מותר לך, מגיע לך. מילים על מיניות בריאה

נשים רבות מגיעות אליי לחוויה שהינה ראשונית בנוף חייהן, פורצת דרך, פורצת גבולות. לפעמים ממש קשה לבוא כשעל הכתפיים והגב רובצים כל מיני רעשי רקע ונורמות מגבילות. אני רוצה לדבר רגע על הגישה הרצויה והבריאה כלפיי חוויית העיסוי הארוטי בפרט והמפגש שלך איתי ועם עצמך בהקשר הארוטי בכלל.
להלן כמה נקודות שהייתי ממליץ לכל אישה לתלות על קיר (וירטואלי) ולהזכר בהן כל יום:

  1. מיניות היא דבר טבעי, בריא, חיוני. מן הראוי שתתייחסי למיניות שלך כאל פלא שכדאי לחקור, לחגוג ולהעצים.
  2. מגע הוא צורך, מגע הוא ריפוי, מגע זו שפה שלמה בלי מילים. מגיע לך לחוות מגע, בריא לך לחוות מגע, וגם נחוץ.
  3. יתכן שמאז ילדותך העמיסו עלייך שלל דעות קדומות, ציוויים, הדחקות ואיסורים. יתכן שמיתגו את המיניות כמשהו אסור או מלוכלך, יתכן שהפכו את המגע למשהו שבא עם סכנות, אזהרות ופחד. פקחי עיניים סקרניות ובוגרות והתבונני על העולם מנקודת מבטך האישית, הסקרנית, החוקרת. השאירי מאחור מה שלא תורם לך, החליטי לוותר על ה"תכנותים" הישנים והמדכאים. אפשרי לעצמך לגבש תפיסת עולם משוחררת ועצמאית.
  4. שמרי על עצמך, הפעילי אינטואיציה, ובחרי את ההתנסויות שלך. אם אינך בטוחה, לא תוכלי להשתחרר ולחוות. והיכן שאת חשה ביטחון, את יכולה לשחרר וללמוד לעוף.
  5. דעי להתמסר. וליתר דיוק: אפשרי לעצמך להשתחרר ולהתמסר מתוך ידיעה שהבאת את עצמך למקום בטוח. ההתמסרות היא לא התבטלות. ההתמסרות היא חיבור. כשאת באה אליי, את מתמסרת למגע שלי, לנוכחות שלי, ואני מצדי מתמסר להענקה ולעינוג שלך.
  6. גבולות וכבוד הדדי: דעי מהם גבולותייך ודעי להציב אותם. אל תהיי מובלת לאן שאינך רוצה. באותו אופן, דעי לכבד את גבולותיו של האחר.
  7. מיניות זה חומר עסיסי, נוטף, נובע. חיבור של דמיון, חושים, מגע, נשימה, אנרגיה ורגש. הביאי לתוך המיניות שלך את החומרים הטובים הללו. יש מקום לפנטזיה, להתנסות, להגשמה, לשפע של תחושות, לרטט טוב של עונג.

אם תצליחי ליישם את הנקודות הללו בחייך האישיים, הזוגיים, במפגשים שאת חווה עם פרטנרים ובמסעך הפרטי לחקר העונג, אני מאמין שתזמני לעולמך שלל חוויות טובות ומענגות.

להכנס לכושר מיני אחרי הרבה שנים?

