נפש האדם מורכבת, מפותלת, מכילה חלקים שונים בתוכנו שלעתים מתנגשים ומנוגדים זה לזה. אנחנו יצורים חברתיים, זקוקים לממשקים עם הזולת, כורכים את חיינו בחיי הקרובים לנו ובאותה נשימה זקוקים גם למרחב הפרטי ולהגשמה עצמית וחופש.
אנחנו הולכים בתלם, נאמנים לסדרי עולם, סדרי חברה, סממני תרבות, אפילו סמלי סטטוס, ובשקט בשקט מחפשים גם את ההפך: את הנאמנות לעצמנו, את הביטוי האישי, היחודי. לצאת מהתלם, לחקור את השדה כולו, ואת היער, והעמק, ולטפס על ההר…
אנחנו אוהבים את הבית, היציבות, הארבעה קירות השומרים והבטוחים, ובכל זאת כמהים לנדודים, לחופשה, למרחבים ולטבע.
ואנחנו משחקים לפי "חוקי הפורמט" וחיים בחברה המושתתת על מונוגמיה, מקימים משפחות של אבא-אמא וילדים (מקסימים) ובכל זאת שוברים את הכללים שוב ושוב. בהסכמה או שלא, בידיעת בני הזוג או שלא. וזה קורה לרובנו. אולי המאפיין הכי מובהק של המונוגמיה זה ריבוי הדרכים ואחוז המקרים בהם היא מופרת. למראית עין כולם נאמנים לפורמט אך ברור גם לכולם שמתחת לפני השטח רוחשת וגועשת הגשמה של הפרט, של האינדבידואל, ובמוקדם או במאוחר כמעט כולם מתמודדים גם עם המורכבות הזו: להיות בהגשמה מינית, רגשית, ריגושית, בעולם שמקדש את הבלעדיות הזוגית.
כאדם שעוסק במיניות וחוקר אותה דרך המפגשים והחוויות, למדתי המון על נפש האדם ומורכבויותיה. למדתי גם לא להיות שיפוטי, לא להסתנוור מה"מגדלורים" שהציבו התרבות, החברה והדת כדי לכוון את כולם לצעוד אל עבר האור ולא לסטות מהתלם. באנו לעולם כדי לעבור חיים עשירים, מצמיחים, מלאי משמעות, הגשמה, סקרנות, חוויות, למידה, נגיעה וגם עונג. והמון ממנו. בכל מיני צורות ותצורות וחיבורים. באנו להיות טובים זה לזה וטובים מאוד לעצמנו. אני מעריך אנשים שיודעים למצוא את הדרך האופטימלית להיות הן בהגשמה והן בשלום עם סביבתם. וזה מצריך פשרות, ועצמאות, ולדעת להבחין בין מגדלור לבין האור הפנימי, המצפן הפרטי.
עד כאן התאוריה. ומה בנוגע למעשה, להגשמה?
אלה רגעים. רגעים שמצטברים לאיזשהו סיפור. לאסופת זכרונות שבונים את מי שאנחנו. יש שם את החושים. יש טעם, וריח, ואיך זה הרגיש, ואיך זה רטט, ופעם, ושטף… ויש שם את הרגשות. איך הלב שפע והתרחב, איך התעורר שם משהו, איך נקשרה שיחה, ואינטימיות, ונמחקה זרות והוחלפה באיזשהו חוט דק דק שקושר בין נשמות ואנשים. לב.
ויש את התנועה האינסופית. המחזוריות המופלאה שבהכל. בעונות השנה, בזריחה ושקיעה, יום ולילה, חוויה מסעירה והשיבה הביתה לארבעה קירות יציבים, למשפחה על כל משמעויותיה.
ולהבין שזו בחירה. בחירה אישית ולא חברתית. לשאוף תמיד להפוך לגירסה יותר טובה של עצמנו ולהבין שלעתים הדרך הזו עוברת במקומות נסתרים, בנפתולי הנפש האנושית המורכבת, ברגעים פורצי דרך וגבולות.
אני בר מזל לקחת חלק במסע הזה, להיות מסוגל ללוות כברת דרך כלשהי במסע של אישה לתוך עצמה. להבין שזה הרבה יותר מורכב ומעניין ממה שלימדו אותנו באגדות.
אברהם לינקולן אמר:
Whatever you are, be a good one
תהיו טובים. תגשימו, תטעמו, טעמים נחרטים בזיכרון…