שאלה ותשובה: "איך להרעיש בלי לעשות רעש?"

שאלה: היי רוני. כשהייתי אצלך בעיסוי הארוטי אני זוכרת שעשיתי די הרבה רעש… שזה לא דבר רגיל אצלי כי בבית כשאנחנו עושים סקס אני שקטה לגמרי. חושבת שאני גם קצת עצורה. בכל זאת הילדים בחדר הסמוך… לא מתאים שישמעו אותנו. אז אני כבר כל כך רגילה לא לעשות קולות. אבל כשהייתי אצלך זה הרגיש די נכון ועשה לי טוב. מה שהוביל אותי למחשבה שאני נהנית יותר כשאני קולנית יותר. א-האם יש קשר בין הדברים? ב- יש לך רעיון איך להתגבר על הבעייתיות של הבית?
"חגית", בת 39

תשובה: נשימה בכלל, וקולות בפרט, הם שני "סוכני עונג" נפלאים. כשאנחנו נושמים טוב, העונג יכול להתלבות ולהתעצם, וכשאנחנו משמיעים קולות הסקס משוחרר יותר ומחובר יותר לעצמנו ולפרטנרים. הקולות הם גם שפה ותקשורת. כשהוא שומע אותך נושמת או נאנחת הוא מקבל פידבק על רמת העונג שלך והתועלת כפולה: גם האפשרות ללמוד אותך ולהתאים את האקט למה שעושה לך טוב, וגם החרמנות שהוא מפיק מלדעת שאת מגורה ומרוגשת.
האיפוק שרבים גוזרים על עצמם בבית מחשש שהילדים ישמעו מביא לניטרול החלק החשוב הזה, והסקס מושפע בהתאם. אז מה אני מציע?
1. נשימות! נניח שלא מתאים לך להיאנח בקול. מה עם לנשום? זה לא מרעיש בכלל! תעבדי עם הנשימה, הרווח יהיה ליבוי העונג, וגם הפן התקשורתי יעבוד היטב כשהוא ירגיש את הנשימה שלך מגיבה למגע שלו ואיתו.
2. להלן: "שיטת הכרית". כשחושבים על זה, על פי רוב החלק הקולני במיוחד של הסקס הוא האורגזמה. ומכיוון שזירת ההתרחשות היא המיטה (לרוב), ובמיטה יש כריות, הנה טריק מאוד קל ליישום ומאוד יעיל:
לשחרר את הקולות לתוך הכרית, שמשמשת כמשתיק קול. לא תמיד קל ליישם את זה באינטראקציה זוגית אבל הנה לפחות שתי תנוחות בהן זה יכול לעבוד טוב:
כשהוא יורד לך: העונג מטפס, את מרגישה את זה מגיע, ואז את לוקחת את הכרית, שמה אותה על הפנים וגומרת בקולי קולות. היחיד שישמע את זה זה הוא, והוא יהיה די מאושר. זכרי להוריד את הכרית מהפנים מיד אחרי שסיימת להרעיש ולקחת נשימה עמוקה 😉
כשאתם בתנוחת דוגי: קל להתחפר לתוך הכרית ברגע הנכון.

ולסיום עוד שתי קטנות:
1. צאו לצימר. כדאי פעם בכמה זמן למצוא את המקום המרוחק מהבית שבו אפשר באמת להשתחרר בלי שהילדים צמודים… תתאווררו.
2. זו ההזדמנות להזכיר שכל הרעיון הוא להתחבר פנימה לתחושות. הקולות והאנחות הם לא תיאטרון אלא ההבעה האותנטית של ריגוש אמיתי. את לא "צריכה" להרעיש. אבל אם זה מרגיש נכון – זה ייעשה לך ולעונג שלך הרבה טוב…

שאלה ותשובה: "אני לא נהנית ממשחק התפקידים הזה"

שאלה: בעלי ואני יחד כבר כ 20 שנה, יש בינינו אהבה ואינטימיות ויחסים די טובים. בשנים האחרונות כחלק מהנסיון לגוון ולעורר קצת את חיי המין התקבע אצלנו מנהג שאני לוקחת את היוזמה ושולטת. זה בא לידי ביטוי בתנוחה – אני למעלה – ובעוד דברים כמו דיבור, שימוש בכח ואפילו לפעמים כאב ועונשים – זה משהו שהוא מבקש. לאחרונה שמתי לב שאני לא כל כך מרוצה מהסידור הזה. אולי בהתחלה זה היה מרגש וחדש אבל ככל שהזמן עובר אני מרגישה שזה לא באמת מה שאני. מה עושים?
"יעל", בת 44

תשובה: תחילה אני רוצה לציין כמה נקודות מפתח:
1. זוגות רבים הנמצאים יחד זמן רב חווים את השחיקה ואת הרצון לחדש ולהזרים דם חדש לחיי המין.
2. גם בתוך זוגיות, אנשים ממשיכים להתפתח ולהשתנות כאינדבידואלים. בכלל זה אנשים מעזים יותר לחקור את מהותם ואת מה שמסתתר עמוק בפנים, כולל פנטזיות מודחקות.
3. בכל גבר יש גם אישה ובכל אישה יש גם גבר. הנשיות והגבריות יכולות (ובמידה מסוימת גם צריכות) להתממש באותו אדם ללא קשר למינו.

