תגית: עונג

שעה ארוכה אני מטפל בה, מעסה, מענג, מטייל איתה בין שיאים גבוהים ובין הרפיה. עכשיו היא כבר שלולית של עונג. השלב הזה של ריחוף, שיוט… אני מאט. מניח עליה יד במגע מלא אבל לא עמוק, ויוצא לטיול איטי, ארוך, מהשכמה… במורד הגב… לאורך קימורי הישבן… במורד הירך.. ואז השוק… עוטף את העקב… ואז עולה שוב מעלה את אותה הדרך. לאט. לאט.. לאט… כשאני מגיע למעלה אני מפשק את האצבעות ובוחש פנימה מהצוואר אל שורשי השיער, עד הקודקוד. חשמל.

נתחיל בקלישאה ובעובדה.
קלישאה (למרבה הצער היא ככל הנראה גם נכונה להרבה בתים ומערכות יחסים): נכנסים למיטה, אחרי כמה ליטופים ונשיקות הגבר חודר, מפמפם כמה פעמים, גומר ו… נגמר.
עובדה (שאני מאמין שרוב האנשים הבוגרים מכירים): האישה זקוקה למשך זמן ארוך יותר על מנת להגיע לרמות גירוי גבוהות שמאפשרות לחוות אורגזמה וסיפוק.
ועכשיו אגיע לנקודה…

יש קטע עם מורות, נכון? המורה, הדמות הדידקטית הזו… כשהייתי תלמיד בבית הספר היו בעיקר המורות האלה שהיו "אולד סקול", וזה היה בא באריזה שנראית כמו דודה, מדברת כמו סבתא, ואמנם הייתי ילד, אבל בדיעבד כמבוגר אני יכול להניח שסקס אפיל ממש לא היה שם.
אבל בדיעבד אני גם משחזר ונזכר במורות שהיו ככל הנראה לגמרי בתדר שעליו אני רוצה לדבר כאן בפוסט הזה. מורות מהסוג שאתה מסתכל עליה, ויודע שיש לה חיים מחוץ לפוזיציה המורתית. ועוד איזה חיים…
אז הנה, עברו הרבה שנים, ועם פז"מ מתקדם במערכת החינוך ופז"מ עשיר גם בשדה המיניות והאירוטיקה החוויה שלי עם "המורה" שונה לגמרי כיום.

זה היה אי שם בגליל, אי אז לפני הרבה שנים. נסענו לסדנת זוגות חושנית של סופשבוע במקום מבודד בין מטעים. אנחנו והטבע, אנחנו ועוד כעשרה זוגות ליתר דיוק. בסדנה כמו בסדנה, תהליכים. זה קרה בהדרגה, אבל במהירות. השחרור, האומץ, החיבורים… בדיעבד אני יודע שזו לא הייתה "עוד סדנה". זה היה מרחב נועז מאוד, מעבר לתוכן הסדנאי, התמהיל הספציפי של המשתתפים זימן הרבה מאוד מתח מיני טוב. בשעות הראשונות של הסדנה כבר הושלו הבגדים. בסשן שלפני ארוחת הערב המשותפת רקדנו, מפלרטטים קצת, נצמדים קצת, בעיקר נהנים ומתרגשים הרבה.

מה דעתכם? שיגרה זה דבר משעמם?
המילה הזו – שיגרה – מעוררת אסוציאציה של אפרוריות מכבידה. אני למדתי להסתכל על זה קצת אחרת דרך המרחב המיני.
הגשמה מינית מתרחשת כל הזמן. לא רק באירועים מיוחדים, לא רק בחמישי בלילה או בשישי בערב. למעשה, והנה סוד לא מסווג – ידידתה הטובה ביותר של ההגשמה המינית היא השיגרה, כי מעצם היותה שגרתית ומתוכננת היא מאפשרת גם לקחת פניות מעניינות בדרך. יש את אלה שלמדו לעבוד איתה היטב. אני זוכה להכיר אותם, במיוחד.

הגברים – כך נראה לי – מתמיינים לשתי קבוצות. מצד אחד אלה שלא יורדים לבת הזוג בכלל, ומנגד – אלה שפשוט מתים על זה. אם אתה (או בן הזוג שלך, שקוראת את הפוסט שלך) נמנה על הקבוצה הראשונה – אתה ובת הזוג שלך מפסידים ובגדול.
הפוסט הזה יהיה תכליתי ומתומצת. אני לא הולך לעסוק בהתנגדויות ולהעניק כאן טיפול פסיכולוגי למי שמסיבותיהם נגעלים / מתעצלים / שוכחים לרדת. מה שאני כן רוצה להעביר כאן זה את המיינדסט הנכון ועוד כמה טיפים. אז… בואו נצלול…

הפוסטים שלי הם תולדה של מה שאני פוגש בחיים האמיתיים. הסשנים, השיחות, החוויות האישיות, החוויות שמגיעות אליי בגוף ראשון. הצטרפות של מספר שיחות ומקרים מהזמן האחרון הביאה אותי לשבת לכתוב כמה מילים על הגברים שבחבורה. ולא סתם מילים, אלא על אחד הנושאים הכי מסקרנים, רגישים, חמקמקים: מה הסוד לסקס טוב יותר? וככל שמדובר בצד הגברי שבמשוואה: מה יהפוך גבר לטוב יותר במיטה. ובלי לבזבז מילים בואו נתחיל

עונה ראשונה בפודקאסט "על אירוטיקה ומיניות" הסתיימה. עכשיו שאני קצת בחופש, זה זמן לכתוב כמה מילים על העשייה של הפודקאסט ועל התוכניות להמשך.
זה קצת מוזר להתחיל לעשות פודקאסט על מיניות. מצד אחד זה אחד הנושאים היותר מעניינים, נושא שרלוונטי לכולם, ומצד שני זה מרגיש בהתחלה כמעט מחתרתי. קשה מאוד לייצר תנופה ראשונית, להגיע לקהל. הרשתות לא אוהבות לקדם תוכן מיני. אבל כשהתחלתי עם הפודקאסט החלטתי שמה שמנחה אותי זה נטו מה שאני רוצה להגיד ולא ענייני חשיפה, קידום והגבלות רשתיות. וככה, סימנתי את הפרקים כ explicit, שזה מיד מטרגט את התוכן למבוגרים בלבד, ו… התחיל המסע.

אישה יוצאת להרפתקה.
היא מבלה זמן מה מול הארון, בוחרת מה ללבוש. היא מוציאה מהמגירה תחתון סקסי וחזיה תואמת, היא מתלבטת בין טייץ ובין מכנס אלגנט, ובסוף החולצה קובעת: אלגנט. היא מסיימת להתארגן, נכנסת לאוטו, מכניסה כתובת לווייז ונוסעת.
אישה נוסעת להרפתקה.

איזה מקום מטורף בחרנו בשביל לגור בו, בשביל לקיים בו מדינה, הא? לא שכדור הארץ כעולם אנושי הוא מופת של שפיות ושל פסטורליה, כן? אבל לנוכח האירועים שמתרחשים פה במדינה והאיומים ההזויים מסביב לפעמים אתה לא יכול שלא לעצור ולשאול: מה נסגר? כמה פסיכי וכאוטי יכול עוד המקום הזה להיות ולכמה זמן עוד אפשר להמשיך ככה?