערת באש?

"שלום רוני, שמי XXX, אשמח לשמוע ממך קצת על העיסוי הארוטי, איך זה הולך ואיך קובעים תור. אף פעם לא עשיתי משהו כזה"
ככה זה התחיל. לפני כמה מפגשים. היום היא כבר כותבת לי בטרם היא באה: "מכירה את עצמי, מכירה את הדחף שלי…" ומסכמת למחרת ב"הסתחררתי מכל הטוב שהענקת לי…". וחוזרת למפלס הרגיל, הבטוח. אדמה. שורשים.

ערב. גשם. אישה צועדת ברחוב במעיל ארוך. תחתיו רק תחתון וחזיה סקסיים. תחרה שקופה. מחדר המיטות והמראה מולה היא מודדת ומצטלמת, לרכב, ומהרכב דרך האנשים שאינם יודעים, אליי.
היא נכנסת אליי כשהיא עוד מנהלת את העולם שבחוץ ואז מדוממת הכל באחת. אני הסוויצ', השער, המקום אליו ירדה כדי לטפס. השיער הארוך והחלק שלה אסוף בקפידה. הקוקו שלה מתחצף אליי. גם היא. בכלל, נדמה שהיא משקיעה תשומת לב רבה בהתרסה, בפיתוי, בנשיות המתלקחת שהיא מביאה לכאן. אדמה נפערת, נובעת, וממעל הלהבה. כמו באיזה טקס שבטי פראי. איתני הטבע, יין ויאנג. גבר ואישה ולולאת האינסוף. אני נושף ומלבה אותה. את הלהבה. היא נאנחת. נפתחת. שותה בצמאון מטר ניצוצות של מגע פיזי שמעורר אצלה את כל הגוף. כמה היא רעבה וצמאה.
רגעים היא מנהלת. תובעת, פוקדת, כאילו נטועה בכיסא המנהלים שלה ומחלקת פקודות אף שהן נלחשות בתאווה סקסית ובשכיבה מפושקת. כמכשפה הרוקחת שיקויים סודיים היא לוחשת או עושה איזה "אברא כדברא" ומשהו קורה, החדר כולו מלא אותה.
ורגעים אחרים היא הולכת לאיבוד, המילים נעלמות, כל כולה מרוכזת בתחושות הגוף, ברטט האנרגטי המיוחד של העונג, של החיכוך העורי, של האורגזמה המפרקת אותה לרסיסי התמסרות הנקווים בשלולית. מערבולת שאינה כפופה לפיזיקה של המקום והזמן ופורצת אל מרחבי התחושה והפעימה הבין גופית.
שתי ידיים שלובות סוגרות בינינו מעגל. ביד השניה אני לופת את הקוקו המתחצף שלה. היא מחייכת, שבעת רצון. ככה היא אוהבת.
המים זורמים במקלחת, הגשם שאחרי הסערה.
מחר יהיו מלא שלוליות ברחוב וכל הגוונים יהיו עמוקים יותר.
היא נכנסת למשרד, מניחה מולה את הטלפון ומתחילה לנהל.