וכעת ארחיב קצת. אני מתרשם שיתכן שבעלך ביקש להפוך קצת את התפקידים שלכם במיטה, כך שאת תביאי את האנרגיה הגברית שבך, ויתכן (אין לי מספיק מידע, אני הולך עם האינטואיציה) שהוא מתחבר בתוך כך לאנרגיה הנשית שבו. מהיכן שאני מסתכל על זה – זה בעיקרון דבר טוב; יש משהו מאוד ממלא עבור אישה בלחוות גם את הצד הגברי שבה, לא במקום אלא לצד המימד הנשי. וגם לגבר יש משהו משחרר ומאוד מחבר פנימה בהיכרות עם הרכות הנשית שבדרך כלל מוסתרת היטב מתחת לשכבות של פוזה מצ'ואיסטית. גבר שרגיל שמצפים ממנו תמיד לנהל, להיות החזק, להיות למעלה, ופתאום מתמסר למקום הכנוע, הנשלט.
אלא מה, אם נחזור לרעיון שבכל אחד מאיתנו מתקיימות זו לצד זו ההוויה הנשית והגברית, הרי שמתבקש גם שיהיה איזון נכון בין השתיים. "משחק התפקידים" היה בהתחלה משחק, ובהמשך נהפך לתפקיד. וזה לא באמת התפקיד שאת רוצה לעצמך. אני חושב שבשלב הזה כדאי שתנהלי עם בעלך שיחה פוקחת עיניים, בקטע טוב. את לא צריכה לבוא ממקום מבקר אלא פשוט לדבר על הצורך שלך. נניח שאת מוצאת את עצמך היום בעיקר בתפקיד הכובשת, בעוד שיש לך גם צורך להיכבש על ידו, או שאת מוצאת את עצמך מרצה אותו בכך שאת מענישה או מכאיבה לו בעוד שלך מתאים באותו זמן דווקא סשן של התכרבלות וליטופים. הפיתרון הוא ששניכם תבואו על סיפוק הצרכים. לא בהכרח באותו יום, כי לרוב נכנסים למיניות עם איזשהו "מיינדסט" ולא פשוט לשנות אותו באמצע ולהכנס לתפקיד אחר. שבוע שעבר היית שם בשבילו בתפקיד הדומיננטית? השבוע הוא בשבילך, הגבר שלך, המישען, השקט, היכולת (שלך) לשחרר ולהתמסר.

לסיכום, שוב תמצית הדברים: חקר עצמי (גם בתוך הזוגיות) זה דבר טוב, ואנשים במיוחד בגילאי הארבעים עסוקים בלחקור ולנסות. גם המורכבות הדואלית שבלהיות אישה או גבר מאפשרת יופי של מרחב סקרני בחדר המיטות. מוטב שתתיחסו לזה יותר כ"משחק" ופחות "תפקידים". והכי חשוב: דברו על זה. זו הזדמנות נהדרת לשתף בין שניכם את החוויה של גבר, אישה ומה שביניהם.

חדש בבלוג: השאלות שלכן והתשובות שלי

לפני כמה חודשים החלטתי לקחת פסק זמן מהעיסויים והפסקתי לקבוע עם לקוחות. בחרתי שלא לסגור את האתר, במטרה להשאיר את המידע כאן חי ואף מתעדכן, ואולי תוך כדי כך להועיל לנשים שמגיעות לאתר הזה בחיפושיהן אחר עיסוי ארוטי, חוויית שחרור ועונג. כעת הגיע השלב שבו אני רוצה לנסות לתרום דרך הידע והנסיון שצברתי, כך שגם אם אינני מטפל בפועל, אפשרי יהיה להפיק מעט תועלת דרך המילים והתובנות. הערות לעניין זה:

  • התשובות לשאלות נכתבות על ידי בלבד, ממיטב נסיוני והבנתי
  • אינני יכול להבטיח שאענה על כל שאלה. קיימות מגבלות כגון: יידע, זמן, רלוונטיות וכו'
  • ה"פינה" הזו בבלוג אינה מתיימרת להוות ייעוץ אישי מכל סוג שהוא. לכל היותר השראה…
  • עם הזמן למדתי שיש כאן באתר ובבלוג קהל לא קטן של נשים שעוקבות וקוראות ומוצאות עניין במילותיי. מדי פעם אני מקבל פניה בסגנון "לקח לי כמה חודשים לאזור אומץ לפנות אלייך, קראתי את כל מה שכתבת באתר…". הרעיון מאחורי השאלות-תשובות הוא בעיקר להזמין אתכן לשבור שתיקה ולהתחיל בביטוי מה שחסר ומה שמחפש מענה. כאמור אני פחות נותן מענה כיום ברמה המעשית, אבל שבירתה של השתיקה, ההדחקה וההסתתרות יכולה להיות עבורך – הקוראת – תחילתה של דרך להגשמה ושחרור ממה שתקוע.

רוצה לשאול? לכתוב? להביע? שלחי לי ווטסאפ ל: 058-4472766 וצייני: "שאלה לבלוג"
האנונימיות תישמור כמובן. לא יפורסמו שמות אמיתיים בבלוג.

