להכנס לכושר מיני אחרי הרבה שנים?

פגשתי לא מעט נשים שסביב גיל 40-50 מבקשות לחקור את העונג המיני שלהן אחרי 20 שנים של שממה מינית. יתכן והאישה חוותה את עצמה כ"א-מינית" כל השנים הללו, ואולי בן הזוג "לא יודע לגעת" והמין הפך למטלה של "נסמן וי ונלך לישון", ועוד לא דיברנו על גידול ילדים, וקריירה, ואעצור כאן לפני שאתחיל להישמע כמו מדור יחסים באיזה גיליון מגזיני…
מצב נתון: במהלך המון שנים של פעילות מינית דלה (או אפילו היעדר פעילות כזו) ללא עונג מיני ממשי, הגוף והמיינד לא מכוונים לתדר הנכון. ככל שזה נוגע למיניות – את לא בכושר. לכאורה כושר נתפס בדרך כלל כפיזי בלבד, אבל אני סבור שהשילוב בין פיזי ומנטלי הוא המפתח לחוויה טובה.
קחי אישה שלא עשתה פעילות גופנית כל החיים. סביב גיל 40 מסתובב איזה בורג, בקטע טוב כמובן, והיא מצטרפת לקבוצת ריצה. בהתחלה קשה לרוץ 300 מטר. אחרי חודש היא רצה שני קילומטר ועפה על עצמה. אחרי חצי שנה היא נרשמת למירוץ 5 קילומטר ראשון ובהמשך היא מוצאת את עצמה רצה 10 או יותר. ממצב של חוסר יכולת לרוץ, היא מוצאת את עצמה רצה מעל שעה רצוף, וזה מרגיש מדהים לגלות שהגוף מנגן נכון. הצליל מכוון.
עכשיו בואי נדבר רגע על מה שקרה כאן. מה המפתח לשיפור בכושר הגופני? האם זה חיזוק השרירים? האם זה שיפור הסיבולת? עליה ביכולת האירובית?
כל התשובות נכונות, אבל לצד כל אלה יש מימד חשוב מאוד שבלעדיו זה פשוט לא היה מצליח: המימד המנטלי. אותה אישה שלא הצליחה לרוץ 300 מטר ראתה מולה קיר. חומה גבוהה. היא לא יכלה בכלל לראות את המרחקים הארוכים כי אחרי עשרה צעדים של ריצה הדבר היחיד שהיא חשה זה חוסר יכולת להרים את הרגליים ולהמשיך לרוץ. היא לא ממש האמינה, גם אם היא מאוד רצתה. יתכן שבאימון הראשון היא התמודדה עם קולות חזקים בראש: זה קשה, זה בלתי אפשרי, אני לא מסוגלת, אין מצב שאני אצליח.
עברו כמה אימונים ועם או בלי שהיא שמה לב היא מצאה את עצמה מסיימת שני קילומטר. משהו התחיל להשתחרר. היכולת לסיים בהצלחה משימה שלפני כן נראתה בלתי אפשרית, הרחיבה לה את הסקופ, את מרחב האפשרויות המנטלי, והתחיל תהליך יפה של סנכרון בין אמונה ובין הצלחה, בין ניסוי ובין הישג.
את כבר יכולה לראות את קוי הדמיון האפשריים בין כושר ריצה לכושר הנאה. גם כאן, אחרי הרבה שנים של פעילות לא מספקת, נדרש לא רק ללמוד להפעיל את השרירים אלא גם להצליח לשחרר את הראש, להיפרד מתפיסות ישנות ולעבור דרך השער לחוויה טובה ומתקנת. וכמו אותה אישה שעשתה בקושי 300 מטר ובהמשך למדה להבין ולהאמין שהיא יכולה הרבה יותר, זה יכול להיות תהליך שלוקח זמן, ולא לחיצה על כפתור וגמרנו.
יש ביטוי חזק באנגלית: use it or lose it , וזה קצת מלחיץ כי באמת אחרי עשרים שנה של שממה מינית את עלולה לשגות ולחשוב: אולי איבדתי את זה לגמרי? אז אני רוצה להוסיף שלא. לא איבדת את זה לגמרי. גם מה שאבד יכול לחזור, אם משקיעים מספיק בחיפוש, באימון, בלימוד מחדש.
בואי נוסיף: search for it.
וגם: explore it
ואם את מעוניינת שאעזור לך לחפש, לחקור ולהעיר את שנרדם, צרי קשר, ו… חזרי לכושר!

כמה זמן מראש? (ענייני מינהלה…)

שואלים אותי פעמים רבות: כמה זמן מראש צריך לקבוע איתך?
התשובה היא שמוטב לקבוע את העיסוי הארוטי ברגע שאת יודעת מתי את רוצה לבוא. היומן פתוח. אם את יודעת שמתאים לך בתאריך מסויים עוד כמה שבועות זה בסדר גמור לקבוע מעכשיו. אם את יותר ספונטנית ומתאים לך להיום אחה"צ או למחר: שלחי לי הודעה, ואם אני פנוי – ברוכה הבאה. הסיכוי להצליח עם ספונטניות קטן כמובן מתיאום מוקדם לכמה ימים קדימה, אבל עדיין – מוזמנת לנסות.
זאת ההזדמנות להתייחס לנושא מעניין שחוזר על עצמו: האומץ. שמעתי לא פעם בוריאציות שונות את המשפט: עד שתפסתי אומץ ליצור איתך קשר אני מעדיפה לבוא מוקדם ככל האפשר לפני שאשתפן. אז לכל אלה שעוקבות בשקט מהצד ואוספות את האומץ: תעשי את זה פשוט, פני אליי עוד היום, ווטסאפ או טלפון. מאמין שהדיאלוג הפתוח בינינו יאפשר לך לערוך איתי איזו היכרות מקדימה בסיסית, לומר לי כמה מילים עלייך, לתאם ציפיות, ואז – אם זה מתאים – לפתוח יומן ולקבוע, או להמתין לתיזמון הנכון לך.