הגשם של X

השם שלה נפוץ, אבל הכינוי שבו כולם מכירים אותה מאוד ייחודי. סיפור חיים כלשהו, כמדומני משהו מהילדות המוקדמת וכינוי שדבק בה והפך לשם כמעט רשמי. היא לא בנאדם חריג בנוף, לפחות במראה שלה. ממוצעת. רגילה. אחרי כמה לידות הגוף כבר לא מהודק כמו פעם, אבל תמיד ובמיוחד בשנים האחרונות הקפידה לעשות התעמלות ולתחזק. העיסוק שלה בספורט הפך ככל הנראה לדרך חיים, וגם אם מדובר בתחום לכאורה גברי, היא כל כך אישה. הנשיות שלה היא מהסוג שלא מסובב ראשים ברחוב, אבל מקרוב, ובמיוחד אחרי שמשוחחים איתה, היא כלהבת נר מהפנטת. ולא רק בשל מה שהיא אומרת, אלא משהו ברווחים שבין המילים, באיך שהיא שותקת, באיך שהעיניים שלה מדברות ובעיקר שואלות. אנחנו מנהלים שיחה קצרה על נשיות וגבריות ועל שליטה והתמסרות. שיחה קטנה על נושא גדול. ברור לשנינו שלא נוכל להאריך בשלב זה כי המגע והעונג מתדפקים על הדלת, ופנינו לחדר העיסוי.
כשהיא עוצמת עיניים ומפקידה את כל כולה בידיי, שוכבת על מיטת העיסוי ומסדירה נשימות שקטות ועמוקות, אני חוקר. חוקר כל קפל, שריר, גומה וקימור. הידיים לומדות אותה. סקרניות. האם כבר נגעו בך כאן, וככה, האם את מכירה את העונג שמגיע מהנקודה הזו, והאם את אוהבת להתמסר ולהיות מובלת או שזקוקה לנקודת אחיזה מתמדת כדי לא לאבד שליטה. בלי מילים אנחנו מנהלים דיאלוג. הנשימות שלה הן המשוב שלי. הנשימות, והרטט. לחיצת יד עדינה מוסרת לי שאני מתקבל בברכה במעלה הירכיים. כשאני מלטף ומתקרב ליוני שלה היא מרימה מעט את הגוף ובאה אליי, מביאה אותי אליה. ריקוד…
אני מנחה אותה להתהפך על הגב. עכשיו אני יכול לראות את החיוך שלה. בעיניים עצומות. התאורה על מינימום והנרות מרצדים על הגוף שלה. רגליה פשוקות והיא פתוחה. רמות הגירוי שלה גבוהות כעת. ידיי מטיילות ומתחילות שוב מסע חדש. היא זקוקה להפסקת פיפי, כך היא אומרת, ואני כבר מרגיש את מה שהגוף שלה מספר לי: גם כשהיא תחזור מהשירותים בשלפוחית ריקה, התחושה הזו לא תיעלם והיא תגלה עד מהרה כמה נוזלים אצורים אצלה ומחכים להשתחרר. כשהיא נשכבת מחדש על מיטת העיסוי, נינוחה ומקבלת, אני חוזר לענג אותה. השפיכה שלה הולכת ומתקרבת ויש לזה תחושה מאוד ברורה, ואפילו צליל. קשה לי להסביר את זה, גם לנשים. כבר כתבתי ואמרתי שכגבר לעולם לא אדע מהן התחושות שאישה חווה כשאני מענג אותה, אבל את סימניו של העונג הנשי אני מכיר ואוהב. היא מתנפחת מבפנים, נגדשת, מתכווצת, ואז נובעת בשטף של קילוחים אורגזמיים. רגעים שהם רצף של שיאים וזרימה. איפשהו בתוך זה היד הפנויה שלי מהודקת בתוך היד שלה ויש לי משוב מהפנט מהלחיצות שלה. תן לי עוד. אל תפסיק. תן לי רגע לנוח. תהיה איתי. תישאר. ושוב. בוא. תן לי עוד…
לילה יורד וגם הגשם. אנשים ליליים נוסעים נסיעות תכליתיות. גם אני נכנס לאוטו, נוסע הביתה. כשאני מגיע מהבהבת לי הודעה ממנה: הגעתי הביתה, עוד לא מסוגלת להכנס. מסדירה נשימה ומנסה להוריד את עצמי לקרקע מספיק כדי לפסוע פנימה. תודה על מגע ומילים, תודה על הגשם.

זרה

הרבה קורה באותו יום. מוות, לידה, התרסקות כלכלית, גשם ראשון, הפגנה בקרן רחוב, תאונת דרכים מיותרת. ככה זה בכל יום בעצם. הרבה אנשים בהרבה מקומות מקבלים ניעור בלתי צפוי, קריאת השכמה, דרישת שלום מעניינת. אחרים ממשיכים לנמנם את חייהם. ויש אותה, שרצה בין הטיפות, לא נרטבת.

היא פוסעת פנימה ביתית כזו, כאילו קמה משינה נכנסה לאוטו ובאה אליי. השיחה המקדימה מאוד עניינית, בלי small talk. מדברים על ההעדפות והגבולות שלה, ובאמת שאין צורך ביותר מזה. "שוב היא כאן ושוב הכל כמו מהתחלה".

הגוף שלה חטוב יותר משזכרתי. אין לי מושג מה היא עושה, בעצם אין לי מושג בכלל. יודע במעורפל באיזה תחום היא עוסקת, לא יודע מה שגרת יומה. אולי רמזים קטנים על לייפסטייל מסויים. היא סגורה. סגורה מאוד אפילו. כמו שהיא דיסקרטית, ככה היא פתוחה על מיטת העיסוי. הגוף שלה נכנס למצב טיסה מרגע שהיא מתקלפת מהבגדים ונשכבת על המזרון. שרה לי בלי מילים: "take my breath away".

הניגוד הזה בין הזרות המוקפדת בינינו לבין איך שכל שריר בגוף שלה מתמסר ונוכח הולך ומחריף. כקו חמקמק שמותח גבול בין הנאה ועונג לבין ניכור ותכליתיות. איכשהו זה מרגיש בסדר. טוב אפילו. מן הסכמה שותקת בינינו שהיא פה בשביל לקבל עונג, אני בשביל להעניק, וברמה האישית אין מקום לטיפת סקרנות הדדית. רק פיזיות חוקרת, מתנסה. אני נוגע אחרת. מפתיע אותה. היא קופצת, כל הגוף שלה נדרך. אותה זרות מוקפדת נסדקת כשהיא מבינה שאני קורא בה משהו נסתר כעת, משהו שחיכה שאגלה אותו מבעד למסך הערפל הסמיך שאופף אותה כמגננה. היא פולטת אנחה והרטט שלה מספר לי: היי זר מוחלט, נעים להכיר…

