על התמסרות, שליטה ושחרור

היא כותבת לי לפני המפגש: "המטרה המרכזית שלי היא לשחרר ולהנות. להתנתק מהכל ולהיות חופשיה מניהול ומצורך לנקוט איזושהי פעולה. אני סומכת עליך שתדע לקרוא אותי ולקחת שליטה. קח בחשבון שקשה לי לשחרר שליטה ואני אתגר לא פשוט"

יש לי השקפה די מאורגנת על שליטה והתמסרות. אני לא חושב ששתי המילים הללו בעלות אותו משקל על המאזניים. הן לא מאזנות זו את זו. המילה התמסרות כבדת משקל הרבה יותר. חשיבותה גדולה יותר, האתגר הטמון בה משמעותי, ובאמצעותה אפשר גם להגיע רחוק יותר. השליטה לעומת זאת, היא במקרים רבים גורם מעכב, שיקוף של האגו, ונוסף על כך השליטה, כשהיא מונעת מגחמה ומצרכיו של אחד הצדדים המעורבים באינטראקציה, חוטאת להתמסרות, למתמסר/ת.

כשהיא מגיעה אליי לצורך קבלת העיסוי האירוטי, אני משוחח איתה, מרגיש את האנרגיות איתן נכנסה, מתחיל ללמוד אותה עוד בטרם נגעתי בה. אני לא נכנס איתה בשיחה המקדימה לעניין תפיסת העולם שלי על שליטה, אבל בהמשך, כשהיא שוכבת על מיטת העיסוי אני מספר לה בלי מילים את שאני חושב:
זה לא מפגש בין זו שמתמסרת לזה שלוקח את השליטה.
זה מפגש בין זו שמתמסרת לקבלה, לבין זה שמתמסר להענקה.

על דומיננטיות ועל כניעה

היא שוכבת דוממת, נאמנה למטרה אותה הגדירה לי מראש – להיות בקבלה פאסיבית של מגע ועונג, להיות חופשיה מהצורך לעשות משהו. ככל שהיא מתמסרת יותר, אני משלב אלמנטים יותר דומיננטיים במגע שלי בה. וכאן טמון ההבדל בין השליטה לבין הדומיננטיות. אני לא שולט בה. אני מוביל אותה. כי היא רוצה להיות מובלת, היא רוצה שאקח אותה למסע, לגילוי. היא רוצה לשחרר ולהשתחרר, והיא כמהה להתמסרות אחרי שכל יום, פחות או יותר כל היום, היא עסוקה בלהיות בקונטרול ובלנהל את עולמה ואת עולמם של הסובבים אותה והכפופים אליה. האישה הזו מחזיקה כל כך הרבה קלפים ביד, רובם קרוב לחזה, והיא כל כך רגילה להיות בפוזיציה הסמכותית, זו שכל העיניים נשואות אליה, שהיא מבקשת פשוט ללכת לאיבוד קצת, להיות קצת קלולס, לא לדעת הכל, לא לצפות מראש את הצעד הבא שלי. וזה מה שאני רוצה להעניק לה. וכשאני מתמסר לתפקידי הדומיננטי, אני שואף לקחת אותה למסע בו תוכל לחוות קשת רחבה של תחושות, החל ברוגע, על סף ההירדמות אפילו, כשאני מתחיל בעיסוי מרגיע ומשחרר, ואז דרך שלבי העוררות, והגירוי המיני, ועמוק יותר אל אלמנטים נוספים שנחבאים בפינות החושיות והחושניות של ההתמסרות ושל העונג. וככל שאני דומיננטי, והיא בכניעה, ברור לשנינו באיזשהו מקום הגיוני ומודע באחורי הראש, שזה כאן ועכשיו, בתוך הבועה המסויימת לתוכה נכנסנו יחד. והידיעה הזו משחררת. ההבנה שמחוץ לזמן ולמקום הזה, נפסק "משחק התפקידים" שכל כך מתאים כרגע, אבל לא רלוונטי באינטראקציה היומיומית של אנשים והעולם שסביבם. עולם טורפני, עתיר אגו, אינטרסים, סכנות. פה היא מוגנת, כאן אני מגונן, ושנינו מתמסרים. פשוט… בשני אופנים שונים.