כשגבר יודע אישה

כגבר שעינג והרגיש נשים רבות, הבחנתי עם הזמן במשהו מעניין, משהו שקשור בשונות בין המינים ובאופן בו ניתן לגשר על השונות הזו. נתחיל בשונות. אין לי יכולת להרגיש תחושות של אישה. לעולם לא אבין איך זה מרגיש כשיש וגינה, כשאישה חווה ריגוש וגירוי, איך מרגישות האורגזמות הנשיות השונות (למרות אין ספור תיאורים מקסימים ששמעתי מנשים רבות), ואיך עובד ה"חיווט" הייחודי בין גוף ונפש של אישה. החוויה הנשית, העדינה-מעודנת-מורכבת כל כך, תישאר תמיד חמקמקה עבורי כגבר.
אלא מה, להפתעתי הרבה, קרו מדי פעם מקרים בהם לקוחה שעינגתי העידה על תחושות חדשות, לא מוכרות, ובעצם העבירה את המסר שבעזרתי חוותה עונג חדש לה, בין אם בחוויה הזוגית ובין אם בחוויה הפרטית שלה עם עצמה. מקרים אלו עוררו אצלי שאלה: איך יתכן שאני כגבר לא יכול להבין מה באמת אישה חווה, אבל לפי הפידבק שזה עתה קיבלתי, למעשה עשיתי הכל כל כך נכון שהיא חוותה דברים שהיו חדשים לה? ניסיתי לסדר לעצמי בראש את העניין הזה שאני לעולם לא ארגיש מה שאישה מרגישה, אבל אני יכול "לנחש" את מה שהיא מרגישה כדי לקחת אותה למקומות גבוהים של עונג והנאה.
כדי להתמודד עם השאלה הזו חיפשתי דימויים מקבילים והלכתי למקום של נגינה. לא פעם השתמשתי בדימוי הזה כדי לייצג את האופן בו אני מענג אישה. זה מרגיש לפעמים קצת כמו לנגן. בכלל, הדימוי של לנגן מסתדר יפה עם האינטראקציה האנושית. "הוא פרט על מיתרי לבי"…
נמשיך עם קו המחשבה. כשנגן מנגן בגיטרה, הוא לא יכול לדעת מה מרגישה הגיטרה, מה קורה בתוך המיתרים. הוא כן יכול להשתמש במיטב כשרונו ונסיונו כדי להפיק מהגיטרה מנגינה באמצעות פריטה מדוייקת ורגישה על המיתרים. גם הפסנתרן לא באמת חווה את הדבר המסובך והמופלא הזה שנקרא פסנתר, אבל יש ביכולתו להפיק מהפסנתר צלילים מופלאים, לחבר אותם להרמוניות ולמנגינות עשירות. כשהיה הנגן צעיר בתחילת דרכו, לא ידע את כל זאת. יתכן שכילד הוא היה יושב על ברכי אביו או אמו, מקיש על קליד זה או אחר, מייצר רעש ותו לא. עם השנים והאימונים, למד לנגן, ובשלב מסויים מיומנותו נהייתה כה גבוהה שאפשר היה להתחיל להשתמש בדימויים כמו "הוא והפסנתר אחד הם" או "זה מרגיש כאילו הגיטרה היא חלק ממנו".
זום אאוט. נחזור לגבר ואישה… והרי לא מדובר פה בחפץ דומם, כך שלדבר על נגינה בפסנתר יכול אולי לעזור להבין קצת את צדו של הנגן, אבל המורכבות רבה יותר, הרבה יותר, וכך כל "קונצרט" עשוי להישמע אחרת, בכל פעם תשתנה המנגינה, יגוונו הצלילים. בנקודה הזו אניח לדימוי ואתייחס לדוגמה מופלאה מתוך לב לבו של המגע שלי באישה. הוגינה מספרת הרבה לנוגע, אם יש בו הקשב הנכון. אותה אישה שאני בוחר להביא כאן כדוגמה, הייתה כל כולה מכווצת. מבחוץ, וגם מבפנים. כשהגיעה אליי וביקשה לחוות שיחרור, נכנסנו לתוך תהליך מאתגר של להביא אותה למקום משוחרר. לאט לאט היא הגיבה למגע הכללי, לעיסוי בכל הגוף. אחרי שהשכמות השתחררו עברתי לאזורים אחרים, אחרי שכל הגוף הרגיש נינוח ופחות דרוך, הגעתי לאיבר המין שלה והתחלתי בעדינות לעסות גם אותו, תחילה חיצונית, ובהמשך מבפנים. זכור לי כיצד הוגינה שלה הייתה מכווצת. ממש תחושה של קיפולים, כיווצים, אולי קצת כמו אגרוף קפוץ. זכור לי מאוד ההבדל בין הכיווץ הזה לבין מה שקרה בהמשך, כשהיא הגיעה למצב משוחרר, מגורה, והתחילה לחוות את העונג כשפע, בביטחון. הוגינה השתחררה, התארכה, הרגישה חלקה ולא מכווצת ומקופלת, המגע היה בהרמוניה לאופן שבו היא הביאה את עצמה לאצבעותיי. תנועות טבעיות, ריקוד טבעי קדמוני שהחל להשתחרר בה. כשזה קרה, הבנתי שהיא חווה תחושות חדשות, ושאני מצליח יחד איתה לזהות את ההבדל בין מה שחשה מקודם לבין מה שהיא חשה כעת. ושוב, מהמקום שלי, לא אוכל לעולם לדעת מה היא באמת חשה, אבל העדויות לתחושות השונות היו ממש ניכרות וברורות, מהמקום שלי כפרטנר שנוגע.
אישה זו לא גיטרה, זה לא פסנתר. אין קונסרבטוריון ללימודי עונג ואין תזמורת פילהרמונית אליה הולכים כל שבוע לחזרות על תענוגות הגוף. מה כן? רגישות, הקשבה, נסיון. כמו הנגן הצעיר שבגר והפך למיומן, כך גם המגע משתבח עם השנים. אם מתאמנים, אם מביאים לתוך זה תשוקה, רגישות, הקשבה, אפשר לטפח את העונג לבד, ובתוך הזוגיות, ובמפגשים עם פרטנרים חדשים.
המלצות לסיום הפוסט:
1. היי הנגן של עצמך. דעי את העונג שלך, ונסי לחקור מה שטרם חקרת.
2. יש דברים שאפשר לחקור רק עם פרטנר, ויש תחושות אליהן לא תגיעי לבד. בחרי נכון את הפרטנרים שלך לאורך הדרך. את הטיפים הכי חשובים לבחירת הפרטנר כבר רשמתי: שיהיה קשוב, שיהיה רגיש, ורצוי שיהיה מנוסה. אם נוסף על אלה מתקימת ביניכם משיכה הדדית, אתם בדרך ליופי של קונצרט.