כשהכל מסתיים היא ממהרת לחזור לעולם שלה. להתעטף שוב בניכור הזר שבינינו, כמו לוודא שלא נחשפה יותר מדי, שלא יהיה קשה לסגור את הדלת. אולי היא תשוב, ואולי זה יקח שנה, אבל ברור לי שכשהיא תחזור, היא תהיה שוב זרה, ושוב הכי מוכרת, ודלת תיפתח, ותיסגר שוב. יש איזו אדישות מופגנת באיך שהיא מנהלת את המידור הזה שלה, ויש את הסקרנות שבה אני חוקר את הדלתות שהיא פותחת, את סימני הדרך המסקרנים בגן שבתוך החומה.

"חד פעמי זה לנצח"

היא מתקשרת אליי לתאם, ופורשת בפניי סיפור חיים מסקרן שנשזרים בו יחד נישואים של הרבה שנים, מסעות חיים, תהפוכות מקצועיות ואישיות… באופן כללי ברור שהאישה הזו היא מיקס מעניין בין טיפוס מיושב ומיינסטרימי לבין מסלול חיים מפתיע, מאתגר. כאילו לא יכולות לעבור שנה שנתיים בלי שמשהו יטלטל את עולמה, לפעמים בטוב, לפעמים בפחות טוב, ולפי השיחה – כמעט תמיד בחיוך ובאופטימיות.
היא מדברת על מיניות. מיניות של תשוקות ששוטפות אותה כגלים. לא, היא לא פרפרית, או במילותיה "למרות כל מה ששמעת , במשך השנים הארוכות האלה הוא הגבר היחיד איתו שכבתי. בעצם, נשאיר מקום לספק לגבי איזשהו ערב באיזושהי הזדמנות מאוד מיוחדת אבל אני לא לגמרי בטוחה מה היה שם ואני אקח את הסוד הזה איתי לעולמות אחרים". אבל היא עשתה דברים. בעיקר שברה מוסכמות. היא רקדה עירומה במדבר, היא הייתה הראשונה בה נגע גבר צעיר ובתול, היא יצאה לבד בתחפושת בעיר זרה למועדון מסתורי בו אנשים הגשימו פנטזיות וסטיות, שם מצאה את עצמה שולפת מישהי ממצב של ניצול והשפלה ומסיימת איתה את הערב בין סדיני המלון. היא פלירטטה תמיד עם הפנטזיה, עם התבערה הפנימית. במובן מסויים היא כל כך מינית שזה ממלא אותה עוד בטרם באה במגע עם פיתויי העולם החיצון. במובן אחר, נגזר עליה להיות תמיד ערנית לחיפוש, להרפתקה, להעלות את רף ההגשמה טיפין טיפין.
"וכאן אני באה אלייך"
"אני מחפשת חוויה חד פעמית, כהמשך טבעי לחוויות ששמעת כאן. לא סתם נתתי לך את ההרצאה הזו, רציתי שתכיר אותי קצת ותוכל להכנס לראש שלי. אני באה לחוויה חד פעמית ולכן אני באה מאוד מדוייקת. אני לא מחפשת משהו מורכב או מסובך, ולא זקוקה להמשך ביום שאחרי, ולא אכפת לי אם אשאיר אצלך משהו ממני או לא, אבל אני באה כל כולי ואני נכנסת אלייך לשעתיים שבהן אני דף חלק בספר פתוח ואתה מוזמן לכתוב בו, לצייר בו כרצונך וכמיטב כישורייך. סומכת עלייך שלא תקמט ותקרע. מרגישה בידיים טובות ואני הולכת עם תחושת הבטן שלי". וכך היא באה אליי, וההתרגשות שבה נדבקת גם בי, וכשהיא נכנסת אני מכבה את האור בחוץ ואין יותר עולם. יש רק את הרגע והמקום וכל שרוטט בתווך. וכשהיא הולכת, שובל ריח מתוק נחרט בזכרון, ובאותו יום יורד הגשם הראשון והאוויר מספר על סתיו.
חולפים הימים, שבועות הופכים לחודשים, עונה מתחלפת. עונה באה.
ובסתם יום של חול, ניצנוץ של טלפון וצליל של הודעה. וכשאני מושך מלמעלה את שורת ההודעות אני קורא חמש מילים שמחייכות אליי: "אפשר שוב לבוא לחד פעמי?"

זה שלך.