תאום ציפיות

הדרך לחוויה ארוטית מוצלחת ומענגת מתחילה בשיח המקדים בינינו.

בואי נדבר. כלומר, בואי נדבר רגע על תקשורת. בפוסט הזה אני רוצה לגעת בנושא חשוב במיוחד שיכול להשפיע על סוג החוויה שתעברי אצלי ועל עוצמתה.
כאשר אישה קובעת איתי מפגש, היא מביאה איתה משהו ייחודי. ה'משהו' הזה, זה בעצם מכלול רחב של תנאים משתנים: החל בגיל וכלה במטרות ודגשים שונים, וגם פנטזיות שונות.
השיח המקדים בינינו מתרחש בטלפון, בווטסאפ וגם כשאת כבר אצלי. לא אוכל להפריז בחשיבותה של השיחה המקדימה ואני רוצה לפרט כאן כמה נקודות רלוונטיות לשיח המקדים.
מה את מחפשת: הדבר הכי בסיסי הוא להגדיר מה מטרת המפגש מבחינתך. טווח האפשרויות רחב והיכולת לדייק מה המטרה תעזור לי ולך. האם את באה כדי ללמוד משהו חדש על עצמך? האם את באה כי את בתקופה לחוצה וזקוקה לשחרור ופורקן? ואולי את בתקופה של חסר גדול במגע וחום? ואם אנחנו מסתכלים על המרחב שבין עיסוי (מסאג') ובין מגע ארוטי באיבר המין, מהו המנעד הנכון לך, האם 80% עיסוי ו 20% עינוג מיני, או להפך… זו לא מתמטיקה מדויקת ולא נוסחה לתוכה אני מזין משתנים. זו הזדמנות בשבילך לומר בפשטות מה את מחפשת, ובשבילי להתחיל ללמוד אותך.

מה את אוהבת: אף על פי שבמהלך המפגש יתכן שתלמדי דברים חדשים על העונג שלך, יש חשיבות רבה לתקשורת מקדימה סביב מה שאת אוהבת בדרך כלל. זה מתחיל בעיסוי הכללי: האם את אוהבת מגע עדין ומפנק או מעדיפה מגע עמוק וחזק (וכן, זה בסדר גמור לאהוב גם וגם). וזה ממשיך בעונג המיני שלך: האם את חווה אורגזמות ואם כן כיצד. דגדגנית, וגינלית, באוננות אצבעית או עם ויברטור. יש המון משתנים בין אישה לאישה, והרבה הרגלים מיניים שהושרשו במהלך שנים. אישה אחת תאהב גירוי הדרגתי, ממושך, מרומז ולא ישיר בעוד שאחרת תעדיף לטפס כמה שיותר מהר אל האורגזמה. אצל אישה אחת האורגזמה היא "סוף הסיפור" ואחריה אין אפשרות להכיל יותר עונג, ואצל אחרת זוהי רק תחילתו של גל עונג ממושך ו"רק תן לי עוד, אני יכולה להמשיך..". את לא צריכה להכנס לשום תבנית. את מוזמנת רק לזהות מה את אוהבת בדרך כלל, ואם זה לא לגמרי ידוע לך נסי לענות על השאלה: מה את מעדיפה.
ועוד משהו: כחלק מהשאלה מה את אוהבת ומה את מעדיפה את יכולה להתייחס לאזורים בגוף: אוהבת מגע בשיער? ואיך את עם מגע בכפות הרגליים? מגע בחזה? וכשזה נוגע לעונג מיני האם פי הטבעת הוא אזור רלוונטי או שאת מעדיפה להימנע ממגע בו?

מהם הגבולות שלך: נושא הגבולות חשוב משתי סיבות עיקריות. קודם כל – ביטחון. כשאנחנו מדברים בשיח המקדים על גבולות, אנחנו מגדירים מה לא יקרה במהלך המפגש וכך מסירים סימני שאלה ויוצרים מרחב בטוח. אני חושב שעוד לפני שבכלל מדברים על עונג ועל הנאה, יש צורך בביטחון ובהסכמה. הסכמה היא לא רק על "מה כן" אלא גם על "מה לא".
הסיבה הנוספת לחשיבות הגדרת הגבולות – היא תורמת לשחרור הראש ונטרול רעשי רקע. המפגש הארוטי הוא בעל אופי מיני וכשנכנסים אליו מתוך תאום ציפיות שכולל גם גבולות מוגדרים הרבה יותר קל להיות בנוכחות מלאה ולא להתפזר במחשבות של "לאן עכשיו" ו"מה הצעד הבא". את פטורה מחששות לגבי האם יתרחש משהו שאת לא אוהבת או לא רוצה, כי מראש שוחחנו על כך והוסכם מה לא.

ולמתקדמות… עוד סעיף מעניין שיכול לשדרג את רמת השיח המקדים: מהי הפנטזיה שלך. כי אמנם יתכן שאת מגיעה אליי עם סקרנות נטו, מצפה להתנסות במשהו חדש ולא מוכר, אבל יתכן גם שאת באה לפה עם פנטזיה מוגדרת, עם רצון לחוות אלמנטים מאוד מסויימים כחלק מהחוויה הארוטית שלך. שוב, במסגרת תאום הציפיות מתאפשר לי ללמוד אותך ועלייך ומתאפשר לשנינו להכנס לתוך החוויה ממקום גלוי, בטוח ומתואם.

