נתקלתי בטקסט מהמם שנכתב לפני למעלה מ 700 שנה וכאילו שיקף באור חדש את אחד המוטיבים השזורים בפוסטים שלי על חווית העיסוי האירוטי, מנקודת המבט שלי כמעניק. המילים נכתבו על ידי המשורר הפרסי "חפיז":
אישה צעירה שאלה אותי פעם
"איך זה מרגיש להיות גבר?"
ואני עניתי:
"יקירתי,
אני לא כל־ כך בטוח."
אז היא אמרה,
"האין אתה גבר?"
והפעם עניתי,
אני רואה את מין האדם
כחיה יפהפייה
שאנשים לעתים לוקחים לטיול ברצועה
ועשויים להיכנס לתחרות משונה
כדי לנסות לזכות בפרסים מוזרים.
יקירתי, שאלה טובה יותר לחפיז
הייתה יכולה להיות:
'איך זה מרגיש להיות לב?'
כי כל שאני יודע הוא אהבה,
ואני מוצא שליבי נצחי
ובכל מקום!"
חפיז, (1320-1388, שיראז- איראן)
אם קראת את הפוסטים האחרים שכתבתי כאן בבלוג בטח נתקלת באותה סקרנות שהולכת איתי תמיד: איך זה מרגיש. איך מרגישה אישה כשאני מענג אותה. מבפנים, בתוך הגוף. סקרנות שמחפשת את הניואנסים, את המקומות בהם זה נוגע, מדגדג, מהדהד עונג. סקרנות לנקודות, סקרנות למסלולים, סקרנות לעוצמות, ולמחזוריות שבדברים, ועוד ועוד ועוד…
עם הזמן גיליתי שכשההקשבה חוברת לסקרנות אני מתחיל לגלות סימני דרך שמספרים לי את הסיפור… ועדיין: ממקום של גבר, ממקום של מי שבא "מבחוץ" פנימה, ויכול רק להמשיך ולהתבונן, להמשיך ולהקשיב, להמשיך ולהסתקרן. והשאלה שתמיד מתנוססת שם למעלה: איך זה מרגיש להיות אישה?
והנה בא חפיז עם הטקסט המקסים הזה ולכאורה מייתר את השאלה, ממוסס אותה חזרה לתוך המשמעות הגדולה של הדברים. אמנם הוא מדבר על עצמו, כגבר, אבל די ברור שהמילים הללו אינן מגדריות כלל. רצה המקרה והייתה זו אישה ששאלה איך זה מרגיש להיות גבר. באותו אופן אני שואל נשים איך זה להיות אישה. הסקרנות הזו אוניברסלית. היא עומדת כנראה בבסיסה של המשיכה בין המינים. המסתורין, הלא ידוע, המבקש להשלים את החסר, לחבר בין הקטבים. חפיז מצידו שם את הספוטלייט על מה שמתחת, עמוק יותר, היכן שבתוך הגבר או האישה נמצא לב, נמצא פשוט אדם. עוד משהו יפה גלום בהבחנה בין ה"תואר" גבר לבין ההוויה עצמה. כשאנחנו מתמקדים בתואר אנחנו כפופים גם לדעות קדומות, התוויות חברתיות ותרבותיות, וכמובן המון… אגו. לעומת זאת כשאנחנו מתמקדים בהוויה עצמה, אנחנו מתחברים לחוויה האותנטית של להיות גבר או אישה. למקומות החשופים והעמוקים בתוכנו.
וכשזה מגיע למיניות, אם נפרק את ההתמקדות בתוארים מגדריים ובתחרויות על יוקרה, בתפקידים מדומיינים ובתבניות חיצוניות, אנחנו יכולים להיזכר להיות בראש וראשונה לב: איך זה לגעת, איך זה להתמלא. איך זה להסתקרן עם החושים. ללמוד דרך צעידה עצמאית בדרך ולא רק דרך קריאה תאורטית אודותיה מתוך החוויות של אחרים.
אז האם מעכשיו נפסיק להסתקרן איך זה מרגיש להיות אישה/גבר ונשאל איך זה מרגיש להיות לב? לא בדיוק. הסקרנות ממשיכה להתקיים, הקוטביות ממשיכה להפעיל את המשיכה בין המינים, פשוט אפשר וכדאי להסתקרן עם כל… הלב.