החיפוש אחר העונג חוצה גילאים, סטטוסים, תרבויות ואמונות. מגיע שלב מסויים בחיים שבו משהו מתעורר, משהו נעור לחיים, עמוק מתחת לפני השטח. אחרי שנים של הסחות דעת של החיים שדוחקות את המיניות לתחתית סולם העדיפויות, אפילו עד כדי א-מיניות מוחלטת, נלחץ איזה סוויצ' בראש ובגוף, ואת יוצאת לחקור. "יוצאת" זו מילה קצת מוזרה בהקשר הזה, כי בעצם את עסוקה בלהכנס פנימה, להקשיב לגוף, לסימני השאלה שבראש, לסקרנות שמובילה אותך להתנסויות חדשות. עם עצמך, איתו, ו… בחוץ. וזה שלך.
זה שלך כי זה משהו פרטי, משהו שאת בוחרת כמה, איך ועם מי לשתף.
זה שלך כי זה משהו שרק את יכולה לאפשר, להניע, לחקור ולהעז.
וזה שלך פשוט כי את מגיעה להבנה שמגיע לך. כי אחרי שנים של הדחקה שאולי היית מודעת לה ואולי לא, את רוצה לשים את עצמך במרכז, בזמן ובמקום הנכונים לך, ולחוות יותר עונג, יותר חושניות, יותר.

ולפעמים זה קצת מבהיל, המחשבה הזו ששנים רבות "בוזבזו" בקהות חושים, בחוסר חיבור למיניות שלך, לעצמך. מן מחשבות כמו "איפה הייתי כל הזמן הזה?" או "אולי איבדתי את זה לגמרי?"… וכמובן "מאיפה מתחילים בכלל אחרי כל כך הרבה שנים…"

אז קודם כל מתחילים בלא להבהל מהפחד. לא להילחם בזה. זה בסדר שיש בך בילבול, ויש בך קולות סותרים, וזה בסדר שאת לא ממש יודעת איך להתחיל, ואיך זה יהיה, והאם את בכלל מסוגלת. אל תילחמי בזה. הקולות יירגעו מעצמם בזמן הנכון. כשרעשי הרקע הללו נוכחים, עברי למצב התבוננות, קבלי את הבילבול והחששות בהבנה.

יש משהו מעניין שקורה כשהדברים מתחברים נכון יחד, כלומר כשמגיעים לנקודת זמן ומקום בה הראש משוחרר, מגורה, והגוף במצב עוררות וריגוש מיני: הגוף נזכר. לפעמים הגוף נזכר בדברים שלא ידעת ששכחת בכלל, תחושות חדשות לחלוטין. אבל אני בכוונה משתמש במילה 'נזכר' כי הגוף יודע. הוא תמיד ידע. אולי לא השתמשת, אבל הגוף שלך יודע לעשות דברים נפלאים, גם כשזה מגיע לעונג המיני. לפעמים כשאני מענג מישהי שזו לה הפעם הראשונה שהיא חווה סוגי מגע ועונג חדשים, אני שם לב לפער בין החווייה של העונג לבין היותה ממש מופתעת מעוצמת התחושות. בדימוי, אולי זה קצת כמו לרכוש איזו מיומנות חדשה, לדוגמה ללמוד לרכוב על אופניים, או ללמוד לשחות. בהתחלה זה נראה כמעט בלתי אפשרי, אבל באיזושהי נקודה הכל מתחבר יחד, הגוף פתאום מתחיל לנגן באוטומט את המיומנות החדשה, ובעקבותיו התודעה עושה צעד קדימה, משתחררת מעוד חסמים, מתחברת לעוד שפע.

אז זה שלך, ושלך הגוף המופלא שמשרת אותך.
חברי לתוך זה סקרנות, קחי נשימה עמוקה, שחררי נשיפה… וזה מתחיל….

על התמסרות, שליטה ושחרור

היא כותבת לי לפני הטיפול: "המטרה המרכזית שלי היא לשחרר ולהנות. להתנתק מהכל ולהיות חופשיה מניהול ומצורך לנקוט איזושהי פעולה. אני סומכת עליך שתדע לקרוא אותי ולקחת שליטה. קח בחשבון שקשה לי לשחרר שליטה ואני אתגר לא פשוט"

יש לי השקפה די מאורגנת על שליטה והתמסרות. אני לא חושב ששתי המילים הללו בעלות אותו משקל על המאזניים. הן לא מאזנות זו את זו. המילה התמסרות כבדת משקל הרבה יותר. חשיבותה גדולה יותר, האתגר הטמון בה משמעותי, ובאמצעותה אפשר גם להגיע רחוק יותר. השליטה לעומת זאת, היא במקרים רבים גורם מעכב, שיקוף של האגו, ונוסף על כך השליטה, כשהיא מונעת מגחמה ומצרכיו של אחד הצדדים המעורבים באינטראקציה, חוטאת להתמסרות, למתמסר/ת.