הולכת עם הזרם, ונגד הרוח

אנחנו מכרים ותיקים אבל מרחוק. שלום שלום, פייסבוק, מעגל חברתי מורחב. באירוע חברתי רב משתתפים היא אומרת לי היי והעיניים שלה אומרות לי שיש שם עוד כמה מילים שממתינות להזדמנות. יותר מאוחר אני מסיים שיחה עם מישהו והיא ניגשת אליי שוב, הפעם אנחנו בפרטיות מסויימת, קצת בצד. מבקשת להתייעץ איתי – בתור אדם נשוי שעוסק במגע ובארוטיקה – בשאלה שמטרידה אותה. מספרת בקצרה על המורכבות של הזוגיות שלה בתקופה הזו. הם החליטו לפתוח את היחסים, ומאז היו עליות וירידות. לאורך הזמן היא גילתה את השפע שבחוץ, שניהם נאלצו גם להתמודד עם קינאה, אבל בסך הכל זה עובד בשבילם. תקשיב, היא אומרת לי, אני מרגישה שאני חיה חיים כפולים. אנחנו חיים בסביבה קהילתית, שמרנית, וברור לי שאנחנו סוג של כבשים שחורות, אבל למראית עין אנחנו לא מתבלטים מדי. מעורבים מאוד בקהילה, החל מאחר הצהריים בפארק עם הילדים וההורים, ועד לאירועי חג ושמחות שונות. מדברים בשפה שכולם מדברים, צוחקים על אותן בדיחות ולא חושפים כלל את מה שמתרחש בעולמנו המיני שנהיה הרפתקני. אבל בזמן האחרון זה מתחיל להרגיש לי כמו איזה פנס שמכוונים עליי. אני לא יודעת אם זה מקרי או מכוון אבל כל פעם עולה הנושא הזה של מין עם אחרים, מחוץ לזוגיות. בגידות, רומנים, היא עשתה, הוא עשה, וכן… גם 'הם עשו'. לפעמים זה מרגיש לי כאילו ממש זורקים לי חכה עם פיתיון ומחכים שאבלע ואתחיל לדבר. אני מרגישה שהם יודעים עלינו.
היא עוצרת רגע את שטף הדיבור כשמישהי עוברת לידינו, ואחרי ההפוגה מנסה לחזור לאיפה שעצרה. יוצאות לה שלוש מילים שמסכמות הכל: קשה לחיות בהסתרה.
אני שואל אותה: תגידי, האנשים שסביבכם, אלה שעליהם את מדברת, שמעלים את הנושאים האלה, בני כמה הם?
היא עונה לי: בערך כמונו, פלוס מינוס, ארבעים, שלושים ומשהו, ארבעים ומשהו… הורים לילדים בגילאים שונים, אמהות של הילדים מבית ספר, שכנות…
ככה חשבתי, אני עונה לה, אז אני רוצה להציע לך הסתכלות קצת שונה. את אולי מרגישה שאת חריגה בנוף, שאתם נועזים באופן מיוחד ושביחס לקהילה שסביבכם אתם קיצוניים בהתנהגות, אבל האמת היא שמתחת לקליפות ולמסיכות כולם אותו דבר. סיכוי טוב שהסיבה שהנושאים האלה "רודפים" אותך לאחרונה היא כי זה משהו שאנשים סביבך באמת עסוקים בו. זה הגיל, אלה השנים, זו התקופה בחיים שאנשים מאתגרים את תפיסות העולם הקדומות שינקו מגיל צעיר, ובמקביל גם מקשיבים קצת יותר פנימה לדחפים, לחלומות, לתחושות החמצה ולרצון לחוות עוד, לבלוע את החיים. זה לא מפריד אגב בין קהילות שמרניות וליברליות ובין אנשים דתיים או חילוניים. זה פשוט אנושי. כאלה אנחנו. אז נכון, למראית עין יש את הזרם המרכזי, ואצלכם הוא שמרני יותר, ויש טאבואים, ויש גם הרבה הדחקה, אבל כל העניין הזה של מראית עין לא בהכרח שונה גם בחברות סופר ליברליות. בקיצור: הפנס הוא לא עלייך, הפנס הוא על הנושא. תפסיקי לפחד, אולי תגלי שצברת הרבה נסיון בתקופה הזו שפתחתם, ושאת יכולה לתרום לא מעט לשיחות האלה.
היא מעבדת את מה שאמרתי, נראה לי שהיא מחבבת את כיוון החשיבה. לפני שאנחנו מספיקים להמשיך בדיאלוג מצטרפת מכרה משותפת והשיחה מדלגת לענייני כושר גופני ואימוני ספורט.
אחר כך באוטו, בוקע הקול המחוספס של שלום חנוך: הולך נגד הרוח…
והמחשבה הזו שכולנו בעצם מצויים במשחק מתמיד של הליכה נגד הרוח, וזרימה עם הזרם. או להפך…

הצד האפל של פנטזיות והגשמתן

בעקבות שיחה מעניינת עם ידידה החלטתי להרחיב בפוסט הזה על הפער שבין פנטזיה והגשמתה, ובאופן ספציפי יותר, פנטזיות מעולם השליטה. תחילת הסיפור בסקרנותה של האישה המדוברת לחוות יחסי שליטה. סקרנות שהחלה לאחר קריאת ספר העוסק בנושא והמשיכה בנבירה ברשת בשלל כתבות ופורומים. "באיזשהו שלב נוצר קשר עם מישהו" היא מספרת לי. היא ממשיכה ומתארת התכתבות שהתפתחה ביניהם, וכיצד התוודו שניהם על הרצון לטעום את עולם השליטה. "היו לי גם בעבר פנטזיות סביב סקס כוחני, לא בתכיפות ולא בצורה כל כך גשמית" היא מוסיפה, "אבל מאז שהספר פתח בפניי עולם שלם ומגוון של חוויות לא יכולתי להפסיק לפנטז על זה". אקצר את הסיפור ואגיע לשיא המתבקש, אחרי כמה שבועות של קשר שברור להיכן יוביל נמצאה ההזדמנות, נרקמה התוכנית והמפגש התממש. "הייתי מרוגשת בטירוף, כל הבוקר התהפכה לי הבטן, כמעט ביטלתי… בסוף הצלחתי להכניס את עצמי לאוטו והגעתי לצימר שבו קבענו". ומכאן היא מתארת מפגש שמתחיל בקשירת עיניים ונמשך באיבוד. אבל לא כמו בפנטזיה – איבוד השליטה – אלא איבוד של עצמה. לדבריה שום דבר לא הרגיש נכון. למעשה, שום דבר לא הרגיש. "התנתקתי. הייתי מנותקת. לא הצלחתי בכלל לחוות את עצמי שם בתוך החדר ההוא. די מהר התחלתי לחשוב מחשבות כמו – מתי זה מסתיים, איך אני יוצאת ולא חוזרת, ואיך אני שוכחת שכל זה קרה בכלל. לא נהניתי. עזוב שלא נהניתי, אפילו לא הרגשתי שום תכלית ושום חיבור לכל מה שהתרחש שם. בסופו של דבר היה גם סקס אבל לא נעים לי לומר שזה היה סקס גרוע שחיכיתי שיגיע לסיומו. הרגשתי מושפלת לגמרי, מובכת, ורק רציתי לעוף הביתה ולהתקלח מהר".