פגשתי לא מעט נשים שסביב גיל 40-50 מבקשות לחקור את העונג המיני שלהן אחרי 20 שנים של שממה מינית. יתכן והאישה חוותה את עצמה כ"א-מינית" כל השנים הללו, ואולי בן הזוג "לא יודע לגעת" והמין הפך למטלה של "נסמן וי ונלך לישון", ועוד לא דיברנו על גידול ילדים, וקריירה, ואעצור כאן לפני שאתחיל להישמע כמו מדור יחסים באיזה גיליון מגזיני…
מצב נתון: במהלך המון שנים של פעילות מינית דלה (או אפילו היעדר פעילות כזו) ללא עונג מיני ממשי, הגוף והמיינד לא מכוונים לתדר הנכון. ככל שזה נוגע למיניות – את לא בכושר. לכאורה כושר נתפס בדרך כלל כפיזי בלבד, אבל אני סבור שהשילוב בין פיזי ומנטלי הוא המפתח לחוויה טובה.
קחי אישה שלא עשתה פעילות גופנית כל החיים. סביב גיל 40 מסתובב איזה בורג, בקטע טוב כמובן, והיא מצטרפת לקבוצת ריצה. בהתחלה קשה לרוץ 300 מטר. אחרי חודש היא רצה שני קילומטר ועפה על עצמה. אחרי חצי שנה היא נרשמת למירוץ 5 קילומטר ראשון ובהמשך היא מוצאת את עצמה רצה 10 או יותר. ממצב של חוסר יכולת לרוץ, היא מוצאת את עצמה רצה מעל שעה רצוף, וזה מרגיש מדהים לגלות שהגוף מנגן נכון. הצליל מכוון.
עכשיו בואי נדבר רגע על מה שקרה כאן. מה המפתח לשיפור בכושר הגופני? האם זה חיזוק השרירים? האם זה שיפור הסיבולת? עליה ביכולת האירובית?
כל התשובות נכונות, אבל לצד כל אלה יש מימד חשוב מאוד שבלעדיו זה פשוט לא היה מצליח: המימד המנטלי. אותה אישה שלא הצליחה לרוץ 300 מטר ראתה מולה קיר. חומה גבוהה. היא לא יכלה בכלל לראות את המרחקים הארוכים כי אחרי עשרה צעדים של ריצה הדבר היחיד שהיא חשה זה חוסר יכולת להרים את הרגליים ולהמשיך לרוץ. היא לא ממש האמינה, גם אם היא מאוד רצתה. יתכן שבאימון הראשון היא התמודדה עם קולות חזקים בראש: זה קשה, זה בלתי אפשרי, אני לא מסוגלת, אין מצב שאני אצליח.
עברו כמה אימונים ועם או בלי שהיא שמה לב היא מצאה את עצמה מסיימת שני קילומטר. משהו התחיל להשתחרר. היכולת לסיים בהצלחה משימה שלפני כן נראתה בלתי אפשרית, הרחיבה לה את הסקופ, את מרחב האפשרויות המנטלי, והתחיל תהליך יפה של סנכרון בין אמונה ובין הצלחה, בין ניסוי ובין הישג.
את כבר יכולה לראות את קוי הדמיון האפשריים בין כושר ריצה לכושר הנאה. גם כאן, אחרי הרבה שנים של פעילות לא מספקת, נדרש לא רק ללמוד להפעיל את השרירים אלא גם להצליח לשחרר את הראש, להיפרד מתפיסות ישנות ולעבור דרך השער לחוויה טובה ומתקנת. וכמו אותה אישה שעשתה בקושי 300 מטר ובהמשך למדה להבין ולהאמין שהיא יכולה הרבה יותר, זה יכול להיות תהליך שלוקח זמן, ולא לחיצה על כפתור וגמרנו.
יש ביטוי חזק באנגלית: use it or lose it , וזה קצת מלחיץ כי באמת אחרי עשרים שנה של שממה מינית את עלולה לשגות ולחשוב: אולי איבדתי את זה לגמרי? אז אני רוצה להוסיף שלא. לא איבדת את זה לגמרי. גם מה שאבד יכול לחזור, אם משקיעים מספיק בחיפוש, באימון, בלימוד מחדש.
בואי נוסיף: search for it.
וגם: explore it
ואם את מעוניינת שאעזור לך לחפש, לחקור ולהעיר את שנרדם, צרי קשר, ו… חזרי לכושר!

תאום ציפיות

הדרך לחוויה ארוטית מוצלחת ומענגת מתחילה בשיח המקדים בינינו.

בואי נדבר. כלומר, בואי נדבר רגע על תקשורת. בפוסט הזה אני רוצה לגעת בנושא חשוב במיוחד שיכול להשפיע על סוג החוויה שתעברי אצלי ועל עוצמתה.
כאשר אישה קובעת איתי מפגש, היא מביאה איתה משהו ייחודי. ה'משהו' הזה, זה בעצם מכלול רחב של תנאים משתנים: החל בגיל וכלה במטרות ודגשים שונים, וגם פנטזיות שונות.
השיח המקדים בינינו מתרחש בטלפון, בווטסאפ וגם כשאת כבר אצלי. לא אוכל להפריז בחשיבותה של השיחה המקדימה ואני רוצה לפרט כאן כמה נקודות רלוונטיות לשיח המקדים.
מה את מחפשת: הדבר הכי בסיסי הוא להגדיר מה מטרת המפגש מבחינתך. טווח האפשרויות רחב והיכולת לדייק מה המטרה תעזור לי ולך. האם את באה כדי ללמוד משהו חדש על עצמך? האם את באה כי את בתקופה לחוצה וזקוקה לשחרור ופורקן? ואולי את בתקופה של חסר גדול במגע וחום? ואם אנחנו מסתכלים על המרחב שבין עיסוי (מסאג') ובין מגע ארוטי באיבר המין, מהו המנעד הנכון לך, האם 80% עיסוי ו 20% עינוג מיני, או להפך… זו לא מתמטיקה מדויקת ולא נוסחה לתוכה אני מזין משתנים. זו הזדמנות בשבילך לומר בפשטות מה את מחפשת, ובשבילי להתחיל ללמוד אותך.

מה את אוהבת: אף על פי שבמהלך המפגש יתכן שתלמדי דברים חדשים על העונג שלך, יש חשיבות רבה לתקשורת מקדימה סביב מה שאת אוהבת בדרך כלל. זה מתחיל בעיסוי הכללי: האם את אוהבת מגע עדין ומפנק או מעדיפה מגע עמוק וחזק (וכן, זה בסדר גמור לאהוב גם וגם). וזה ממשיך בעונג המיני שלך: האם את חווה אורגזמות ואם כן כיצד. דגדגנית, וגינלית, באוננות אצבעית או עם ויברטור. יש המון משתנים בין אישה לאישה, והרבה הרגלים מיניים שהושרשו במהלך שנים. אישה אחת תאהב גירוי הדרגתי, ממושך, מרומז ולא ישיר בעוד שאחרת תעדיף לטפס כמה שיותר מהר אל האורגזמה. אצל אישה אחת האורגזמה היא "סוף הסיפור" ואחריה אין אפשרות להכיל יותר עונג, ואצל אחרת זוהי רק תחילתו של גל עונג ממושך ו"רק תן לי עוד, אני יכולה להמשיך..". את לא צריכה להכנס לשום תבנית. את מוזמנת רק לזהות מה את אוהבת בדרך כלל, ואם זה לא לגמרי ידוע לך נסי לענות על השאלה: מה את מעדיפה.
ועוד משהו: כחלק מהשאלה מה את אוהבת ומה את מעדיפה את יכולה להתייחס לאזורים בגוף: אוהבת מגע בשיער? ואיך את עם מגע בכפות הרגליים? מגע בחזה? וכשזה נוגע לעונג מיני האם פי הטבעת הוא אזור רלוונטי או שאת מעדיפה להימנע ממגע בו?