כשהיא מגיעה אליי לצורך קבלת העיסוי האירוטי, אני משוחח איתה, מרגיש את האנרגיות איתן נכנסה, מתחיל ללמוד אותה עוד בטרם נגעתי בה. אני לא נכנס איתה בשיחה המקדימה לעניין תפיסת העולם שלי על שליטה, אבל בהמשך, כשהיא שוכבת על מיטת העיסוי אני מספר לה בלי מילים את שאני חושב:
זה לא מפגש בין זו שמתמסרת לזה שלוקח את השליטה.
זה מפגש בין זו שמתמסרת לקבלה, לבין זה שמתמסר להענקה.

על דומיננטיות ועל כניעה

היא שוכבת דוממת, נאמנה למטרה אותה הגדירה לי מראש – להיות בקבלה פאסיבית של מגע ועונג, להיות חופשיה מהצורך לעשות משהו. ככל שהיא מתמסרת יותר, אני משלב אלמנטים יותר דומיננטיים במגע שלי בה. וכאן טמון ההבדל בין השליטה לבין הדומיננטיות. אני לא שולט בה. אני מוביל אותה. כי היא רוצה להיות מובלת, היא רוצה שאקח אותה למסע, לגילוי. היא רוצה לשחרר ולהשתחרר, והיא כמהה להתמסרות אחרי שכל יום, פחות או יותר כל היום, היא עסוקה בלהיות בקונטרול ובלנהל את עולמה ואת עולמם של הסובבים אותה והכפופים אליה. האישה הזו מחזיקה כל כך הרבה קלפים ביד, רובם קרוב לחזה, והיא כל כך רגילה להיות בפוזיציה הסמכותית, זו שכל העיניים נשואות אליה, שהיא מבקשת פשוט ללכת לאיבוד קצת, להיות קצת קלולס, לא לדעת הכל, לא לצפות מראש את הצעד הבא שלי. וזה מה שאני רוצה להעניק לה. וכשאני מתמסר לתפקידי הדומיננטי, אני שואף לקחת אותה למסע בו תוכל לחוות קשת רחבה של תחושות, החל ברוגע, על סף ההירדמות אפילו, כשאני מתחיל בעיסוי מרגיע ומשחרר, ואז דרך שלבי העוררות, והגירוי המיני, ועמוק יותר אל אלמנטים נוספים שנחבאים בפינות החושיות והחושניות של ההתמסרות ושל העונג. וככל שאני דומיננטי, והיא בכניעה, ברור לשנינו באיזשהו מקום הגיוני ומודע באחורי הראש, שזה כאן ועכשיו, בתוך הבועה המסויימת לתוכה נכנסנו יחד. והידיעה הזו משחררת. ההבנה שמחוץ לזמן ולמקום הזה, נפסק "משחק התפקידים" שכל כך מתאים כרגע, אבל לא רלוונטי באינטראקציה היומיומית של אנשים והעולם שסביבם. עולם טורפני, עתיר אגו, אינטרסים, סכנות. פה היא מוגנת, כאן אני מגונן, ושנינו מתמסרים. פשוט… בשני אופנים שונים.

לשחרר

אחד הדברים הכי מאתגרים עבור הרבה אנשים ובמיוחד נשים, זה… לשחרר.
לשחרר את המיינד: יש כל כך הרבה התניות ודעות קדומות שמסתובבות איתנו חיים שלמים.
לשחרר את הגוף: להצליח להרפות, להרגע, להתמסר…
לשחרר את הנפש: לאפשר לציפור הקטנה שבפנים לפרוש כנפיים ולעוף. להשתחרר מהכבלים.

העיסוי הארוטי, עבור אישה שמתקשה לשחרר נראה לפני ההגעה אליי כמו משוכה גבוהה במיוחד. רבות הפעמים בהן אני שומע מלקוחותיי על הקושי לשחרר, על הרצון בחוויה משחררת, על החששות שלא יצליחו להשתחרר. והיופי? שכמעט תמיד זה מצליח. הן משחררות, הן משתחררות.
אז איך זה קורה? הוקוס פוקוס? אבקת קסמים?
המציאות פשוטה יותר. החומרים היפים והעוצמתיים מהם עשוי שחרור הינם חומרים טבעיים, זמינים לכל דורש, אינם ממכרים והינם בטוחים לשימוש. להלן היסודות לשיחרור מוצלח בעיסוי הארוטי ובכלל באינטראקציה אינטימית בין אנשים:

נתחיל בדבר הכי חשוב: הקשבה. ההקשבה היא הבסיס לכל התהליך, והיא נוכחת במהלך כל העיסוי. הקשבה לא מתבצעת רק עם האוזניים, אלא עם כל החושים. כשאני מקבל לקוחה, אני בהקשבה. כשאני יושב לשוחח איתה, אני מקשיב. כשאני נוגע בה, ההקשבה מתחדדת עוד יותר, בלי מילים כמעט.

