"היי רוני, מה שלומך? בטח אתה שמח שחזר הסתיו…", ככה היא יצרה שוב קשר, אחרי שנתיים. אני זוכר את הפעם הקודמת שבה נפגשנו. זה היה יום חורף. לא סתם יום חורף. זה היה אחד הימים הקרים בשנה, וכשהיא הגיעה אליי היא סיפרה שבדרך השמיים היו אפורים והייתה קשת יפה בענן. היא בדיוק חזרה מחו"ל, וסיפרה שכאן זה כלום לעומת המקום שממנו באה. אחר כך סיפרה לי על איסלנד. הו איסלנד.
באיסלנד לא הייתי. נשמע כמו מקום יפה לטייל בו. היא כן. הייתה שם לפני כמה שנים, וזה סיפור בפני עצמו. כמובן שכאן אני לא יכול לספר פרטים שיסגירו אז אני צריך לברור מילים. אבל מה שהיא הסכימה שאני אספר זה בעצם מה שאף אחד לא יודע. "וזה כל היופי" היא אומרת לי כשאנחנו יושבים, אחרי הכל, לדבר.
"אתה מבין… איסלנד שלי היא שני סיפורים. הסיפור שכולם מכירים… בעבודה, בבית, בסביבה הקרובה, והסיפור השני… זה שאני מגלה רק למי שמבין…"
אני יודע על מה היא מדברת. כולנו יודעים. לכולנו יש איזו איסלנד. איזשהו אי מסתורי, רחוק מהבית – פיזית או רעיונית, מקום שבו יצאנו לרגע – למשך זמן של חוויה כלשהי – מהקונטקסט הרגיל שלנו. וזה סוד.
איסלנד היא האוויר האחר שנשמתם בבוקר, והדרכים המפותלות שבהן תמרנתם ליעד לא ידוע, ועם זאת כשהגעתם זה מרגיש כמו המקום הכי מוכר, כאילו הגעתם הביתה, רק שזה בית שאף פעם לא ביקרתם בו לפני כן.
"איסלנד שלי הייתה שלושה צבעים: שחור געשי, לבן של קרח, וכחול של העיניים שלו. והיה גם גוון עץ של הבקתה, והסאונה, והיה הרבה צמר. בשטיחים, בבגדים, אפילו על הקיר, מן קישוט סרוג כזה. אני זוכרת כי הסתגרנו שם בבקתה שלו 24 שעות. זו הייתה הזדמנות של פעם בחיים ושנינו ידענו שאנחנו על זמן שאול שהזדמן לנו בגלל ביטול של מה שהייתי אמורה לעשות באותה יממה. התעוררתי בסביבות שמונה אחרי שהלכתי לישון מאוחר בלילה הקודם. כשהתעוררתי כבר חיכתה לי הודעה מנהלתית על הביטול. ועוד הודעה, ממנו, עם הצעה מנומסת אבל מבטיחה שהעירה אותי בבת אחת. תדמיין שהשעה סביב עשר בבוקר, הוא אוסף אותי עם הרכב שלו, אנחנו נוסעים והכל פשוט קסום וזר מסביב. השמש מתחילה לזרוח, אבל הימים שם קצרים ואחרים ממה שאנחנו מכירים. האור אחר. ופנסי הרחוב דולקים, וכמובן שלג וקרח בכל מקום. עצרנו באיזו מעדניה מקומית, קנינו יין, לחם, ועוד כמה מוצרים. נסענו אליו. למקום שלו. רק שם גיליתי שאיסלנד זו תחפושת יפה שמתחתיה הכל בעצם מרגיש כמו בבית. לא בבית שהשארתי בישראל. בבית שלמשך 24 שעות (וגם בהרבה געגועים מאז) שכחתי שיש חוץ ממנו עוד מקומות. שכחתי שאני אמא, שכחתי שאני בת זוג, שכחתי שאני עובדת. חייתי בשביל עצמי. וחלקתי את הנשימה שלי, איתו. קצת קשה להסביר, אבל באותה יממה חייתי חיים אחרים, הייתי דמות אחרת, והייתי הכי אני, הכי קלילה שהכרתי."
היא מספרת לי עוד. על הסאונה, והיין (תמיד יין, כבר כתבתי על זה), ועל המיטה עם הנוף החוצה, דרך חלון עבה עם סימנים של כפור בצדו החיצוני… "תחשוב על סקס מול הטבע הקפוא שבחוץ…כשעמדתי מהופנטת מהיופי מול החלון והוא נצמד מאחוריי…"
עבר מאז זמן. היו עוד נסיעות. תמיד נשארה לה איסלנד, ואולי התווספו עוד מקומות שנחרטו בזיכרון. אני בטוח שכן כי היא כזו. הרי בסופו של דבר הנה, היא חזרה גם אליי… ותמיד תהיה לה גם – רחובות… 😉