מהם הגבולות שלך: נושא הגבולות חשוב משתי סיבות עיקריות. קודם כל – ביטחון. כשאנחנו מדברים בשיח המקדים על גבולות, אנחנו מגדירים מה לא יקרה במהלך המפגש וכך מסירים סימני שאלה ויוצרים מרחב בטוח. אני חושב שעוד לפני שבכלל מדברים על עונג ועל הנאה, יש צורך בביטחון ובהסכמה. הסכמה היא לא רק על "מה כן" אלא גם על "מה לא".
הסיבה הנוספת לחשיבות הגדרת הגבולות – היא תורמת לשחרור הראש ונטרול רעשי רקע. המפגש הארוטי הוא בעל אופי מיני וכשנכנסים אליו מתוך תאום ציפיות שכולל גם גבולות מוגדרים הרבה יותר קל להיות בנוכחות מלאה ולא להתפזר במחשבות של "לאן עכשיו" ו"מה הצעד הבא". את פטורה מחששות לגבי האם יתרחש משהו שאת לא אוהבת או לא רוצה, כי מראש שוחחנו על כך והוסכם מה לא.

ולמתקדמות… עוד סעיף מעניין שיכול לשדרג את רמת השיח המקדים: מהי הפנטזיה שלך. כי אמנם יתכן שאת מגיעה אליי עם סקרנות נטו, מצפה להתנסות במשהו חדש ולא מוכר, אבל יתכן גם שאת באה לפה עם פנטזיה מוגדרת, עם רצון לחוות אלמנטים מאוד מסויימים כחלק מהחוויה הארוטית שלך. שוב, במסגרת תאום הציפיות מתאפשר לי ללמוד אותך ועלייך ומתאפשר לשנינו להכנס לתוך החוויה ממקום גלוי, בטוח ומתואם.

אז, נדבר…

הידוענית

"אסור שאף אחד יידע שאני באה אליך"