נמשיך לדבר הבא: כשזה נכון, הגוף יודע, הנפש מרגישה. וכאן אני מתייחס לרעשי הרקע איתם מגיעה לפעמים אישה לעיסוי. רעשי רקע כגון רגשות אשמה (תחושה של הסתרה, אפילו של "בגידה" בבן הזוג במידה והיא בוחרת לא לעדכנו), או תפיסות שגויות וחוויות עבר טראומטיות ככל שזה נוגע לאינטימיות, מיניות, והמפגש הזוגי.
אלא מה, כאמור, הגוף יודע והנפש מרגישה. עמוק בפנים יש את התובנה הברורה שצפה ועולה לפני השטח: נעים.
זה נעים.
זה נכון.
אם את מרגישה שאני נוגע בך, והמגע עושה לך טוב, עד מהרה הרעשים נחלשים ואת מקומם תופסת ההקשבה מצידך, הסקרנות החושית, הרצון לחוות, להרגיש, להשתחרר. באותו אופן, אם את מרגישה שאני נוגע בך ברגישות, ואני נמצא כאן עבורך, ומרוכז כל כולי בלהעניק לך, הנפש לא מסוגלת למכור לך את הסרט הרע של רגשות אשמה, של מחשבות שליליות כגון ההתוויה "בוגדת". כשאת מבינה שזה מה שמדוייק לך כרגע, את לא קונה את ה"סרטים" הרעים, אלא מאפשרת לעצמך להיות במקום החיובי, המקבל, המוערך.

מה עוד? מה החומרים הנוספים מהם עשויה חוויה טובה של שחרור?
חיבור. וגם כאן הפשטות מנצחת. חיבור זה לא משהו שצריך בהכרח להתאמץ עליו. לפעמים השחרור הוא מהות החיבור. הנוכחות הפשוטה, יחד. שפת הגוף היא שפה של מגע ושל אנרגיה. תוך כדי שמתקיים המגע, נוצר אותו חיבור מופלא בין שניים. החיבור הזה הוא משהו שטבוע בנו, כיצורים חברותיים, מיניים, חושניים ומרגישים. לא חייבים היכרות מקדימה בשביל חיבור, ולא צריך עשרה מפגשים כדי לאפשר אותו. עשר דקות של מגע יכולות לייצר חיבור שמביא לשחרור. כי יש שם אמון, יש ביטחון, יש הרגשה של "נעים לי" ושל "רואים אותי" ויש שם את ההבנה ש"זה בשבילי, זה עבורי". וכשזה כך, ונוסיף פנימה רגישות, זה חייב להתחבר.

ולסיום – לשחרר זה בעיקר להפסיק להחזיק בכח. להפסיק להיאחז. לא להיתלות במה שהיה, אלא לאפשר לרגע עצמו להתקיים. להיות בנוכחות. היופי הוא שכשמפסיקים להיאחז מגלים שלא נופלים, שהכל יציב כשהיה. ומה קורה אז? אז מתחיל השלב הממש מהנה… כשפורשים כנפיים ומתחילים לעוף…
אבל נניח לתעופות כרגע. הן עוד יגיעו. כשתגיעי.
בינתיים – לשחרר.

דברים שרציתי לומר לגברים (וגם לנשים)

אף על פי שאני מקבל נשים בלבד, ישנם גברים רבים שגולשים לאתר הזה, ומגיעות אליי פניות מגברים בקשר לעיסוי ארוטי לבנות הזוג שלהם. ולכן, החלטתי היום להקדיש פוסט מיוחד לגברים, ובו אדבר על דברים שחשוב לי לומר לכם. גם הנשים מוזמנות (תגובות – כתמיד – בפרטי).

ראשית כמה דגשים חשובים על העיסוי הארוטי שאני מעניק:

  • אני מטפל בנשים בלבד.
  • העיסוי הארוטי מתבצע בנוכחות שנינו בלבד: האישה המקבלת את העיסוי, ואני.
  • גם אם שניכם מעוניינים שבן הזוג יהיה נוכח בזמן העיסוי – לי זה לא מתאים.
  • אני רואה את החוויה של העיסוי הארוטי כמשהו שלה נטו. לא משנה אם היא בזוגיות. עיסוי ארוטי הוא חווייה פרטית ולכן גם צריך להתבצע בפרטיות.

