הולכת עם הזרם, ונגד הרוח

אנחנו מכרים ותיקים אבל מרחוק. שלום שלום, פייסבוק, מעגל חברתי מורחב. באירוע חברתי רב משתתפים היא אומרת לי היי והעיניים שלה אומרות לי שיש שם עוד כמה מילים שממתינות להזדמנות. יותר מאוחר אני מסיים שיחה עם מישהו והיא ניגשת אליי שוב, הפעם אנחנו בפרטיות מסויימת, קצת בצד. מבקשת להתייעץ איתי – בתור אדם נשוי שעוסק במגע ובארוטיקה – בשאלה שמטרידה אותה. מספרת בקצרה על המורכבות של הזוגיות שלה בתקופה הזו. הם החליטו לפתוח את היחסים, ומאז היו עליות וירידות. לאורך הזמן היא גילתה את השפע שבחוץ, שניהם נאלצו גם להתמודד עם קינאה, אבל בסך הכל זה עובד בשבילם. תקשיב, היא אומרת לי, אני מרגישה שאני חיה חיים כפולים. אנחנו חיים בסביבה קהילתית, שמרנית, וברור לי שאנחנו סוג של כבשים שחורות, אבל למראית עין אנחנו לא מתבלטים מדי. מעורבים מאוד בקהילה, החל מאחר הצהריים בפארק עם הילדים וההורים, ועד לאירועי חג ושמחות שונות. מדברים בשפה שכולם מדברים, צוחקים על אותן בדיחות ולא חושפים כלל את מה שמתרחש בעולמנו המיני שנהיה הרפתקני. אבל בזמן האחרון זה מתחיל להרגיש לי כמו איזה פנס שמכוונים עליי. אני לא יודעת אם זה מקרי או מכוון אבל כל פעם עולה הנושא הזה של מין עם אחרים, מחוץ לזוגיות. בגידות, רומנים, היא עשתה, הוא עשה, וכן… גם 'הם עשו'. לפעמים זה מרגיש לי כאילו ממש זורקים לי חכה עם פיתיון ומחכים שאבלע ואתחיל לדבר. אני מרגישה שהם יודעים עלינו.
היא עוצרת רגע את שטף הדיבור כשמישהי עוברת לידינו, ואחרי ההפוגה מנסה לחזור לאיפה שעצרה. יוצאות לה שלוש מילים שמסכמות הכל: קשה לחיות בהסתרה.
אני שואל אותה: תגידי, האנשים שסביבכם, אלה שעליהם את מדברת, שמעלים את הנושאים האלה, בני כמה הם?
היא עונה לי: בערך כמונו, פלוס מינוס, ארבעים, שלושים ומשהו, ארבעים ומשהו… הורים לילדים בגילאים שונים, אמהות של הילדים מבית ספר, שכנות…
ככה חשבתי, אני עונה לה, אז אני רוצה להציע לך הסתכלות קצת שונה. את אולי מרגישה שאת חריגה בנוף, שאתם נועזים באופן מיוחד ושביחס לקהילה שסביבכם אתם קיצוניים בהתנהגות, אבל האמת היא שמתחת לקליפות ולמסיכות כולם אותו דבר. סיכוי טוב שהסיבה שהנושאים האלה "רודפים" אותך לאחרונה היא כי זה משהו שאנשים סביבך באמת עסוקים בו. זה הגיל, אלה השנים, זו התקופה בחיים שאנשים מאתגרים את תפיסות העולם הקדומות שינקו מגיל צעיר, ובמקביל גם מקשיבים קצת יותר פנימה לדחפים, לחלומות, לתחושות החמצה ולרצון לחוות עוד, לבלוע את החיים. זה לא מפריד אגב בין קהילות שמרניות וליברליות ובין אנשים דתיים או חילוניים. זה פשוט אנושי. כאלה אנחנו. אז נכון, למראית עין יש את הזרם המרכזי, ואצלכם הוא שמרני יותר, ויש טאבואים, ויש גם הרבה הדחקה, אבל כל העניין הזה של מראית עין לא בהכרח שונה גם בחברות סופר ליברליות. בקיצור: הפנס הוא לא עלייך, הפנס הוא על הנושא. תפסיקי לפחד, אולי תגלי שצברת הרבה נסיון בתקופה הזו שפתחתם, ושאת יכולה לתרום לא מעט לשיחות האלה.
היא מעבדת את מה שאמרתי, נראה לי שהיא מחבבת את כיוון החשיבה. לפני שאנחנו מספיקים להמשיך בדיאלוג מצטרפת מכרה משותפת והשיחה מדלגת לענייני כושר גופני ואימוני ספורט.
אחר כך באוטו, בוקע הקול המחוספס של שלום חנוך: הולך נגד הרוח…
והמחשבה הזו שכולנו בעצם מצויים במשחק מתמיד של הליכה נגד הרוח, וזרימה עם הזרם. או להפך…