אז, נדבר…

ביזנס או פלז'ר – פרדוקס העיסוק המקצועי בעונג

זה קורה לא פעם. בתוך הדיאלוג שמתקיים עם ובלי מילים בין הלקוחה וביני עולה הקונפליקט שבין כסף ובין אינטימיות, בין חוויה אותנטית ובין סיטואציה מקצועית. המילים "אבל אני משלמת לו על זה" כאילו חקוקות בפוסטר דמיוני שתלוי על הקיר. היא יכולה לעצום עיניים, אבל לפעמים היא מתקשה לשכוח שהוא שם.
זה קורה גם לי לפעמים. כשאני מוצא את עצמי בסיטואציה כה עוצמתית ומיוחדת, כל כך קרוב וכל כך אינטימי, ואז לפעמים מתגנב הקול הזה של "אני גם מקבל כסף על הזכות המופלאה הזו?".
אין ספור התניות והבניות חברתיות ותרבותיות נטמעו בנו כציבור וכאינדבידואלים. חלקן מופרכות לחלוטין. "ביזנס או פלז'ר" היא אחת מהן. כשחושבים על כך, באמירה הנ"ל יש התניה קשה: "או ביזנס, או פלז'ר, תבחרו! הם לא יכולים לבוא יחד, הם לא אמורים לבוא יחד."
האמנם?
אני רוצה להאמין שלפחות חלק מהאנשים בעולם עובדים במשהו שהם ממש אוהבים, וחווים תחושות נעימות כשהם עוסקים לפרנסתם במומחיות המקצועית שלהם. יתר על כן, אני מאחל לאלה שאומללים במקום העבודה שלהם או בתפקידם, שימצאו את דרכם לשינוי מקצועי, כזה שיחבר עבורם את הביזנס והפלז'ר. להתענג זה דבר מבורך, ולסבול זו לא תוכנית עסקית מוצלחת. אני מכיר אישה שעשתה הסבה לעורכת דין באמצע החיים, כתוצאה מתחושת שליחות ומקרה אישי שקרה לה. האישה הזו מעידה על רמה גבוהה של הנאה מהעבודה שלה, כשזה מצליח כמובן, וגם היא תיארה במילותיה איך "זה עדיין מוזר לי שאני מקבלת כסף על עזרה לזולת. זה כאילו שבאתי לעשות מעשה טוב למען מישהו ואז לקחתי כסף על זה". אכן, דילמה. לא נעים לומר, אבל קל לנו לקחת כסף מתוך אדישות מלאה: באנו למשרד, דפקנו שעון, עשינו מה שעשינו, מגיע לנו כסף. להתראות מחר… לעומת זאת דווקא כשאנחנו במקום הכי גבוה: חוללנו שינוי משמעותי בחייהם של אנשים, הענקנו, היינו מלאים בהתכוונות ורגישות, דווקא שם פתאום קשה יותר לעכל את העובדה שיש תגמול כספי על כך.
ובכן אני לגמרי לא עורך דין, והפרדוקס של ביזנס או פלז'ר פוגש אותי ואת לקוחותיי במקום הכי טעון ומאתגר: אינטימיות, עונג, היפתחות וחיבור. ההתנייה שאינטימיות זה משהו שמתקיים רק בתוך זוגיות, ושחיבור זה משהו שצריך לעבוד עליו במשך זמן רב יכולים להקשות על ההיפתחות לעונג. אבל גם כשהכל מנגן נפלא יחד, ובתוך הסיטואציה של מפגש שמהותו ארוטיקה ועונג מתקיימת אינטימיות, ופתיחות, ויש חיבור נפלא, בסופו של הסשן חוזרים לקרקע, והפרדוקס מרים את ראשו: רגע… אם היה פה כל כך הרבה פלז'ר, למה זה חייב להיות ביזנס? זו שאלה שקשה גם לי לענות עליה. ובכל זאת גיליתי עם הזמן שכחלק מהגדילה האישית, כדאי להשתחרר מתפיסות עולם מיושנות ודעות קדומות. אם נתבונן היטב נגלה שאנחנו רגילים לשלם על עונג, לדוגמה כשאנחנו הולכים להופעה של אמן אהוב שעושה לנו נעים בכל כך הרבה רמות. ואותו אמן בדיוק מתפרנס מהזכות האדירה לעשות את מה שהוא הכי אוהב, ותוך כדי כך להשפיע לטובה על חייהם של אנשים, כלומר להעניק להם משהו, להסב עונג.
אני רוני, והביזנס שלי הוא פלז'ר. נעים, להכיר.