נסיון העבר

ראיתי המון, חוויתי הרבה. בעבר איפשרתי סיטואציות בהן בן הזוג נוכח. אני מכיר את כל קשת המקרים והאפשרויות של הסיטואציה. להלן רק כמה וריאציות נפוצות וההתיחסות שלי:

  1. הגבר מעונין להביא את אשתו לעיסוי ארוטי: פעמים רבות פנו אליי גברים על דעת עצמם, ללא שיתוף של בת הזוג. ישנן כל מיני סיבות לכך, ביניהן: רצון להעניק לה חוויה משחררת, רצון לראות אותה מעונגת על ידי גבר זר, רצון לראות אותה נוגעת בגבר זר, ועוד…
    התייחסותי: הגישה הנכונה לטיפול אינטימי כמו עיסוי ארוטי היא שהאישה צריכה להיות היוזמת. בן הזוג לא אמור "לדחוף" אותה לכאן, בטח לא להפתיע, ובשום תצורה שהיא העיסוי הארוטי לא צריך לשרת איזו פנטזיה של הגבר. זו אחת מהסיבות שהגבר לא יהיה נוכח בזמן העיסוי. יש לך פנטזיה? אפילו אם היא פנטזיה ששניכם חולקים, ואני מברך על כך – העיסוי הארוטי שאני מעניק אינו הסיטואציה להגשים אותה.
  2. האישה מעוניינת בחוויה, בן הזוג מתנה זאת בנוכחותו: זה יכול להיות כאמור מסקרנות, או מפנטזיה, או במקרים רבים מהצורך 'לשמור' עליה ולפקוח עין כדי לדעת מה קורה, מה לא קורה, ועד כמה הדברים מרחיקים לכת.
    התייחסותי: שוב, העיסוי הארוטי הוא חוויה שלה נטו. אם אתה כבן הזוג מעורב בתהליך (מבחירתה או מבחירתך), המעורבות מסתכמת בלקרוא כאן באתר, לשוחח איתי אם תרצה, לעבד איתה ולשוחח איתה לפני / אחרי על החוויה ובעיקר לפרגן. המעורבות לא תכלול את נוכחותך, לא איתנו בחדר ולא בחדר סמוך. אם זה קשה לך או לא מקובל עלייך – דבר עם זוגתך, תלבנו את העניין ותגיעו להחלטה אם אתה משחרר, או היא מוותרת על הטיפול. אחד הדברים הכי לא מתאימים בעיסוי הארוטי זה שיושב בצד גבר על תקן "פקח" שבוחן בכל רגע מה מתרחש ואיך האישה מגיבה. אני מקווה שהצלחתי להעביר את המסר. לא מתאים, בכלל.
  3. אתם בתוך מסע זוגי קסום ומלא חוויות: אני הכי מפרגן. פגשתי המון זוגות שנמצאים בתוך הקטע המסקרן והסקסי של חילופי זוגות, הגשמת פנטזיות, הרפתקאות ובילויי סקס מגוונים. כאמור – אני מפרגן, אני בעד כל מה שעושה לשניכם טוב. אבל: אני לא הכתובת. בואו נחדד: העיסוי הארוטי שאני מעניק הוא לא חוויה זוגית, הוא לא נועד להיות עוד משהו שאתם עוברים כזוג יחד, ואם בעבר זה היה מקובל עליי ואיפשרתי – כיום אני לא שם. כלומר התשובה הקצרה היא: לא מתאים לי.
    אבל אתעכב רגע גם על התשובה הארוכה יותר: אתם מחפשים הגשמת פנטזיה. אתם צריכים לפנות למי שמתאים לו להגשים לכם את הפנטזיה. העיסוק שלי הוא עיסוי ארוטי, שזה טיפול בו אני שואף להיות בהקשבה מלאה וריכוז מלא במטופלת שלי, ואני רוצה שהיא עצמה תהיה באותה רמת ריכוז והתמסרות ללא גורם שלישי שנוכח או מעורב. קל להבין שמדובר בשני דברים שונים ואפילו מנוגדים. אני לדוגמה גיליתי עם הזמן שאני מתקשה להתנתק לגמרי מנוכחותו של בן הזוג ולהתרכז רק במטופלת. וקרו מקרים בהם גם נוכחתי כמה משפיעה נוכחותו של בן הזוג על המטופלת עצמה, ובמקרים מסויימים – לא לטובה. לא בגלל שבן הזוג לא מפרגן / מפריע, אפילו להפך: החיבור המיוחד שביניכם מקשה על האישה להשתחרר, להתמסר, להיות בהקשבה מלאה לעצמה ולתחושותיה, כדי להפיק את המיטב מהמפגש, כדי לדייק אותי כשצריך, כדי לזהות את הדקויות שבין "טוב לי" לבין "זה יותר מדי". נוכחות בן הזוג יכולה להיות חיבור (מאולץ) בין החוויה הנועזת של העיסוי הארוטי ובין המוכר, המרגיע. לכאורה זה מאזן, אבל רק לכאורה. בפועל, זה לא. זו בריחה, וזה יכול לקלקל. כדי לעבור איתי את המסע של העיסוי הארוטי צריך לסמוך עליי. צריך להיות איתי. וצריך לאפשר גם לי להיות עם המטופלת ולהרגיש רק אותה ואת האנרגיות שלה. בלי מיסוכים, בלי הסחות.