צהריים. שיחת טלפון ממספר חסום. אני כהרגלי מסנן ולא עונה לחסומים. כמה דקות אחרי כן שיחה ממספר טלפון קוי כלשהו. אני עונה, היא מוודאת שהגיעה לאדם הנכון, מברכת אותי בצהריים טובים ומבקשת כמה דקות מזמני.
אני: בבקשה, אני פנוי לשוחח, מה שמך?
היא: נגיע לזה בהמשך ברשותך… תשמע רוני, הייתי באתר שלך, קראתי הכל על העיסוי הארוטי, אהבתי. אני חושבת שמה שאתה מציע מתאים לי בול. אם הייתי כל אישה אחרת הייתי פשוט קובעת איתך כבר עכשיו…
אני: אבל…
היא: אבל אני מאוד חרדה לפרטיות שלי. ויש לי סיבה טובה.
וכאן היא מתחילה בזהירות להסביר לי שהיא דמות מוכרת מאוד במרחב הציבורי, מנסה מצד אחד להסביר לי עד כמה מוכרת, ומצד שני להישאר בינתיים אנונימית. בדקות הבאות מתפתחת בינינו שיחה מחוייכת על הדברים המוזרים ש"סלבס" נאלצים לעשות כדי להישאר אלמוניים כשצריך. אני מכיר קצת את העולם הזה משנים שבהן באתי איתו במגע יומיומי כצלם בהפקות שונות. שנים שלימדו אותי בעיקר לא להתרגש מעולם הזוהר, ולהבין שמתחת לעטיפה הנוצצת, גם המפורסמים עשויים מאותו חומר, אותן חולשות ותשוקות, וגם אם הם נהנים מפריבילגיות כלשהן או לייפסטייל משודרג, זה בא גם עם תג מחיר יקר במיוחד: אור הזרקורים התמידי המופנה אליהם. לא קל לנהל חיים אישיים כשאת מפורסמת.
"…אז אתה מבין… אני מתה לבוא אלייך, אני נמצאת כרגע בתקופה של צורך אמיתי במגע, בשחרור, ובעיקר לברוח… להיעלם לכמה שעות, אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה בלי להיחשף. אתה לא מבין איזה סרטים אני מריצה בראש סביב מה שיכול להסתבך. אחת כמוני שמגיעה לעיסוי ארוטי זו אטרקציה די גדולה…"
בנקודה הזו הכדור עובר אליי. אני מבין שהיא הניחה מולי בעצם סימן שאלה די גדול, בראש וראשונה: "האם אני יכולה לסמוך עלייך". אז אני מסביר לה את המובן מאליו בשבילי, שהסודיות שלה היא דבר בסיסי, עוד הרבה לפני הטיפול עצמו. מרגע שיצרה איתי קשר, אני רואה עצמי מחוייב לפרטיות שלה, וכשתגיע אליי נגבה את זה גם בכתב.
היא לא נשמעת רגועה יותר "רוני, אתה נשמע לי בחור אמין, אבל אני כל כך רגילה שאנשים רצים לספר שהייתי אצלם. אני לא יכולה לקבל שרות בשום מקום בלי שזה יתגלגל הלאה. לפעמים ממש מוציאים הודעת יח"צ מסודרת וברור שלא שואלים אותי אם זה מקובל עליי… אתה מבין ש…"
אני כובש את החיוך ועונה לה "כן, אני לגמרי מבין שלא אוציא הודעת יח"צ שהיית אצלי בעיסוי ארוטי" והאווירה קצת יותר קלילה, שנינו צוחקים עכשיו.
היא עוד מפטירה בצחוק "פדיחות"… אבל אני חוזר לנימה הרצינית: תראי, מה שאמרתי על מחוייבות לפרטיות ועל הסכמה בכתב זה טוב ויפה, וזה ברמה הפורמלית. אני רוצה שתביני שאותי אישית כל הנושא של פרטיות פוגש ברמה גבוהה יותר. זה גבוה יותר מ"אתיקה" או מ"הסכמים", וזה משהו שאני פשוט מאמין בו: הזכות של אנשים לפרטיות. לא משנה לי אם את מפורסמת או מישהי שאף אחד לא מכיר, מה ששלך – שלך. ולבוא אליי לעיסוי ארוטי זה הכי שלך.
אני יכול לומר לך גם שזה לא זר לי, לקבל לקוחות שצריכות להקפיד על רמת פרטיות גבוהה… כבר הגיעו אליי לא פעם עם כובע ומשקפי שמש ואני בסך הכל ממוקם בעיר רגילה די מנומנמת ולא בתל אביב הערנית.
השיחה נמשכת, היא כבר בנתה מספיק אמון ומרגישה מספיק נינוחה לקרב אותי לעולמה הפרטי, לאיזשהו רקע ראשוני על מה גרם לה ליצור איתי קשר דווקא עכשיו, ולבסוף היא אומרת: טוב, אז תשמע רוני, האינטואיציה שלי אומרת שאפשר לסמוך עלייך, שאתה מאוד מכבד אותי כאדם ולא כמישהי מוכרת ואני רוצה לכבד אותך בחזרה… לא נראה לי הולם שאמשיך להסתתר אז הגיע הזמן שתדע מי אני. היא אומרת לי את שמה ואני, קצת לא נעים לומר… לא מכיר. יש רגע קצת מביך כשאני משתתק לשנייה ואז אומר "או קיי", והיא: "עכשיו אתה מבין?" ואני: לא ממש… אני מקווה שלא תיעלבי אבל אני חלש מאוד ב'שמות' ובלהיות מעודכן בעולם המפורסמים. טלויזיה אני לא רואה, מדורי רכילות אני לא קורא, אני מתרחק מ"ברנז'ות" ואפשר לומר שאני די לא מעודכן…
אני מקווה שהיא לא מסתירה איזה עלבון קטן כשהיא אומרת לי "לא רגילה שאנשים לא מזהים אותי אבל דווקא מוצא חן בעיניי, מעדיפה שתכיר אותי כשאבוא אלייך ולא תהיה שבוי בתדמית הציבורית שלי".
אחרי שאנחנו קובעים והיא מוסרת לי את מספר הטלפון הפרטי שלה היא אומרת: ותשתדל לא לעשות עליי יותר מדי גוגל… אני באמת מעדיפה שאדם אחד בעולם הזה יכיר אותי רק כמו שאני מתחת לעטיפות…
ואני: אני בהחלט עומד להכיר וללמוד אותך מתחת לשכבות המיותרות…
והיא: מחכה לזה…

"… כי אתה שם בשבילי ורק בשבילי"

יש אנשים שחיים במפלס אחד כל החיים. הכל ידוע, הכל חזרתי, הכל צפוי והרשות לא נתונה. אלה חיים בטוחים, נעדרי מסתורין, נטולי סוד. הזמנים קבועים, המסלולים קבועים, האינטראקציות… קבועות.
ויש אנשים שחיים למעלה, למטה, ובכל מיני מקומות במרחב. כמוה. אשת עבודה ביום, תקתקנית, מנהלת, אמא, רעיה, שתי רגליים על הקרקע. וכשהיא באה אליי היא יורדת למפלס האחר, זה שממנו היא מטפסת לפסגה. המפלס הסודי שלה.
זה כאילו חיכה להתפרץ, כי לפני כן היא לכאורה הייתה אישה של מפלס אחד, או שבעצם ככה בטח תופסת אותה הסביבה המוכרת. אישה חריפה עם שורשים נטועים עמוק בקרקע. אז פה – היא נתלשת. היא מחפשת את ההתפרקות, הפורקן, היא פוערת את האדמה המקרקעת, שולפת את השורשים, ויוצאת למסע לילי נסתר. אף אחד לא ינחש. כי מי יכול לנחש שאדמה בוערת באש?

"שלום רוני, שמי XXX, אשמח לשמוע ממך קצת על העיסוי הארוטי, איך זה הולך ואיך קובעים תור. אף פעם לא עשיתי משהו כזה"
ככה זה התחיל. לפני כמה מפגשים. היום היא כבר כותבת לי בטרם היא באה: "מכירה את עצמי, מכירה את הדחף שלי…" ומסכמת למחרת ב"הסתחררתי מכל הטוב שהענקת לי…". וחוזרת למפלס הרגיל, הבטוח. אדמה. שורשים.