הידוענית

"אסור שאף אחד יידע שאני באה אליך"

צהריים. שיחת טלפון ממספר חסום. אני כהרגלי מסנן ולא עונה לחסומים. כמה דקות אחרי כן שיחה ממספר טלפון קוי כלשהו. אני עונה, היא מוודאת שהגיעה לאדם הנכון, מברכת אותי בצהריים טובים ומבקשת כמה דקות מזמני.
אני: בבקשה, אני פנוי לשוחח, מה שמך?
היא: נגיע לזה בהמשך ברשותך… תשמע רוני, הייתי באתר שלך, קראתי הכל על העיסוי הארוטי, אהבתי. אני חושבת שמה שאתה מציע מתאים לי בול. אם הייתי כל אישה אחרת הייתי פשוט קובעת איתך כבר עכשיו…
אני: אבל…
היא: אבל אני מאוד חרדה לפרטיות שלי. ויש לי סיבה טובה.
וכאן היא מתחילה בזהירות להסביר לי שהיא דמות מוכרת מאוד במרחב הציבורי, מנסה מצד אחד להסביר לי עד כמה מוכרת, ומצד שני להישאר בינתיים אנונימית. בדקות הבאות מתפתחת בינינו שיחה מחוייכת על הדברים המוזרים ש"סלבס" נאלצים לעשות כדי להישאר אלמוניים כשצריך. אני מכיר קצת את העולם הזה משנים שבהן באתי איתו במגע יומיומי כצלם בהפקות שונות. שנים שלימדו אותי בעיקר לא להתרגש מעולם הזוהר, ולהבין שמתחת לעטיפה הנוצצת, גם המפורסמים עשויים מאותו חומר, אותן חולשות ותשוקות, וגם אם הם נהנים מפריבילגיות כלשהן או לייפסטייל משודרג, זה בא גם עם תג מחיר יקר במיוחד: אור הזרקורים התמידי המופנה אליהם. לא קל לנהל חיים אישיים כשאת מפורסמת.
"…אז אתה מבין… אני מתה לבוא אלייך, אני נמצאת כרגע בתקופה של צורך אמיתי במגע, בשחרור, ובעיקר לברוח… להיעלם לכמה שעות, אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה בלי להיחשף. אתה לא מבין איזה סרטים אני מריצה בראש סביב מה שיכול להסתבך. אחת כמוני שמגיעה לעיסוי ארוטי זו אטרקציה די גדולה…"
בנקודה הזו הכדור עובר אליי. אני מבין שהיא הניחה מולי בעצם סימן שאלה די גדול, בראש וראשונה: "האם אני יכולה לסמוך עלייך". אז אני מסביר לה את המובן מאליו בשבילי, שהסודיות שלה היא דבר בסיסי, עוד הרבה לפני הטיפול עצמו. מרגע שיצרה איתי קשר, אני רואה עצמי מחוייב לפרטיות שלה, וכשתגיע אליי נגבה את זה גם בכתב.
היא לא נשמעת רגועה יותר "רוני, אתה נשמע לי בחור אמין, אבל אני כל כך רגילה שאנשים רצים לספר שהייתי אצלם. אני לא יכולה לקבל שרות בשום מקום בלי שזה יתגלגל הלאה. לפעמים ממש מוציאים הודעת יח"צ מסודרת וברור שלא שואלים אותי אם זה מקובל עליי… אתה מבין ש…"
אני כובש את החיוך ועונה לה "כן, אני לגמרי מבין שלא אוציא הודעת יח"צ שהיית אצלי בעיסוי ארוטי" והאווירה קצת יותר קלילה, שנינו צוחקים עכשיו.
היא עוד מפטירה בצחוק "פדיחות"… אבל אני חוזר לנימה הרצינית: תראי, מה שאמרתי על מחוייבות לפרטיות ועל הסכמה בכתב זה טוב ויפה, וזה ברמה הפורמלית. אני רוצה שתביני שאותי אישית כל הנושא של פרטיות פוגש ברמה גבוהה יותר. זה גבוה יותר מ"אתיקה" או מ"הסכמים", וזה משהו שאני פשוט מאמין בו: הזכות של אנשים לפרטיות. לא משנה לי אם את מפורסמת או מישהי שאף אחד לא מכיר, מה ששלך – שלך. ולבוא אליי לעיסוי ארוטי זה הכי שלך.
אני יכול לומר לך גם שזה לא זר לי, לקבל לקוחות שצריכות להקפיד על רמת פרטיות גבוהה… כבר הגיעו אליי לא פעם עם כובע ומשקפי שמש ואני בסך הכל ממוקם בעיר רגילה די מנומנמת ולא בתל אביב הערנית.
השיחה נמשכת, היא כבר בנתה מספיק אמון ומרגישה מספיק נינוחה לקרב אותי לעולמה הפרטי, לאיזשהו רקע ראשוני על מה גרם לה ליצור איתי קשר דווקא עכשיו, ולבסוף היא אומרת: טוב, אז תשמע רוני, האינטואיציה שלי אומרת שאפשר לסמוך עלייך, שאתה מאוד מכבד אותי כאדם ולא כמישהי מוכרת ואני רוצה לכבד אותך בחזרה… לא נראה לי הולם שאמשיך להסתתר אז הגיע הזמן שתדע מי אני. היא אומרת לי את שמה ואני, קצת לא נעים לומר… לא מכיר. יש רגע קצת מביך כשאני משתתק לשנייה ואז אומר "או קיי", והיא: "עכשיו אתה מבין?" ואני: לא ממש… אני מקווה שלא תיעלבי אבל אני חלש מאוד ב'שמות' ובלהיות מעודכן בעולם המפורסמים. טלויזיה אני לא רואה, מדורי רכילות אני לא קורא, אני מתרחק מ"ברנז'ות" ואפשר לומר שאני די לא מעודכן…
אני מקווה שהיא לא מסתירה איזה עלבון קטן כשהיא אומרת לי "לא רגילה שאנשים לא מזהים אותי אבל דווקא מוצא חן בעיניי, מעדיפה שתכיר אותי כשאבוא אלייך ולא תהיה שבוי בתדמית הציבורית שלי".
אחרי שאנחנו קובעים והיא מוסרת לי את מספר הטלפון הפרטי שלה היא אומרת: ותשתדל לא לעשות עליי יותר מדי גוגל… אני באמת מעדיפה שאדם אחד בעולם הזה יכיר אותי רק כמו שאני מתחת לעטיפות…
ואני: אני בהחלט עומד להכיר וללמוד אותך מתחת לשכבות המיותרות…
והיא: מחכה לזה…