"שחרר… היא ואני מתואמים ויודעים בדיוק מה אנחנו רוצים…"

יתכן שאתם מחפשים במקום הלא נכון. כאמור אני לגמרי מפרגן להיבט הזוגי, כולל ה'ביחד' שלכם שהוא חלק מהחבילה. אבל לי, ולשרות שאני מעניק, זה לא מתאים. אחרי שנים של נסיון עם הרבה נשים והרבה זוגות, מתוך מקום מנוסה ומודע: העיסוי האירוטי שאני מעניק הוא משהו שהיא צריכה לעבור לבד.

לסיכום:
אני אוהב את העבודה שלי ומכבד אותה. אני מכבד גם את לקוחותיי, מאוד. אני מעריך ומוקיר את הזכות לקבל אליי אישה לתהליך כל כך אינטימי ומיוחד, ואני רוצה להעניק לה את החוויה הכי טובה שאני מסוגל להעניק. לפי האני מאמין שלי:
1. זו חוויה אישית, פרטית, וגם אם יכולות להיות לה משמעויות במישור הזוגי, החוויה עצמה, בזמן קיומה, לא מערבת את בן הזוג.
2. זו חוויה שכדי שתתממש אישה צריכה לרצות, בעצמה, ועבור עצמה. זו לא חוויה שבן הזוג צריך ליזום, לבטח לא לדרבן ולשכנע. אם נדרש שיכנוע או דחיפה, היא עוד לא שם, תעצור, תרפה, אולי אפילו תרד מהרעיון לגמרי.
3. אני באופן אישי מגיע עם סט מאוד ברור של נכון ולא נכון, אותו דייקתי עם השנים והטיפולים הרבים. ולכן, אם אתה גבר, ורוצה להעניק לה את חווית העיסוי הארוטי שלי, וודא שכל שנכתב לעיל פוגש אותך ואתכם במקום טוב, מכבד ומבין, ובהמשך לכך: זוגתך מוזמנת לשוחח איתי שיחה מקדימה ולקבוע.

הפשטות שב-wow, או: הגוף יודע, הגוף זוכר.

"אז רוני… וואו… מאיפה להתחיל?
יצאתי ממך אחרת מאיך שהגעתי"


היא נכנסת עם התרגשות גדולה, עם סימני שאלה, עם הרבה זמן שעבר עליה בהיסוסים, בהתלבטויות. בדיעבד, נעימה לי המחשבה שהייתי עבורה הגשמה של פנטזיה, אך גם חבל לי בשבילה שבהגשמה הזו הייתה כרוכה תקופה לא מבוטלת של התלבטות, של חששות.
אבל היא כאן.
והיא פתוחה אליי.
היא פתוחה יותר ממה שהיא יודעת.
כי היא יודעת שהיא רוצה להיפתח, אבל היא לא בטוחה שהיא מסוגלת.
מסוגלת להתמסר, מסוגלת לחוות. לחוות בכל החושים, לדבר את השפה הזו, שפת העונג.
אני רואה אותה.
מקסימה אמיתית, ככה כמו שהיא עם ההיסוס, והחשש, והסקפטיות.
אני רואה אישה.

"לקח הרבה זמן עד שהצלחתי לאסוף קצת אומץ ולהגיע אלייך.
את ההמשך אתה כבר יודע…"


כשהיא שוכבת על מיטת העיסוי ואני חש אותה, אני מרגיש שני דברים: כמה היא בהקשבה, עם כל הגוף, וכמה היא מחוברת, מתחברת, כמה היא איתי. בניואנסים קטנים, הושטת יד, הרפיית השרירים, מגע חוזר, היא מספרת לי בלי מילים כמה היא נוכחת, כמה היא בוטחת, כמה היא רוצה להתמסר ולחוות דרכי את עצמה, ולהתקרב, להיות כאן ועכשיו שניים, בתוך חווייה אחת.

שכבות של אשמה מתקלפות, שנים של תפיסה עצמית שגוייה מקבלות תפנית מסקרנת, משהו אמיתי מתגלה מתחת לפני העור. והעור – כולו עקצוצים טובים של עוררות. של גירוי חושי. אני נושף. היא נושמת אותי פנימה.

"הרגע הכי חזק ומרגש בשבילי היה הרגע שבו…"

המילים שלה מחזירות אותי לאותם רגעים. אלה מילים שיישארו בינינו, כי ההמשך של המשפט שלה, על הרגע החזק והמרגש הוא התמצית של הסוד. של האינטימיות. ואני מתרגש בחזרה, לקרוא את מילותיה, כמו שהיה מרגש לקרוא אותה בכל החושים. אני מתרגש כי זכיתי לראות אותה פנימה, הכי כמוסה והכי פתוחה, ולא היה באותם רגעים דבר מלבד הנוכחות הפשוטה והטבעית וזה כל כך טבעי שזה מרגיש כמו הזיה.

"החיוך לא ירד ממני כל היום. החושים התחדדו…
… יש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל אעצור כאן…"


תודה לך, מקסימה.