ערב. גשם. אישה צועדת ברחוב במעיל ארוך. תחתיו רק תחתון וחזיה סקסיים. תחרה שקופה. מחדר המיטות והמראה מולה היא מודדת ומצטלמת, לרכב, ומהרכב דרך האנשים שאינם יודעים, אליי.
היא נכנסת אליי כשהיא עוד מנהלת את העולם שבחוץ ואז מדוממת הכל באחת. אני הסוויצ', השער, המקום אליו ירדה כדי לטפס. השיער הארוך והחלק שלה אסוף בקפידה. הקוקו שלה מתחצף אליי. גם היא. בכלל, נדמה שהיא משקיעה תשומת לב רבה בהתרסה, בפיתוי, בנשיות המתלקחת שהיא מביאה לכאן. אדמה נפערת, נובעת, וממעל הלהבה. כמו באיזה טקס שבטי פראי. איתני הטבע, יין ויאנג. גבר ואישה ולולאת האינסוף. אני נושף ומלבה אותה. את הלהבה. היא נאנחת. נפתחת. שותה בצמאון מטר ניצוצות של מגע פיזי שמעורר אצלה את כל הגוף. כמה היא רעבה וצמאה.
רגעים היא מנהלת. תובעת, פוקדת, כאילו נטועה בכיסא המנהלים שלה ומחלקת פקודות אף שהן נלחשות בתאווה סקסית ובשכיבה מפושקת. כמכשפה הרוקחת שיקויים סודיים היא לוחשת או עושה איזה "אברא כדברא" ומשהו קורה, החדר כולו מלא אותה.
ורגעים אחרים היא הולכת לאיבוד, המילים נעלמות, כל כולה מרוכזת בתחושות הגוף, ברטט האנרגטי המיוחד של העונג, של החיכוך העורי, של האורגזמה המפרקת אותה לרסיסי התמסרות הנקווים בשלולית. מערבולת שאינה כפופה לפיזיקה של המקום והזמן ופורצת אל מרחבי התחושה והפעימה הבין גופית.
שתי ידיים שלובות סוגרות בינינו מעגל. ביד השניה אני לופת את הקוקו המתחצף שלה. היא מחייכת, שבעת רצון. ככה היא אוהבת.
המים זורמים במקלחת, הגשם שאחרי הסערה.
מחר יהיו מלא שלוליות ברחוב וכל הגוונים יהיו עמוקים יותר.
היא נכנסת למשרד, מניחה מולה את הטלפון ומתחילה לנהל.

הגשם של X

השם שלה נפוץ, אבל הכינוי שבו כולם מכירים אותה מאוד ייחודי. סיפור חיים כלשהו, כמדומני משהו מהילדות המוקדמת וכינוי שדבק בה והפך לשם כמעט רשמי. היא לא בנאדם חריג בנוף, לפחות במראה שלה. ממוצעת. רגילה. אחרי כמה לידות הגוף כבר לא מהודק כמו פעם, אבל תמיד ובמיוחד בשנים האחרונות הקפידה לעשות התעמלות ולתחזק. העיסוק שלה בספורט הפך ככל הנראה לדרך חיים, וגם אם מדובר בתחום לכאורה גברי, היא כל כך אישה. הנשיות שלה היא מהסוג שלא מסובב ראשים ברחוב, אבל מקרוב, ובמיוחד אחרי שמשוחחים איתה, היא כלהבת נר מהפנטת. ולא רק בשל מה שהיא אומרת, אלא משהו ברווחים שבין המילים, באיך שהיא שותקת, באיך שהעיניים שלה מדברות ובעיקר שואלות. אנחנו מנהלים שיחה קצרה על נשיות וגבריות ועל שליטה והתמסרות. שיחה קטנה על נושא גדול. ברור לשנינו שלא נוכל להאריך בשלב זה כי המגע והעונג מתדפקים על הדלת, ופנינו לחדר העיסוי.
כשהיא עוצמת עיניים ומפקידה את כל כולה בידיי, שוכבת על מיטת העיסוי ומסדירה נשימות שקטות ועמוקות, אני חוקר. חוקר כל קפל, שריר, גומה וקימור. הידיים לומדות אותה. סקרניות. האם כבר נגעו בך כאן, וככה, האם את מכירה את העונג שמגיע מהנקודה הזו, והאם את אוהבת להתמסר ולהיות מובלת או שזקוקה לנקודת אחיזה מתמדת כדי לא לאבד שליטה. בלי מילים אנחנו מנהלים דיאלוג. הנשימות שלה הן המשוב שלי. הנשימות, והרטט. לחיצת יד עדינה מוסרת לי שאני מתקבל בברכה במעלה הירכיים. כשאני מלטף ומתקרב ליוני שלה היא מרימה מעט את הגוף ובאה אליי, מביאה אותי אליה. ריקוד…
אני מנחה אותה להתהפך על הגב. עכשיו אני יכול לראות את החיוך שלה. בעיניים עצומות. התאורה על מינימום והנרות מרצדים על הגוף שלה. רגליה פשוקות והיא פתוחה. רמות הגירוי שלה גבוהות כעת. ידיי מטיילות ומתחילות שוב מסע חדש. היא זקוקה להפסקת פיפי, כך היא אומרת, ואני כבר מרגיש את מה שהגוף שלה מספר לי: גם כשהיא תחזור מהשירותים בשלפוחית ריקה, התחושה הזו לא תיעלם והיא תגלה עד מהרה כמה נוזלים אצורים אצלה ומחכים להשתחרר. כשהיא נשכבת מחדש על מיטת העיסוי, נינוחה ומקבלת, אני חוזר לענג אותה. השפיכה שלה הולכת ומתקרבת ויש לזה תחושה מאוד ברורה, ואפילו צליל. קשה לי להסביר את זה, גם לנשים. כבר כתבתי ואמרתי שכגבר לעולם לא אדע מהן התחושות שאישה חווה כשאני מענג אותה, אבל את סימניו של העונג הנשי אני מכיר ואוהב. היא מתנפחת מבפנים, נגדשת, מתכווצת, ואז נובעת בשטף של קילוחים אורגזמיים. רגעים שהם רצף של שיאים וזרימה. איפשהו בתוך זה היד הפנויה שלי מהודקת בתוך היד שלה ויש לי משוב מהפנט מהלחיצות שלה. תן לי עוד. אל תפסיק. תן לי רגע לנוח. תהיה איתי. תישאר. ושוב. בוא. תן לי עוד…
לילה יורד וגם הגשם. אנשים ליליים נוסעים נסיעות תכליתיות. גם אני נכנס לאוטו, נוסע הביתה. כשאני מגיע מהבהבת לי הודעה ממנה: הגעתי הביתה, עוד לא מסוגלת להכנס. מסדירה נשימה ומנסה להוריד את עצמי לקרקע מספיק כדי לפסוע פנימה. תודה על מגע ומילים, תודה על הגשם.