שגרה חדשה

סגר שלישי הסתיים, והלוואי שלא יהיו סגרים נוספים. יותר ויותר אנשים כבר חוסנו, ואפשר לקוות – תקווה זהירה – שלא ירחק היום והקורונה כבר לא תגביל את בחירותינו היומיומיות.
זמן רב מדי העונג נדחק לעדיפות נמוכה. אנשים הסתגרו, נסגרו, ומשיחות שהיו לי עם לקוחותיי למדתי שהחוסר מורגש. כל אחת התמודדה אחרת. אחת באמצעות הדחקה עד כדי כיבוי המיניות, אחרת במציאת קשר עם שכן קרוב וזמין, ויש גם מי שהתמירה אנרגיה אחת באנרגיה אחרת והפנתה את התשוקות שלה לכתיבה ולאמנות.
מה הלאה?
כמו חיות שנעורו מתרדמת חורף ומתחילות לצאת ממקומות המסתור, לרחרח בזהירות את האוויר ולהתרגל לשמש, אנשים מתחילים להזכר בחופש תנועה שאינו מסתכם בקילומטר או בקניות בסופר. עוד כמה ימים כאלה ויש מצב שהסתגלנות האנושית תתחיל להשכיח מאיתנו שבכלל היינו תחת הגבלות.
כן, יופי, אבל מה הלאה?
מתקדמים לגירסה טובה יותר של עצמנו ושל עולמנו. אנחנו לא מסיימים עם הקורונה רק בשביל לחזור אחורה. אנחנו צריכים להתקדם. בראיה שלי, להתקדם זה לשאוף לשפר. לשפר את עצמנו, לשפר את מצבנו, להיפרד ממה שלא נחוץ, מדפוסים ישנים, מהתנהגויות והרגלים שהורידו אותנו נמוך, ו… לנצל טוב יותר כל פיסת חופש ושליטה שחוזרת לחיינו.
מהמקום האישי שלי כמי שעוסק בארוטיקה ומיניות אני מקוה שקוראותיי ולקוחותיי יצטיידו בהרבה סקרנות בריאה כלפי עצמן וכלפי חייהן בתקופה הקרובה. סקרנות של גילוי מחדש, של הגשמה. זמן רב מדי התודעה של כולנו הייתה טרודה בחולי, פחד, הגבלות, מישטור ואיום. האתגר הראשון לתקופה הקרובה: לנקות את התודעה מכל אלה ולזמן לתוכה דברים שמצמיחים אותנו: מה רצינו לעשות וטרם עשינו? לאן רצינו ללכת? מה אפשר לעשות אחרת ממה שכבר עשינו אינספור פעמים? וכשזה מגיע למיניות ועונג: מהי החוויה שאת מזמנת לעצמך? מהי הפנטזיה שטרם הגשמת? ומה את הולכת לעשות לגבי זה?

נווטי את חייך בתבונה,
דעי הרבה חופש, הגשמה ועונג.

שתהיה תקופה של צמיחה לכולנו

מגע הוא צורך בסיסי (תובנות מתקופת הקורונה)

מבלי להכנס לתאוריות קונספירציה וויכוחים על נחיצות הצעדים שננקטו בחודשים החולפים, אם נניח ברמה ההיפוטתית שכל מה שהתרחש כאן ב 2020 היה סוג של ניסוי בריחוק חברתי, הרי שזה ניסוי עוצמתי ואכזרי במיוחד. אם נתעקש להיות חיוביים ולא ללכת לכיוון של "שתו לנו שנה מהחיים" אפשר בכל זאת למצוא נקודות אור במה שקרה כאן. בעיקר בהזדמנות ללמוד על עצמנו, על איך אנחנו בנויים עמוק פנימה, בהיכרות עם הצרכים השונים שיש לנו. ומכיוון שאני אוהב להתמקד בעונג, בחופש, במגע ובאינטימיות, אפרט קצת יותר על מה שקרוב ללבי:

למדנו כמה אנחנו זקוקים למגע.
מגע פוגש אותנו בכל כך הרבה רבדים בחיים. החל במגע באינטראקציות הבסיסיות עם אנשים שאנחנו פוגשים במסגרת העבודה והתנועה היומיומית, המשך במגע עם אהובינו, ומגע עם מאהבינו, וישנו המגע הטיפולי: עיסוי, פיזיותרפיה… וישנו המגע הספורטיבי: תחרות, פעילות קבוצתית. כל סוגי המגע הללו וסוגים נוספים "נלקחו" מאיתנו ומכך גם למדנו כמה הם חלק חשוב במהות שלנו כיצורים חברתיים, ואף יצורים מיניים. מגע של לתת (חיבוק) ומגע של לקבל (אותו דבר), מגע של לעזור, מגע של לענג, מגע של תשומת לב. כל כך הרבה תפקידים למגע. כל כך הרבה נוכחות בהיעדרו של המגע. וזה מביא אותנו לנקודה הבאה.

