עונג מיני מגיע לפעמים בסערה, כסערה. התבונני באורגזמה: האם יש בינה ובין סערה דמיון? הצטברות העננים מורידי הגשם, שינוי בטמפרטורה, דריכות כלשהי מסביב, איזשהו שקט שלפני… ואז… הסער, העוצמות, השיא… ואחרי כן שוב הרגיעה.
אבל לא רק באורגזמה ניתן לראות דמיון לטבע. יש כמה נקודות חשובות לא פחות שאני רוצה לגעת בהן בפוסט הזה.
Drama? No Drama
אני אוהב להיות בטבע. אני משלב אותו כחלק משגרת היום / השבוע, במיוחד בבקרים. לפתוח את הבוקר (או לסיים את היום) מול שמש שחוצה את קו האופק, זו התבוננות מופלאה במשהו שנע בין דרמטיות ובין שקט אינסופי. הטבע יודע לייצר את הדרמות הכי גדולות ולהישאר באדישות מושלמת.
יום חורפי, אני ביער, בתוך האוטו המוגן והחם. מסביב גשם. גשם שוטף, גשמי זעף…
הרוח נושבת, מכופפת את צמרות העצים, מרעישה, מרעידה הכל.
ברק מפלח את השמים בעמק שממזרח על רקע ההרים, ואז רעם, ואז עוד ברקים ורעמים שרועדים בתוך הבטן. איזו דרמה. תצוגת תכלית… השתאות, הכרה בגודלו של הרגע, התפעלות, סקרנות, רטט…
ואז: שקט.
כמו שהתגעשה והחלה, הסערה דועכת, הגשם פוסק, הרוח נרגעת ומבין קרעי עננים מפציעה השמש.
העצים נוטפים, כמו מתנערים מהטיפות הכבדות שהצטברו על העלים. הדרמה הקסומה של הטבע ממשיכה ללהטט בצבעים, וקרני אור, וריחות… אבל בתוך כל זה בולטת לפתע עובדה נוספת: האדישות האינסופית של הטבע. ליתר דיוק: שלוות ה"נפש" של היער סביבי. כמו לא הייתה סערה לפני רגע, העצים כדרכם נטועים בקרקע, האבנים השטופות נותרו ללא תזוזה, פלגים קטנים זורמים בחדווה פה ושם, והכל נראה שונה ושטוף, ו… רגוע ונטול דרמה. עולם כמנהגו נוהג. האדמה סופגת את המים, הציפורים חוזרות להתעופף, חזל"ש. ירד פה לפני רגע גשם? השתוללה הרוח?
זה מחבר אותי חזרה לעונג ולמיניות. כמי שעוסק בעיסוי אירוטי, בעינוג נשים, למדתי כמה החוויה הזו יכולה להיות מטלטלת, סוחפת, דרמטית במאפיינים שלה. הרי יש בה שבירה של השגרה המוכרת, ושינוי של "מזג האוויר", ואותה סערה מתגברת, מהפנטת, מעוררת השתאות… וגם אחרי כן, הפלגים הללו שנותרים זורמים כדיגדוגים וזרמי חשמל בגוף ולא פחות – בנפש.
ובכן דווקא אחרי הסערה, ה"וואו" הזה מול איתני הטבע או איתני העונג, אני אוהב להיזכר ב no drama. בפשטות של הטבע, בשלוות הנפש. בהיאחזות הטובה בקרקע. היכולת המובנית של הטבע ללהטט בין דרמה ובין רגיעה היא בעיניי השראה לאדם ותזכורת: איזונים, בין תעופה והתקרקעות, בין סער ובין רוגע, בין אוויר וקרקע והמים שבתווך. כשאנחנו מזהים ומבינים את השיטתיות הזו, המעברים הללו בין הקצוות, קל יותר גם להכיל אותם, להתנהל בתוכם, להתפעל מהשיאים ולהישמר לא להיתלש ולהישאר בדרמה. לחזור לשלוות הנפש מתוך הבנה שהסערה הבאה בוא תבוא בחיבור הטבעי והפשוט בין האלמנטים, בין אנשים, בזמן הנכון. מה שמביא אותי לנקודה הבאה…
המחזוריות האינסופית
הטבע בתזוזה מתמדת. בצמיחה והתחדשות. יש לו קצב משלו, לא תמיד נוכל להבחין, וכאמור – הטבע גם יודע להיראות אדיש בדרכו. אחרי שוך הסערה אני נוסע בדרך המתפתלת אל תוך היער. בתוך חלקת עצים שטופת הגשם אני רואה עץ עתיק ועייף שקרס ונשבר. שאר העצים עומדים סביב, שטופים ורעננים, ואני יודע שבפעם הבאה שאטייל כאן יופיעו כבר נבטים צעירים של פריחה או צמיחה סביב העץ העקור. חלקת היער תמשיך להתחדש ולגדול, הטבע החכם ימשיך לחדש את עצמו, המחזוריות של גשם, ושמש, וחום וקור תמשיך לייצר חיים, להפיח רוח בכל. גם אנחנו, בני האדם כפופים למחזוריות הזו. היא נמצאת בכל. וכשאנחנו מבינים את המהות המחזורית, אנחנו גם מכילים טוב יותר את השינוי. ואז זה נהיה פחות Drama במובן הקשוח של המילה ויותר Flow במובן המתחדש. אנחנו לומדים לזרום, להשתנות, להתפתח כמו הטבע האינסופי שניזון מגשם, ורוח, ורגעים של סערה שוטפת. עת להתרגש ועת להרגע, עת לנדוד ועת לחזור לבית המוכר, עת לפרוש כנפיים ולעוף ועת לנחות ולהתקרקע.
טבע האדם?
המון דרמות מסביב. הטלויזיה דרמטית, החדשות, התוכניות, הקריינים, המדיה… ובני האדם בתורם מתמכרים לדרמה והופכים יותר דרמטיים בעצמם. האם טבע האדם להיות דרמטי? לא חושב. כשיוצאים לטבע מבינים כמה שלווים אנחנו אמורים להיות במצבנו הטבעי. אנחנו מבינים וחווים את הטרנספורמציה בין דרמה ובין זרימה.
כך גם במיניות, אני רוצה שנלמד לקבל אותה בשוויון נפש. בטבעיות. כי מיניות זה הכי טבעי וזו לא דרמה. בהחלט יש מקום להתפעל, למצוא את הזמן והמקום לסערות יפות עם ברקים ורעמים וגשמי ברכה, אבל עדיין, להבין שזה בסך הכל – טבע. טבע האדם. הטבע להנות, להתענג, לחקור, לצמוח, לנשום כמו הרוח, להירטב כמו העלים, לטייל, לחוות, להתנסות, לחזור בשלום לקרקע כמו השורשים המעמיקים והסלעים האיתנים. להתחבר למחזוריות, לא להיבהל מעצמנו. מהמחשבות, מהפנטזיות, מההתרגשות, וההגשמה, והנחיתה שאחרי… לנשום את זה פנימה ו… להמשיך.