זרה

הרבה קורה באותו יום. מוות, לידה, התרסקות כלכלית, גשם ראשון, הפגנה בקרן רחוב, תאונת דרכים מיותרת. ככה זה בכל יום בעצם. הרבה אנשים בהרבה מקומות מקבלים ניעור בלתי צפוי, קריאת השכמה, דרישת שלום מעניינת. אחרים ממשיכים לנמנם את חייהם. ויש אותה, שרצה בין הטיפות, לא נרטבת.

היא פוסעת פנימה ביתית כזו, כאילו קמה משינה נכנסה לאוטו ובאה אליי. השיחה המקדימה מאוד עניינית, בלי small talk. מדברים על ההעדפות והגבולות שלה, ובאמת שאין צורך ביותר מזה. "שוב היא כאן ושוב הכל כמו מהתחלה".

הגוף שלה חטוב יותר משזכרתי. אין לי מושג מה היא עושה, בעצם אין לי מושג בכלל. יודע במעורפל באיזה תחום היא עוסקת, לא יודע מה שגרת יומה. אולי רמזים קטנים על לייפסטייל מסויים. היא סגורה. סגורה מאוד אפילו. כמו שהיא דיסקרטית, ככה היא פתוחה על מיטת העיסוי. הגוף שלה נכנס למצב טיסה מרגע שהיא מתקלפת מהבגדים ונשכבת על המזרון. שרה לי בלי מילים: "take my breath away".

הניגוד הזה בין הזרות המוקפדת בינינו לבין איך שכל שריר בגוף שלה מתמסר ונוכח הולך ומחריף. כקו חמקמק שמותח גבול בין הנאה ועונג לבין ניכור ותכליתיות. איכשהו זה מרגיש בסדר. טוב אפילו. מן הסכמה שותקת בינינו שהיא פה בשביל לקבל עונג, אני בשביל להעניק, וברמה האישית אין מקום לטיפת סקרנות הדדית. רק פיזיות חוקרת, מתנסה. אני נוגע אחרת. מפתיע אותה. היא קופצת, כל הגוף שלה נדרך. אותה זרות מוקפדת נסדקת כשהיא מבינה שאני קורא בה משהו נסתר כעת, משהו שחיכה שאגלה אותו מבעד למסך הערפל הסמיך שאופף אותה כמגננה. היא פולטת אנחה והרטט שלה מספר לי: היי זר מוחלט, נעים להכיר…

כשהכל מסתיים היא ממהרת לחזור לעולם שלה. להתעטף שוב בניכור הזר שבינינו, כמו לוודא שלא נחשפה יותר מדי, שלא יהיה קשה לסגור את הדלת. אולי היא תשוב, ואולי זה יקח שנה, אבל ברור לי שכשהיא תחזור, היא תהיה שוב זרה, ושוב הכי מוכרת, ודלת תיפתח, ותיסגר שוב. יש איזו אדישות מופגנת באיך שהיא מנהלת את המידור הזה שלה, ויש את הסקרנות שבה אני חוקר את הדלתות שהיא פותחת, את סימני הדרך המסקרנים בגן שבתוך החומה.

"חד פעמי זה לנצח"