למדנו כמה החופש הוא מובן מאליו אך גם צורך בסיסי.
אחרי 2020, בתקוה שב 2021 נחזור כבר לשגרה נורמלית, ההתייחסות שלנו לחופש צריכה להיות שונה. הגילוי שהחופש נמצא בעצם בכל כך הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות כל יום. חופש ללכת ולנסוע ממקום למקום, ולכל מקום. חופש להיות עצמאיים, לא להזדקק לתת דין וחשבון לכל מיני גורמים מגבילים, חופש לממש את עצמנו בכל מיני דרכים, בכל מיני זמנים ומקומות. כל אלה כנראה היו שקופים לנו לגמרי. כשהם זמינים, קל לפעמים להסתכל על חצי הכוס הריקה, על מה חסר לנו. מה עומד בינינו לבין החופש. כשנלקח מאיתנו החופש השקוף, הבסיסי, גילינו כמה אנחנו זקוקים לו, וגילינו גם כמה הוא נתפס כמובן מאליו. בעצם, גילינו כמה חופש יש לנו, בימים כתיקונם. וזה מביא אותנו לנקודה הבאה.

למדנו על דחיה ועל בזבוז של חיים שלמים בשנה אחת.
שוב אני מתעקש להיות אופטימי. קיבלנו מתנה, ניעור. בתוך שנה אחת למדנו משהו שאנשים מגלים פעמים רבות כשהם קרובים לסוף הדרך. הזמן חמקמק, החופש זמני, המימוש העצמי הוא כאן ועכשיו ולא מחכה לנו לנצח. למדנו על ערכה של הגשמה, כדי שכשתפתח בפנינו שוב היכולת להגשים, לא נהיה עסוקים בהמתנה מיותרת אלא נתחיל להשתמש בחופש שלנו ולהוביל את עצמנו לאן שאנחנו באמת רוצים. להגשמה, ליצירה, להתחדשות, לחוויות חדשות.

למדנו על ויסות.
כן, הכל טוב ויפה בסעיפים הקודמים שעוסקים בעיקר בשפע שהיה לנו ובשפע שמחכה לנו מעבר לפינה, אבל בתוך המיגבלות והסגרים והיעדר המגע והחופש, למדנו גם לוסת את עצמנו. להכיל את החוסר. אמנם יש מחיר להיעדר מגע ולהיעדר חופש: אנשים חווים לחץ נפשי, בדידות, עצבנות, דכאון… אבל מרביתנו גם מצאנו דרכים להתמודד או לפחות להקל את הסימפטומים של החוסר הזה. למדנו לוסת. לקחת אוויר, לעשות שימוש מועיל במה שמותר (לאן אפשר להגיע ברדיוס קילומטר?…) ולהחליף אלמנטים חיוניים כמו אימון בחדר כושר בדברים חלופיים כמו ריצה או אפילו פעילות מודרכת בזום. הויסות הזה אינו תחליף קבע לצרכים הבסיסיים. אי אפשר לעבור חיים שלמים בלי מגע ולהישאר שפוי. אבל התקופה (הארוכה מדי) שבה נאלצנו להסתגר ולהתרחק לימדה אותנו לעבור למצב המתנה, לחכות, לקוות (ולהתגעגע). תירגלנו דחיית סיפוקים.

מה הלאה?
אוקיי, למדנו הרבה. עברנו חתיכת בית ספר בשנה אחת. לאן עכשיו? בהנחה שבקרוב נוכל להתחיל לשוב לשגרת החיים המוכרת אני מצביע על שני כיוונים אפשריים:
האחד: נחזור לדפוסים הישנים. נקבל חזרה את החופש השקוף, את התנועה החופשית, את היעדר המגבלות ו… נשכב על הספה ונהרהר במה חסר לנו. במה יעשה אותנו מאושרים יותר. לאן ניסע, מה נעשה, את מי נפגוש, ומי יפנה אלינו.
השני: נשדרג את עצמנו לדגם משופר, דגם 2021. נקבל את החופש והוא לא יהיה שקוף יותר. הוא יהיה ראוי לנו ואנחנו נהיה ראויים לו. ננצל את התנועה החופשית כדי להגיע למקומות שעושים לנו טוב. נהנה משכיבה על הספה אבל גם נקדש את הזמן שעומד לרשותנו ולא נשרוף אותו על כלום. נהיה – ולו קצת יותר – בהגשמה. בעשיה. בחקר. לא מתוך הרהורים נוגים על מה חסר לנו אלא מתוך סקרנות בריאה למה עוד מחכה לנו, מי מחכה לנו ואיך אנחנו מזמנים את המפגשים המסקרנים הללו, שיתרחשו.

מסיים את הפוסט באיחול לך שקוראת את הפוסט ולי שכותב אותו: שתהיה זו שנה של עונג, מגע, סיפוק והתגשמות פנטזיות. אם יש לי חלק בזה מהמקום המקצועי שלי… אני כאן מחכה לך, ולחופש של כולנו 🙂

"… כי אתה שם בשבילי ורק בשבילי"

יש אנשים שחיים במפלס אחד כל החיים. הכל ידוע, הכל חזרתי, הכל צפוי והרשות לא נתונה. אלה חיים בטוחים, נעדרי מסתורין, נטולי סוד. הזמנים קבועים, המסלולים קבועים, האינטראקציות… קבועות.
ויש אנשים שחיים למעלה, למטה, ובכל מיני מקומות במרחב. כמוה. אשת עבודה ביום, תקתקנית, מנהלת, אמא, רעיה, שתי רגליים על הקרקע. וכשהיא באה אליי היא יורדת למפלס האחר, זה שממנו היא מטפסת לפסגה. המפלס הסודי שלה.
זה כאילו חיכה להתפרץ, כי לפני כן היא לכאורה הייתה אישה של מפלס אחד, או שבעצם ככה בטח תופסת אותה הסביבה המוכרת. אישה חריפה עם שורשים נטועים עמוק בקרקע. אז פה – היא נתלשת. היא מחפשת את ההתפרקות, הפורקן, היא פוערת את האדמה המקרקעת, שולפת את השורשים, ויוצאת למסע לילי נסתר. אף אחד לא ינחש. כי מי יכול לנחש שאדמה בוערת באש?