עד כאן הסיפור, העצוב, המאכזב ולצערי הלא בהכרח ייחודי שהביאה בפניי אותה אישה. כבר כתבתי בעבר על נושא השליטה, נושא פופולרי, נפוץ ונפיץ. לפני שנעמיק מעט בעניין השליטה אני רוצה להציג כאן שאלה חשובה:

האם פנטזיות נועדו להתגשם?

ישנה טענה שפנטזיות נועדו להישאר בלתי ממומשות בעיקר מהסיבה שבמקרים רבים ישנו פער בין הפנטזיה לבין איך שהיא מוגשמת, כלומר איכות החוויה. יש בזה הגיון מסויים, כיוון שאין ספק שהדמיון יודע לתסרט את הדברים בצורה מושלמת. הרי זה הדמיון שלנו, וככזה הוא יציר מוחנו ונפשנו. בדמיון הפרטנר ייראה בדיוק לטעמנו, הריח יהיה מושלם, המגע יהיה בדיוק כמו שנעים לנו, התחושות יהיו מסונכרנות עם הפנטזיה. ואז במציאות, בבואנו להגשים את הפנטזיה מתחילים הפערים להיחשף. יתכן שהמשיכה המטורפת שבדמיון לא עומדת במבחן המציאות, ואולי המגע לא מדוייק, והתחושות לא באמת מענגות כמו שפינטזנו.
אבל אני רוצה לטעון את הטענה הנגדית ולומר שפנטזיות אכן נועדו להתגשם. אמר פעם שמעון פרס שאנשים שאין להם פנטזיות לא עושים דברים פנטסטיים. אמירה כללית שעוסקת בחלומות אנושיים, אבל אם נתמקד במישור המיני, אני חושב שזה עצוב שיש אנשים ש"מתים" לחוות משהו ומסתובבים עם התשוקה הלא ממומשת הזו ועם תחושת החמצה. האתגר לפיכך הוא לא להדחיק את הפנטזיה ולהימנע מהגשמתה, אלא להצליח להגשים אותה באופן חיובי.

הגשמת פנטזיה אינה שונה מכל חוויה מינית אחרת

כדי להצליח לעוף גבוה צריך שיהיה גם חיבור טוב לקרקע ולכן הצעד הראשון הוא לוודא שאנחנו לא נישאים רק על כנפי הדמיון. כששאלתי את האישה מתחילת הפוסט כמה שאלות על השתלשלות העניינים עם אותו פרטנר להגשמה, התברר לי שהיא הייתה כל כולה בתוך הפנטזיה, ואל המפגש הזה הגיעה נטו עם התסריטים שהיו לה בראש. בדיעבד, היא הודתה, היא הבינה שבתוך הדברים שהוא כתב לה עוד לפני שנפגשו היו סימנים מקדימים לכך שהחוויה לא תהיה מה שחיפשה. הבעיה היא שאת כל הפערים הללו היא השלימה באמצעות הדמיון. היא למעשה "תיקנה" את דמותו, עוד לפני שנפגשו, בלי לתקשר איתו את זה. לדוגמה כשהוא דיבר על דברים שיעשה לה, והתבטא בצורה משפילה, היא הייתה נטו בתוך הריגוש, ולא טרחה לאסוף את החתיכות ולהרכיב את הפאזל. פאזל שבדיעבד מצייר את הפרטנר שבחרה כמישהו לא מנוסה, לא מתחשב, לא רגיש ולא אחראי.
ולכן אני אומר שכשבאים להגשים פנטזיה, צריך להגיע מתוך מקום אחראי ומודע. זה לא קולנוע, ולא רומן ב 400 עמודים. זו המציאות שיכולה להעיף אותך לשמיים בשעתיים או לרסק אותך לתהום בעשר דקות. את, הקוראת שורות אלה מן הסתם גיבשת לך סט ערכים ועמדות לגבי מה שכן ולא מתאים לך בסקס. אולי למשל את יודעת שממש לא מתאים לך "זיון בשירותים של מועדון", ואולי את סבבה לגמרי עם סקס חייתי עם מישהו שלא הייתי מסתובבת איתו בשום מקום חוץ מבחדר המיטות. יש הרבה סוגים של סקס שכן או לא יתאימו לך ואת בוחרת את הסיטואציות לתוכן את נכנסת מתוך חשיבה בהירה, כך אני מקווה. ובכן גם כשאת פונה להגשמת פנטזיה את צריכה לפעול בתוך גבולות גזרה מוחשיים ולא דמיוניים בלבד.

חזרה לעולם השליטה

יש לי תפיסה מאוד ברורה לגבי שליטה ככל שזה נוגע לסקס. בתמצית הדברים: לא מדובר במפגש בין שולט ונשלטת אלא במפגש בין שני אנשים מתמסרים. הנשלטת (או הנשלט, אין משמעות למגדר) מתמסרת, משחררת שליטה, מתכנסת כל כולה להיות מובלת לתוך התהליך, לתוך התחושות, לחיבור שבין מי ששולט בה ובינה. השולט לעומת זאת, אינו פטור מהתמסרות כלל. לתפיסתי להיות השולט – הדומיננטי – בסקס, משמעו להתמסר להובלת התהליך, להתמסר לעינוגה של הנשלטת, להיות כל הזמן במקום שומר. להיות ראוי להתמסרות של הנשלטת.
רגע, ומה עם הכאב? אני בטוח שלפחות חלק מהקוראות שואלות את עצמן אם לא שכחתי את שלל האלמנטים הקשוחים המגיעים עם "משחקי השליטה": הצלפות, שימוש בכח, קשירות, ריסון ועוד… ובכן לא שכחתי בכלל, וזו בדיוק מהות הדברים. מבחינתי יש רק דרך אחת בריאה לחוות יחסי שליטה והיא הדרך שבה שני הצדדים נהנים. אני פוסל על הסף מצב שבו יחסי שליטה מושתתים על ריצוי גחמתו של השולט, ועל התבטלותה הנרצעת של הנשלטת עד רמה של אי הנאה.
רגע… אז בעצם כאב למטרת הנאה? יש דבר כזה? כן, בהחלט. יש אפשרות (לא לכולם) לקשר עונג וכאב, וכשאישה מפנטזת על חוויה של שליטה הכרוכה בהצלפות למשל, זה בסדר גמור להגשים את החוויה, אבל כדי שזו תהיה חוויה מוצלחת השולט חייב לשחרר את האגו, להתרכז בעונג שלה ולא בהאדרת עצמו, ולהבין שהוא בסך הכל כלי ולא מלך. זה נשמע רדיקלי אבל אני מנסה להעביר פה מסר חד משמעי: ההתמסרות של הנשלטת לא מורידה אותה למעמד נמוך אלא מרוממת אותה לדרגה נשגבת. השולט, צריך להצדיק את התמסרותה של הנשלטת בכך שהוא גומל לה על התמסרותה בחוויה שעונה על מה שהיא מחפשת. מכאן מתחילה דרך פתלתלה של המון רגישות והקשבה, כדי להצליח להפוך דבר כה רגיש כמו כאב או כניעה לעונג והתעלות.