היא מתקשרת אליי לתאם, ופורשת בפניי סיפור חיים מסקרן שנשזרים בו יחד נישואים של הרבה שנים, מסעות חיים, תהפוכות מקצועיות ואישיות… באופן כללי ברור שהאישה הזו היא מיקס מעניין בין טיפוס מיושב ומיינסטרימי לבין מסלול חיים מפתיע, מאתגר. כאילו לא יכולות לעבור שנה שנתיים בלי שמשהו יטלטל את עולמה, לפעמים בטוב, לפעמים בפחות טוב, ולפי השיחה – כמעט תמיד בחיוך ובאופטימיות.
היא מדברת על מיניות. מיניות של תשוקות ששוטפות אותה כגלים. לא, היא לא פרפרית, או במילותיה "למרות כל מה ששמעת , במשך השנים הארוכות האלה הוא הגבר היחיד איתו שכבתי. בעצם, נשאיר מקום לספק לגבי איזשהו ערב באיזושהי הזדמנות מאוד מיוחדת אבל אני לא לגמרי בטוחה מה היה שם ואני אקח את הסוד הזה איתי לעולמות אחרים". אבל היא עשתה דברים. בעיקר שברה מוסכמות. היא רקדה עירומה במדבר, היא הייתה הראשונה בה נגע גבר צעיר ובתול, היא יצאה לבד בתחפושת בעיר זרה למועדון מסתורי בו אנשים הגשימו פנטזיות וסטיות, שם מצאה את עצמה שולפת מישהי ממצב של ניצול והשפלה ומסיימת איתה את הערב בין סדיני המלון. היא פלירטטה תמיד עם הפנטזיה, עם התבערה הפנימית. במובן מסויים היא כל כך מינית שזה ממלא אותה עוד בטרם באה במגע עם פיתויי העולם החיצון. במובן אחר, נגזר עליה להיות תמיד ערנית לחיפוש, להרפתקה, להעלות את רף ההגשמה טיפין טיפין.
"וכאן אני באה אלייך"
"אני מחפשת חוויה חד פעמית, כהמשך טבעי לחוויות ששמעת כאן. לא סתם נתתי לך את ההרצאה הזו, רציתי שתכיר אותי קצת ותוכל להכנס לראש שלי. אני באה לחוויה חד פעמית ולכן אני באה מאוד מדוייקת. אני לא מחפשת משהו מורכב או מסובך, ולא זקוקה להמשך ביום שאחרי, ולא אכפת לי אם אשאיר אצלך משהו ממני או לא, אבל אני באה כל כולי ואני נכנסת אלייך לשעתיים שבהן אני דף חלק בספר פתוח ואתה מוזמן לכתוב בו, לצייר בו כרצונך וכמיטב כישורייך. סומכת עלייך שלא תקמט ותקרע. מרגישה בידיים טובות ואני הולכת עם תחושת הבטן שלי". וכך היא באה אליי, וההתרגשות שבה נדבקת גם בי, וכשהיא נכנסת אני מכבה את האור בחוץ ואין יותר עולם. יש רק את הרגע והמקום וכל שרוטט בתווך. וכשהיא הולכת, שובל ריח מתוק נחרט בזכרון, ובאותו יום יורד הגשם הראשון והאוויר מספר על סתיו.
חולפים הימים, שבועות הופכים לחודשים, עונה מתחלפת. עונה באה.
ובסתם יום של חול, ניצנוץ של טלפון וצליל של הודעה. וכשאני מושך מלמעלה את שורת ההודעות אני קורא חמש מילים שמחייכות אליי: "אפשר שוב לבוא לחד פעמי?"

זה שלך.

החיפוש אחר העונג חוצה גילאים, סטטוסים, תרבויות ואמונות. מגיע שלב מסויים בחיים שבו משהו מתעורר, משהו נעור לחיים, עמוק מתחת לפני השטח. אחרי שנים של הסחות דעת של החיים שדוחקות את המיניות לתחתית סולם העדיפויות, אפילו עד כדי א-מיניות מוחלטת, נלחץ איזה סוויצ' בראש ובגוף, ואת יוצאת לחקור. "יוצאת" זו מילה קצת מוזרה בהקשר הזה, כי בעצם את עסוקה בלהכנס פנימה, להקשיב לגוף, לסימני השאלה שבראש, לסקרנות שמובילה אותך להתנסויות חדשות. עם עצמך, איתו, ו… בחוץ. וזה שלך.
זה שלך כי זה משהו פרטי, משהו שאת בוחרת כמה, איך ועם מי לשתף.
זה שלך כי זה משהו שרק את יכולה לאפשר, להניע, לחקור ולהעז.
וזה שלך פשוט כי את מגיעה להבנה שמגיע לך. כי אחרי שנים של הדחקה שאולי היית מודעת לה ואולי לא, את רוצה לשים את עצמך במרכז, בזמן ובמקום הנכונים לך, ולחוות יותר עונג, יותר חושניות, יותר.

ולפעמים זה קצת מבהיל, המחשבה הזו ששנים רבות "בוזבזו" בקהות חושים, בחוסר חיבור למיניות שלך, לעצמך. מן מחשבות כמו "איפה הייתי כל הזמן הזה?" או "אולי איבדתי את זה לגמרי?"… וכמובן "מאיפה מתחילים בכלל אחרי כל כך הרבה שנים…"

אז קודם כל מתחילים בלא להבהל מהפחד. לא להילחם בזה. זה בסדר שיש בך בילבול, ויש בך קולות סותרים, וזה בסדר שאת לא ממש יודעת איך להתחיל, ואיך זה יהיה, והאם את בכלל מסוגלת. אל תילחמי בזה. הקולות יירגעו מעצמם בזמן הנכון. כשרעשי הרקע הללו נוכחים, עברי למצב התבוננות, קבלי את הבילבול והחששות בהבנה.