"שלום רוני, שמי XXX, אשמח לשמוע ממך קצת על העיסוי הארוטי, איך זה הולך ואיך קובעים תור. אף פעם לא עשיתי משהו כזה"
ככה זה התחיל. לפני כמה מפגשים. היום היא כבר כותבת לי בטרם היא באה: "מכירה את עצמי, מכירה את הדחף שלי…" ומסכמת למחרת ב"הסתחררתי מכל הטוב שהענקת לי…". וחוזרת למפלס הרגיל, הבטוח. אדמה. שורשים.

ערב. גשם. אישה צועדת ברחוב במעיל ארוך. תחתיו רק תחתון וחזיה סקסיים. תחרה שקופה. מחדר המיטות והמראה מולה היא מודדת ומצטלמת, לרכב, ומהרכב דרך האנשים שאינם יודעים, אליי.
היא נכנסת אליי כשהיא עוד מנהלת את העולם שבחוץ ואז מדוממת הכל באחת. אני הסוויצ', השער, המקום אליו ירדה כדי לטפס. השיער הארוך והחלק שלה אסוף בקפידה. הקוקו שלה מתחצף אליי. גם היא. בכלל, נדמה שהיא משקיעה תשומת לב רבה בהתרסה, בפיתוי, בנשיות המתלקחת שהיא מביאה לכאן. אדמה נפערת, נובעת, וממעל הלהבה. כמו באיזה טקס שבטי פראי. איתני הטבע, יין ויאנג. גבר ואישה ולולאת האינסוף. אני נושף ומלבה אותה. את הלהבה. היא נאנחת. נפתחת. שותה בצמאון מטר ניצוצות של מגע פיזי שמעורר אצלה את כל הגוף. כמה היא רעבה וצמאה.
רגעים היא מנהלת. תובעת, פוקדת, כאילו נטועה בכיסא המנהלים שלה ומחלקת פקודות אף שהן נלחשות בתאווה סקסית ובשכיבה מפושקת. כמכשפה הרוקחת שיקויים סודיים היא לוחשת או עושה איזה "אברא כדברא" ומשהו קורה, החדר כולו מלא אותה.
ורגעים אחרים היא הולכת לאיבוד, המילים נעלמות, כל כולה מרוכזת בתחושות הגוף, ברטט האנרגטי המיוחד של העונג, של החיכוך העורי, של האורגזמה המפרקת אותה לרסיסי התמסרות הנקווים בשלולית. מערבולת שאינה כפופה לפיזיקה של המקום והזמן ופורצת אל מרחבי התחושה והפעימה הבין גופית.
שתי ידיים שלובות סוגרות בינינו מעגל. ביד השניה אני לופת את הקוקו המתחצף שלה. היא מחייכת, שבעת רצון. ככה היא אוהבת.
המים זורמים במקלחת, הגשם שאחרי הסערה.
מחר יהיו מלא שלוליות ברחוב וכל הגוונים יהיו עמוקים יותר.
היא נכנסת למשרד, מניחה מולה את הטלפון ומתחילה לנהל.