ולכן…
תקשורת מקדימה,
תקשורת תוך כדי,
מינימום אגו.

התקשורת המקדימה צריכה לכסות כמעט כל היבט של הפנטזיה. גבולות גזרה, מה כן, מה לא…. לדוגמה חשוב מאוד שהוא יידע שאת כן מעוניינת בכאב אבל לא מעוניינת בהשפלה מילולית. את כן רוצה שיהיה קשוח איתך אבל את ממש לא מוכנה שיירק עלייך או יקרא לך בשמות גנאי. תוך כדי התקשורת המקדימה את לומדת אותו. האינטואיציה עובדת. וזה השלב שבו את צריכה לגבש החלטה האם הוא עומד בקריטריונים של הפיסקה הקודמת, האם הוא ראוי להתמסרותך, האם הוא ישים את העונג שלך בפרונט או שיהיה עסוק יותר בגחמותיו ובהאדרת האגו.

תקשורת תוך כדי: אל תמצאי את עצמך במצבה של אותה אישה שהתנתקה, לא רק ממנו אלא גם מעצמה. היופי האמיתי בחוויה של שליטה והתמסרות הוא להגיע למצב של ריחוף, של ציפה בתוך החוויה. קוראים לזה "ספייס" וזה יכול להגיע אפילו דרך כאב. אבל בשביל זה לא צריך להתנתק אלא להפך, להתחבר. רק כשאת מרגישה בטוחה בידיים של מישהו את יכולה להפוך באופן סופי לשלולית של עונג, לוותר לגמרי, להתמסר לגמרי ולהשתחרר. לא מתוך ניתוק. מתוך חיבור.


מותר לך, מגיע לך. מילים על מיניות בריאה

נשים רבות מגיעות אליי לחוויה שהינה ראשונית בנוף חייהן, פורצת דרך, פורצת גבולות. לפעמים ממש קשה לבוא כשעל הכתפיים והגב רובצים כל מיני רעשי רקע ונורמות מגבילות. אני רוצה לדבר רגע על הגישה הרצויה והבריאה כלפיי חוויית העיסוי הארוטי בפרט והמפגש שלך איתי ועם עצמך בהקשר הארוטי בכלל.
להלן כמה נקודות שהייתי ממליץ לכל אישה לתלות על קיר (וירטואלי) ולהזכר בהן כל יום:

  1. מיניות היא דבר טבעי, בריא, חיוני. מן הראוי שתתייחסי למיניות שלך כאל פלא שכדאי לחקור, לחגוג ולהעצים.
  2. מגע הוא צורך, מגע הוא ריפוי, מגע זו שפה שלמה בלי מילים. מגיע לך לחוות מגע, בריא לך לחוות מגע, וגם נחוץ.
  3. יתכן שמאז ילדותך העמיסו עלייך שלל דעות קדומות, ציוויים, הדחקות ואיסורים. יתכן שמיתגו את המיניות כמשהו אסור או מלוכלך, יתכן שהפכו את המגע למשהו שבא עם סכנות, אזהרות ופחד. פקחי עיניים סקרניות ובוגרות והתבונני על העולם מנקודת מבטך האישית, הסקרנית, החוקרת. השאירי מאחור מה שלא תורם לך, החליטי לוותר על ה"תכנותים" הישנים והמדכאים. אפשרי לעצמך לגבש תפיסת עולם משוחררת ועצמאית.
  4. שמרי על עצמך, הפעילי אינטואיציה, ובחרי את ההתנסויות שלך. אם אינך בטוחה, לא תוכלי להשתחרר ולחוות. והיכן שאת חשה ביטחון, את יכולה לשחרר וללמוד לעוף.
  5. דעי להתמסר. וליתר דיוק: אפשרי לעצמך להשתחרר ולהתמסר מתוך ידיעה שהבאת את עצמך למקום בטוח. ההתמסרות היא לא התבטלות. ההתמסרות היא חיבור. כשאת באה אליי, את מתמסרת למגע שלי, לנוכחות שלי, ואני מצדי מתמסר להענקה ולעינוג שלך.
  6. גבולות וכבוד הדדי: דעי מהם גבולותייך ודעי להציב אותם. אל תהיי מובלת לאן שאינך רוצה. באותו אופן, דעי לכבד את גבולותיו של האחר.
  7. מיניות זה חומר עסיסי, נוטף, נובע. חיבור של דמיון, חושים, מגע, נשימה, אנרגיה ורגש. הביאי לתוך המיניות שלך את החומרים הטובים הללו. יש מקום לפנטזיה, להתנסות, להגשמה, לשפע של תחושות, לרטט טוב של עונג.

אם תצליחי ליישם את הנקודות הללו בחייך האישיים, הזוגיים, במפגשים שאת חווה עם פרטנרים ובמסעך הפרטי לחקר העונג, אני מאמין שתזמני לעולמך שלל חוויות טובות ומענגות.

