בוקר. אני נכנס לסטודיו, מרים תריסים, פותח חלון, השמש הזורחת שוטפת את המקום בקרניים חיות. לפני כמה חודשים כשהגיע הזמן לחפש מקום חדש אחרי המון שנים באותו סטודיו הממוקם במרתף מסתורי, התגבשה אצלי ההחלטה שהמקום החדש יתאפיין גם בשינוי אווירה ביחס לקודמו. לא עוד מרתף אפל שקירותיו שחורים, אלא מקום שיהיו בו גם חלונות, ואור יום (כשרוצים) לצד האווירה האינטימית.
בתמונה: הבונסאי החדש שהוספתי לסטודיו, מקבל אמבטיית אור טבעי של בוקר. מחוץ לתמונה: העציצים הנוספים שאני מטפח כאן.
כיף לי השינוי ומרענן, גם אם לקח זמן להינתק ממקום שטיפחתי בעשר אצבעות שנים רבות. לפני כמה ימים שוחחתי עם לקוחה קבועה שהגיעה לפה לראשונה אחרי היכרות ממושכת עם המקום הישן. היא אמרה לי: תראה איזה סמלי זה ששם היה צריך לרדת לבטן האדמה וכאן צריך לעלות קומה, בזמן שבשני המקרים האישה בעצם עושה טיול לתוך עצמה… אהבתי את הסימבוליות. עם המחשבה הזו נפרדנו והמשכתי להרהר במה שהיא אמרה. למעלה… למטה… לרדת… לעלות…
מרתף… מעמקים… לחפש פנימה… מתחת לאדמה
לעלות במדרגות… להחליף אווירה… לעוף… לטפס
בעצם, שני הכיוונים הללו מחפשים את אותו הדבר, את ההיבטים המשלימים של אותה החוויה. בחיים אנחנו הרבה פעמים באוטומט. ממשיכים באותו הכיוון, או תקועים באותו המקום. אבל יש בנו את הצורך לחפש גם עומקים חדשים, או לפרוש כנפיים ולעוף גבוה. ואז אנחנו מטפסים למעלה, או צוללים עמוק, אל תוך עצמנו, אל הגירסה הגבוהה יותר, או העמוקה יותר, שזה בעצם – אותו דבר.
כך גם בעונג, במיניות. ההגשמה עוברת דרך תנועה, דרך התעמקות, דרך מעוף…
סוגר את התריסים… מדליק תאורת אווירה ומבער שמנים, מפעיל את הפלייליסט המתאים… עוד מעט תגיע לכאן אישה, וכשניכנס לחדר הפנימי זה כבר לא ישנה אם זה מרתף או גלריה או לרדת או לעלות. זה יהיה המשך המסע, המשך התנועה, המשך החקר והגילוי. הרי מה בעצם אנחנו מחפשים: לצלול הכי גבוה, לעוף הכי עמוק.