הגשם של X

השם שלה נפוץ, אבל הכינוי שבו כולם מכירים אותה מאוד ייחודי. סיפור חיים כלשהו, כמדומני משהו מהילדות המוקדמת וכינוי שדבק בה והפך לשם כמעט רשמי. היא לא בנאדם חריג בנוף, לפחות במראה שלה. ממוצעת. רגילה. אחרי כמה לידות הגוף כבר לא מהודק כמו פעם, אבל תמיד ובמיוחד בשנים האחרונות הקפידה לעשות התעמלות ולתחזק. העיסוק שלה בספורט הפך ככל הנראה לדרך חיים, וגם אם מדובר בתחום לכאורה גברי, היא כל כך אישה. הנשיות שלה היא מהסוג שלא מסובב ראשים ברחוב, אבל מקרוב, ובמיוחד אחרי שמשוחחים איתה, היא כלהבת נר מהפנטת. ולא רק בשל מה שהיא אומרת, אלא משהו ברווחים שבין המילים, באיך שהיא שותקת, באיך שהעיניים שלה מדברות ובעיקר שואלות. אנחנו מנהלים שיחה קצרה על נשיות וגבריות ועל שליטה והתמסרות. שיחה קטנה על נושא גדול. ברור לשנינו שלא נוכל להאריך בשלב זה כי המגע והעונג מתדפקים על הדלת, ופנינו לחדר העיסוי.
כשהיא עוצמת עיניים ומפקידה את כל כולה בידיי, שוכבת על מיטת העיסוי ומסדירה נשימות שקטות ועמוקות, אני חוקר. חוקר כל קפל, שריר, גומה וקימור. הידיים לומדות אותה. סקרניות. האם כבר נגעו בך כאן, וככה, האם את מכירה את העונג שמגיע מהנקודה הזו, והאם את אוהבת להתמסר ולהיות מובלת או שזקוקה לנקודת אחיזה מתמדת כדי לא לאבד שליטה. בלי מילים אנחנו מנהלים דיאלוג. הנשימות שלה הן המשוב שלי. הנשימות, והרטט. לחיצת יד עדינה מוסרת לי שאני מתקבל בברכה במעלה הירכיים. כשאני מלטף ומתקרב ליוני שלה היא מרימה מעט את הגוף ובאה אליי, מביאה אותי אליה. ריקוד…
אני מנחה אותה להתהפך על הגב. עכשיו אני יכול לראות את החיוך שלה. בעיניים עצומות. התאורה על מינימום והנרות מרצדים על הגוף שלה. רגליה פשוקות והיא פתוחה. רמות הגירוי שלה גבוהות כעת. ידיי מטיילות ומתחילות שוב מסע חדש. היא זקוקה להפסקת פיפי, כך היא אומרת, ואני כבר מרגיש את מה שהגוף שלה מספר לי: גם כשהיא תחזור מהשירותים בשלפוחית ריקה, התחושה הזו לא תיעלם והיא תגלה עד מהרה כמה נוזלים אצורים אצלה ומחכים להשתחרר. כשהיא נשכבת מחדש על מיטת העיסוי, נינוחה ומקבלת, אני חוזר לענג אותה. השפיכה שלה הולכת ומתקרבת ויש לזה תחושה מאוד ברורה, ואפילו צליל. קשה לי להסביר את זה, גם לנשים. כבר כתבתי ואמרתי שכגבר לעולם לא אדע מהן התחושות שאישה חווה כשאני מענג אותה, אבל את סימניו של העונג הנשי אני מכיר ואוהב. היא מתנפחת מבפנים, נגדשת, מתכווצת, ואז נובעת בשטף של קילוחים אורגזמיים. רגעים שהם רצף של שיאים וזרימה. איפשהו בתוך זה היד הפנויה שלי מהודקת בתוך היד שלה ויש לי משוב מהפנט מהלחיצות שלה. תן לי עוד. אל תפסיק. תן לי רגע לנוח. תהיה איתי. תישאר. ושוב. בוא. תן לי עוד…
לילה יורד וגם הגשם. אנשים ליליים נוסעים נסיעות תכליתיות. גם אני נכנס לאוטו, נוסע הביתה. כשאני מגיע מהבהבת לי הודעה ממנה: הגעתי הביתה, עוד לא מסוגלת להכנס. מסדירה נשימה ומנסה להוריד את עצמי לקרקע מספיק כדי לפסוע פנימה. תודה על מגע ומילים, תודה על הגשם.

זרה

הרבה קורה באותו יום. מוות, לידה, התרסקות כלכלית, גשם ראשון, הפגנה בקרן רחוב, תאונת דרכים מיותרת. ככה זה בכל יום בעצם. הרבה אנשים בהרבה מקומות מקבלים ניעור בלתי צפוי, קריאת השכמה, דרישת שלום מעניינת. אחרים ממשיכים לנמנם את חייהם. ויש אותה, שרצה בין הטיפות, לא נרטבת.

היא פוסעת פנימה ביתית כזו, כאילו קמה משינה נכנסה לאוטו ובאה אליי. השיחה המקדימה מאוד עניינית, בלי small talk. מדברים על ההעדפות והגבולות שלה, ובאמת שאין צורך ביותר מזה. "שוב היא כאן ושוב הכל כמו מהתחלה".

הגוף שלה חטוב יותר משזכרתי. אין לי מושג מה היא עושה, בעצם אין לי מושג בכלל. יודע במעורפל באיזה תחום היא עוסקת, לא יודע מה שגרת יומה. אולי רמזים קטנים על לייפסטייל מסויים. היא סגורה. סגורה מאוד אפילו. כמו שהיא דיסקרטית, ככה היא פתוחה על מיטת העיסוי. הגוף שלה נכנס למצב טיסה מרגע שהיא מתקלפת מהבגדים ונשכבת על המזרון. שרה לי בלי מילים: "take my breath away".

הניגוד הזה בין הזרות המוקפדת בינינו לבין איך שכל שריר בגוף שלה מתמסר ונוכח הולך ומחריף. כקו חמקמק שמותח גבול בין הנאה ועונג לבין ניכור ותכליתיות. איכשהו זה מרגיש בסדר. טוב אפילו. מן הסכמה שותקת בינינו שהיא פה בשביל לקבל עונג, אני בשביל להעניק, וברמה האישית אין מקום לטיפת סקרנות הדדית. רק פיזיות חוקרת, מתנסה. אני נוגע אחרת. מפתיע אותה. היא קופצת, כל הגוף שלה נדרך. אותה זרות מוקפדת נסדקת כשהיא מבינה שאני קורא בה משהו נסתר כעת, משהו שחיכה שאגלה אותו מבעד למסך הערפל הסמיך שאופף אותה כמגננה. היא פולטת אנחה והרטט שלה מספר לי: היי זר מוחלט, נעים להכיר…

כשהכל מסתיים היא ממהרת לחזור לעולם שלה. להתעטף שוב בניכור הזר שבינינו, כמו לוודא שלא נחשפה יותר מדי, שלא יהיה קשה לסגור את הדלת. אולי היא תשוב, ואולי זה יקח שנה, אבל ברור לי שכשהיא תחזור, היא תהיה שוב זרה, ושוב הכי מוכרת, ודלת תיפתח, ותיסגר שוב. יש איזו אדישות מופגנת באיך שהיא מנהלת את המידור הזה שלה, ויש את הסקרנות שבה אני חוקר את הדלתות שהיא פותחת, את סימני הדרך המסקרנים בגן שבתוך החומה.