להכנס לכושר מיני אחרי הרבה שנים?

פגשתי לא מעט נשים שסביב גיל 40-50 מבקשות לחקור את העונג המיני שלהן אחרי 20 שנים של שממה מינית. יתכן והאישה חוותה את עצמה כ"א-מינית" כל השנים הללו, ואולי בן הזוג "לא יודע לגעת" והמין הפך למטלה של "נסמן וי ונלך לישון", ועוד לא דיברנו על גידול ילדים, וקריירה, ואעצור כאן לפני שאתחיל להישמע כמו מדור יחסים באיזה גיליון מגזיני…
מצב נתון: במהלך המון שנים של פעילות מינית דלה (או אפילו היעדר פעילות כזו) ללא עונג מיני ממשי, הגוף והמיינד לא מכוונים לתדר הנכון. ככל שזה נוגע למיניות – את לא בכושר. לכאורה כושר נתפס בדרך כלל כפיזי בלבד, אבל אני סבור שהשילוב בין פיזי ומנטלי הוא המפתח לחוויה טובה.
קחי אישה שלא עשתה פעילות גופנית כל החיים. סביב גיל 40 מסתובב איזה בורג, בקטע טוב כמובן, והיא מצטרפת לקבוצת ריצה. בהתחלה קשה לרוץ 300 מטר. אחרי חודש היא רצה שני קילומטר ועפה על עצמה. אחרי חצי שנה היא נרשמת למירוץ 5 קילומטר ראשון ובהמשך היא מוצאת את עצמה רצה 10 או יותר. ממצב של חוסר יכולת לרוץ, היא מוצאת את עצמה רצה מעל שעה רצוף, וזה מרגיש מדהים לגלות שהגוף מנגן נכון. הצליל מכוון.
עכשיו בואי נדבר רגע על מה שקרה כאן. מה המפתח לשיפור בכושר הגופני? האם זה חיזוק השרירים? האם זה שיפור הסיבולת? עליה ביכולת האירובית?
כל התשובות נכונות, אבל לצד כל אלה יש מימד חשוב מאוד שבלעדיו זה פשוט לא היה מצליח: המימד המנטלי. אותה אישה שלא הצליחה לרוץ 300 מטר ראתה מולה קיר. חומה גבוהה. היא לא יכלה בכלל לראות את המרחקים הארוכים כי אחרי עשרה צעדים של ריצה הדבר היחיד שהיא חשה זה חוסר יכולת להרים את הרגליים ולהמשיך לרוץ. היא לא ממש האמינה, גם אם היא מאוד רצתה. יתכן שבאימון הראשון היא התמודדה עם קולות חזקים בראש: זה קשה, זה בלתי אפשרי, אני לא מסוגלת, אין מצב שאני אצליח.
עברו כמה אימונים ועם או בלי שהיא שמה לב היא מצאה את עצמה מסיימת שני קילומטר. משהו התחיל להשתחרר. היכולת לסיים בהצלחה משימה שלפני כן נראתה בלתי אפשרית, הרחיבה לה את הסקופ, את מרחב האפשרויות המנטלי, והתחיל תהליך יפה של סנכרון בין אמונה ובין הצלחה, בין ניסוי ובין הישג.
את כבר יכולה לראות את קוי הדמיון האפשריים בין כושר ריצה לכושר הנאה. גם כאן, אחרי הרבה שנים של פעילות לא מספקת, נדרש לא רק ללמוד להפעיל את השרירים אלא גם להצליח לשחרר את הראש, להיפרד מתפיסות ישנות ולעבור דרך השער לחוויה טובה ומתקנת. וכמו אותה אישה שעשתה בקושי 300 מטר ובהמשך למדה להבין ולהאמין שהיא יכולה הרבה יותר, זה יכול להיות תהליך שלוקח זמן, ולא לחיצה על כפתור וגמרנו.
יש ביטוי חזק באנגלית: use it or lose it , וזה קצת מלחיץ כי באמת אחרי עשרים שנה של שממה מינית את עלולה לשגות ולחשוב: אולי איבדתי את זה לגמרי? אז אני רוצה להוסיף שלא. לא איבדת את זה לגמרי. גם מה שאבד יכול לחזור, אם משקיעים מספיק בחיפוש, באימון, בלימוד מחדש.
בואי נוסיף: search for it.
וגם: explore it
ואם את מעוניינת שאעזור לך לחפש, לחקור ולהעיר את שנרדם, צרי קשר, ו… חזרי לכושר!

תאום ציפיות

הדרך לחוויה ארוטית מוצלחת ומענגת מתחילה בשיח המקדים בינינו.

בואי נדבר. כלומר, בואי נדבר רגע על תקשורת. בפוסט הזה אני רוצה לגעת בנושא חשוב במיוחד שיכול להשפיע על סוג החוויה שתעברי אצלי ועל עוצמתה.
כאשר אישה קובעת איתי מפגש, היא מביאה איתה משהו ייחודי. ה'משהו' הזה, זה בעצם מכלול רחב של תנאים משתנים: החל בגיל וכלה במטרות ודגשים שונים, וגם פנטזיות שונות.
השיח המקדים בינינו מתרחש בטלפון, בווטסאפ וגם כשאת כבר אצלי. לא אוכל להפריז בחשיבותה של השיחה המקדימה ואני רוצה לפרט כאן כמה נקודות רלוונטיות לשיח המקדים.
מה את מחפשת: הדבר הכי בסיסי הוא להגדיר מה מטרת המפגש מבחינתך. טווח האפשרויות רחב והיכולת לדייק מה המטרה תעזור לי ולך. האם את באה כדי ללמוד משהו חדש על עצמך? האם את באה כי את בתקופה לחוצה וזקוקה לשחרור ופורקן? ואולי את בתקופה של חסר גדול במגע וחום? ואם אנחנו מסתכלים על המרחב שבין עיסוי (מסאג') ובין מגע ארוטי באיבר המין, מהו המנעד הנכון לך, האם 80% עיסוי ו 20% עינוג מיני, או להפך… זו לא מתמטיקה מדויקת ולא נוסחה לתוכה אני מזין משתנים. זו הזדמנות בשבילך לומר בפשטות מה את מחפשת, ובשבילי להתחיל ללמוד אותך.

