איזה מקום מטורף בחרנו בשביל לגור בו, בשביל לקיים בו מדינה, הא? לא שכדור הארץ כעולם אנושי הוא מופת של שפיות ושל פסטורליה, כן? אבל לנוכח האירועים שמתרחשים פה במדינה והאיומים ההזויים מסביב לפעמים אתה לא יכול שלא לעצור ולשאול: מה נסגר? כמה פסיכי וכאוטי יכול עוד המקום הזה להיות ולכמה זמן עוד אפשר להמשיך ככה?
ואז, עוד לפני שהמחשבה חולפת אתה הולך לתמי 4, לוחץ על הרתחה, מוציא את הצנצנת של הקפה, מערבב נס, אח"כ קורא איזו שטות ששלחו בווטסאפ המשפחתי, ובינתיים נכנסת שיחת עבודה, ואח"כ עוד יש סידורים ולאסוף חבילה שהגיעה, ובדרך זוג תיכוניסטים מתנשקים באיזו פינת רחוב, וילד פיצפון ומתוק משתרך אחרי אמא בדרך חזרה הביתה מהגן, כל כולו עסוק באיזה שיר ילדים, וצעירה, כנראה סטודנטית יוצאת בדיוק מבנין סמוך לבושה כמו אביב, מהלכת כמו על ענן של וולט דיסני. ומישהו שאני מכיר נפטר אתמול אבל לא המוות ולא האיראנים ולא חיזבאללה יכולים על החיים. וכמה שמהקום הזה פסיכי, וכמה שהעולם מלא ברוע ואכזריות ואובדן, ככה החיים מתעקשים להימשך. ותיכוניסטים ממשיכים להתנשק בפינה גנובה, וילד פעוט ממשיך להיות תמים ועולץ, והסטודנטית ממשיכה לחיות את חייה של בת עשרים ומשהו טיפוסית..
ואישה נכנסת אליי לעיסוי אירוטי.
מחפשת את השקט, את הבריחה מכל הכאוס שבחוץ אבל גם בתוכה.
מבקשת את הצליל המכוון. את התדר המדוייק של עונג שעושה שוב הרמוניה בגוף, במיינד.
ובאותו רגע משתנה העולם הפנימי.
העולם שבחוץ ממשיך להיות כאוטי, הזוי, בלתי נתפס.
אבל בפנים, סופסוף יש הגיון פשוט בדברים. מגע, נוכחות, תחושה, מילים.
חיבור.
מירשם לעולם טוב יותר:
ויטמינים חשובים: מגע, הקשבה, רגישות.
תוספי תזונה: חיבוק ממושך, אורגזמה, עוד אחת.
לצמצם צריכת: חומרים רעילים, אנשים רעילים, מערכות יחסים רעילות
ללכת יחפים על החוף
להיות פעילים גופנית, מינית, אירוטית
להוקיר תודה על מפגשים שממלאים אותנו.
תודה