יש משהו מעניין שקורה כשהדברים מתחברים נכון יחד, כלומר כשמגיעים לנקודת זמן ומקום בה הראש משוחרר, מגורה, והגוף במצב עוררות וריגוש מיני: הגוף נזכר. לפעמים הגוף נזכר בדברים שלא ידעת ששכחת בכלל, תחושות חדשות לחלוטין. אבל אני בכוונה משתמש במילה 'נזכר' כי הגוף יודע. הוא תמיד ידע. אולי לא השתמשת, אבל הגוף שלך יודע לעשות דברים נפלאים, גם כשזה מגיע לעונג המיני. לפעמים כשאני מענג מישהי שזו לה הפעם הראשונה שהיא חווה סוגי מגע ועונג חדשים, אני שם לב לפער בין החווייה של העונג לבין היותה ממש מופתעת מעוצמת התחושות. בדימוי, אולי זה קצת כמו לרכוש איזו מיומנות חדשה, לדוגמה ללמוד לרכוב על אופניים, או ללמוד לשחות. בהתחלה זה נראה כמעט בלתי אפשרי, אבל באיזושהי נקודה הכל מתחבר יחד, הגוף פתאום מתחיל לנגן באוטומט את המיומנות החדשה, ובעקבותיו התודעה עושה צעד קדימה, משתחררת מעוד חסמים, מתחברת לעוד שפע.

אז זה שלך, ושלך הגוף המופלא שמשרת אותך.
חברי לתוך זה סקרנות, קחי נשימה עמוקה, שחררי נשיפה… וזה מתחיל….

על התמסרות, שליטה ושחרור

היא כותבת לי לפני הטיפול: "המטרה המרכזית שלי היא לשחרר ולהנות. להתנתק מהכל ולהיות חופשיה מניהול ומצורך לנקוט איזושהי פעולה. אני סומכת עליך שתדע לקרוא אותי ולקחת שליטה. קח בחשבון שקשה לי לשחרר שליטה ואני אתגר לא פשוט"

יש לי השקפה די מאורגנת על שליטה והתמסרות. אני לא חושב ששתי המילים הללו בעלות אותו משקל על המאזניים. הן לא מאזנות זו את זו. המילה התמסרות כבדת משקל הרבה יותר. חשיבותה גדולה יותר, האתגר הטמון בה משמעותי, ובאמצעותה אפשר גם להגיע רחוק יותר. השליטה לעומת זאת, היא במקרים רבים גורם מעכב, שיקוף של האגו, ונוסף על כך השליטה, כשהיא מונעת מגחמה ומצרכיו של אחד הצדדים המעורבים באינטראקציה, חוטאת להתמסרות, למתמסר/ת.

כשהיא מגיעה אליי לצורך קבלת העיסוי האירוטי, אני משוחח איתה, מרגיש את האנרגיות איתן נכנסה, מתחיל ללמוד אותה עוד בטרם נגעתי בה. אני לא נכנס איתה בשיחה המקדימה לעניין תפיסת העולם שלי על שליטה, אבל בהמשך, כשהיא שוכבת על מיטת העיסוי אני מספר לה בלי מילים את שאני חושב:
זה לא מפגש בין זו שמתמסרת לזה שלוקח את השליטה.
זה מפגש בין זו שמתמסרת לקבלה, לבין זה שמתמסר להענקה.

על דומיננטיות ועל כניעה

היא שוכבת דוממת, נאמנה למטרה אותה הגדירה לי מראש – להיות בקבלה פאסיבית של מגע ועונג, להיות חופשיה מהצורך לעשות משהו. ככל שהיא מתמסרת יותר, אני משלב אלמנטים יותר דומיננטיים במגע שלי בה. וכאן טמון ההבדל בין השליטה לבין הדומיננטיות. אני לא שולט בה. אני מוביל אותה. כי היא רוצה להיות מובלת, היא רוצה שאקח אותה למסע, לגילוי. היא רוצה לשחרר ולהשתחרר, והיא כמהה להתמסרות אחרי שכל יום, פחות או יותר כל היום, היא עסוקה בלהיות בקונטרול ובלנהל את עולמה ואת עולמם של הסובבים אותה והכפופים אליה. האישה הזו מחזיקה כל כך הרבה קלפים ביד, רובם קרוב לחזה, והיא כל כך רגילה להיות בפוזיציה הסמכותית, זו שכל העיניים נשואות אליה, שהיא מבקשת פשוט ללכת לאיבוד קצת, להיות קצת קלולס, לא לדעת הכל, לא לצפות מראש את הצעד הבא שלי. וזה מה שאני רוצה להעניק לה. וכשאני מתמסר לתפקידי הדומיננטי, אני שואף לקחת אותה למסע בו תוכל לחוות קשת רחבה של תחושות, החל ברוגע, על סף ההירדמות אפילו, כשאני מתחיל בעיסוי מרגיע ומשחרר, ואז דרך שלבי העוררות, והגירוי המיני, ועמוק יותר אל אלמנטים נוספים שנחבאים בפינות החושיות והחושניות של ההתמסרות ושל העונג. וככל שאני דומיננטי, והיא בכניעה, ברור לשנינו באיזשהו מקום הגיוני ומודע באחורי הראש, שזה כאן ועכשיו, בתוך הבועה המסויימת לתוכה נכנסנו יחד. והידיעה הזו משחררת. ההבנה שמחוץ לזמן ולמקום הזה, נפסק "משחק התפקידים" שכל כך מתאים כרגע, אבל לא רלוונטי באינטראקציה היומיומית של אנשים והעולם שסביבם. עולם טורפני, עתיר אגו, אינטרסים, סכנות. פה היא מוגנת, כאן אני מגונן, ושנינו מתמסרים. פשוט… בשני אופנים שונים.