מה את אוהבת: אף על פי שבמהלך המפגש יתכן שתלמדי דברים חדשים על העונג שלך, יש חשיבות רבה לתקשורת מקדימה סביב מה שאת אוהבת בדרך כלל. זה מתחיל בעיסוי הכללי: האם את אוהבת מגע עדין ומפנק או מעדיפה מגע עמוק וחזק (וכן, זה בסדר גמור לאהוב גם וגם). וזה ממשיך בעונג המיני שלך: האם את חווה אורגזמות ואם כן כיצד. דגדגנית, וגינלית, באוננות אצבעית או עם ויברטור. יש המון משתנים בין אישה לאישה, והרבה הרגלים מיניים שהושרשו במהלך שנים. אישה אחת תאהב גירוי הדרגתי, ממושך, מרומז ולא ישיר בעוד שאחרת תעדיף לטפס כמה שיותר מהר אל האורגזמה. אצל אישה אחת האורגזמה היא "סוף הסיפור" ואחריה אין אפשרות להכיל יותר עונג, ואצל אחרת זוהי רק תחילתו של גל עונג ממושך ו"רק תן לי עוד, אני יכולה להמשיך..". את לא צריכה להכנס לשום תבנית. את מוזמנת רק לזהות מה את אוהבת בדרך כלל, ואם זה לא לגמרי ידוע לך נסי לענות על השאלה: מה את מעדיפה.
ועוד משהו: כחלק מהשאלה מה את אוהבת ומה את מעדיפה את יכולה להתייחס לאזורים בגוף: אוהבת מגע בשיער? ואיך את עם מגע בכפות הרגליים? מגע בחזה? וכשזה נוגע לעונג מיני האם פי הטבעת הוא אזור רלוונטי או שאת מעדיפה להימנע ממגע בו?

מהם הגבולות שלך: נושא הגבולות חשוב משתי סיבות עיקריות. קודם כל – ביטחון. כשאנחנו מדברים בשיח המקדים על גבולות, אנחנו מגדירים מה לא יקרה במהלך המפגש וכך מסירים סימני שאלה ויוצרים מרחב בטוח. אני חושב שעוד לפני שבכלל מדברים על עונג ועל הנאה, יש צורך בביטחון ובהסכמה. הסכמה היא לא רק על "מה כן" אלא גם על "מה לא".
הסיבה הנוספת לחשיבות הגדרת הגבולות – היא תורמת לשחרור הראש ונטרול רעשי רקע. המפגש הארוטי הוא בעל אופי מיני וכשנכנסים אליו מתוך תאום ציפיות שכולל גם גבולות מוגדרים הרבה יותר קל להיות בנוכחות מלאה ולא להתפזר במחשבות של "לאן עכשיו" ו"מה הצעד הבא". את פטורה מחששות לגבי האם יתרחש משהו שאת לא אוהבת או לא רוצה, כי מראש שוחחנו על כך והוסכם מה לא.

ולמתקדמות… עוד סעיף מעניין שיכול לשדרג את רמת השיח המקדים: מהי הפנטזיה שלך. כי אמנם יתכן שאת מגיעה אליי עם סקרנות נטו, מצפה להתנסות במשהו חדש ולא מוכר, אבל יתכן גם שאת באה לפה עם פנטזיה מוגדרת, עם רצון לחוות אלמנטים מאוד מסויימים כחלק מהחוויה הארוטית שלך. שוב, במסגרת תאום הציפיות מתאפשר לי ללמוד אותך ועלייך ומתאפשר לשנינו להכנס לתוך החוויה ממקום גלוי, בטוח ומתואם.

אז, נדבר…

יום האישה – כל השנה

אני פוגש אתכן כל השנה. יום האישה הוא אמנם יום סימבולי, אבל הפלא הנשי חי ותוסס בכל 365 הימים. נשיות עתירת גוונים, בכל מיני צורות וגדלים. נשיות של סקרנות, של תשוקה, של תאווה וחקר. נשיות של כמיהה, געגוע, של חיפוש. נשיות בוטחת, עוצמתית, מנוסה, ונשיות של רכות, חמלה, ופסיעות זהירות בדרך לא מוכרת.
גברים ונשים מייצרים יחד מרחב תוסס, מעניין, כאוטי. העולם הזה לא היה כה מעניין ומגוון לו היה מאוכלס על ידי בני או בנות מין אחד. הקוטביות הזו, ההשלמה, הניגודיות, המטוטלת שנעה כל העת בין משיכה וניתוק, בין חיבור ובין פרידה… כגלי הים האינסופיים. וכל העת, כל מין מתבונן בסקרנות במין הנגדי, מנסה לפענח את הפלא, את השריטות, את "איך זה מרגיש להיות" אישה או גבר.
כגבר שנוגע בנשים, אני זוכה להצצה אינטימית לתוך עולמן של הלקוחות שלי. לסקרנות הבוערת, לתשוקה למשהו אחר, לדחפים הטבעיים, ליכולת לומר בקול פנימי ברור: אני באה, בשבילי, מגיע לי. ככל שאני נחשף ליותר ויותר מהאנרגיה הגועשת שמתחת לפני השטח – האנרגיה הרגשית, המנטלית, היצרית הקסומה הזו שאצורה באישה, אני נוכח באינסופיות שבמהות הדברים. קצת כמו להרים את הראש ולהתבונן בשמים זרועי כוכבים. לכאורה אוסף של נקודות אור בחלל, 'הכל אותו דבר', לא? אך בפועל ככל שחוקרים ומגלים יותר, מבינים את העושר, האינסופיות, ההתרחבות המתמדת, היעדר הגבולות הברורים. אסטרונום לעולם לא אהיה, אבל כאן, ברמה הכי ארצית, במרחב החומרי-אנרגטי-תודעתי, זה שבו גבר נוגע באישה, אני חווה כל פעם מחדש את יום האישה הסימבולי. ואני מוקיר תודה גדולה על הזכות.