תגית: הגשמת פנטזיה

שעה ארוכה אני מטפל בה, מעסה, מענג, מטייל איתה בין שיאים גבוהים ובין הרפיה. עכשיו היא כבר שלולית של עונג. השלב הזה של ריחוף, שיוט… אני מאט. מניח עליה יד במגע מלא אבל לא עמוק, ויוצא לטיול איטי, ארוך, מהשכמה… במורד הגב… לאורך קימורי הישבן… במורד הירך.. ואז השוק… עוטף את העקב… ואז עולה שוב מעלה את אותה הדרך. לאט. לאט.. לאט… כשאני מגיע למעלה אני מפשק את האצבעות ובוחש פנימה מהצוואר אל שורשי השיער, עד הקודקוד. חשמל.

"היי רוני, מה שלומך? בטח אתה שמח שחזר הסתיו…", ככה היא יצרה שוב קשר, אחרי שנתיים. אני זוכר את הפעם הקודמת שבה נפגשנו. זה היה יום חורף. לא סתם יום חורף. זה היה אחד הימים הקרים בשנה, וכשהיא הגיעה אליי היא סיפרה שבדרך השמיים היו אפורים והייתה קשת יפה בענן. היא בדיוק חזרה מחו"ל, וסיפרה שכאן זה כלום לעומת המקום שממנו באה. אחר כך סיפרה לי על איסלנד. הו איסלנד.

יש קטע עם מורות, נכון? המורה, הדמות הדידקטית הזו… כשהייתי תלמיד בבית הספר היו בעיקר המורות האלה שהיו "אולד סקול", וזה היה בא באריזה שנראית כמו דודה, מדברת כמו סבתא, ואמנם הייתי ילד, אבל בדיעבד כמבוגר אני יכול להניח שסקס אפיל ממש לא היה שם.
אבל בדיעבד אני גם משחזר ונזכר במורות שהיו ככל הנראה לגמרי בתדר שעליו אני רוצה לדבר כאן בפוסט הזה. מורות מהסוג שאתה מסתכל עליה, ויודע שיש לה חיים מחוץ לפוזיציה המורתית. ועוד איזה חיים…
אז הנה, עברו הרבה שנים, ועם פז"מ מתקדם במערכת החינוך ופז"מ עשיר גם בשדה המיניות והאירוטיקה החוויה שלי עם "המורה" שונה לגמרי כיום.

מה דעתכם? שיגרה זה דבר משעמם?
המילה הזו – שיגרה – מעוררת אסוציאציה של אפרוריות מכבידה. אני למדתי להסתכל על זה קצת אחרת דרך המרחב המיני.
הגשמה מינית מתרחשת כל הזמן. לא רק באירועים מיוחדים, לא רק בחמישי בלילה או בשישי בערב. למעשה, והנה סוד לא מסווג – ידידתה הטובה ביותר של ההגשמה המינית היא השיגרה, כי מעצם היותה שגרתית ומתוכננת היא מאפשרת גם לקחת פניות מעניינות בדרך. יש את אלה שלמדו לעבוד איתה היטב. אני זוכה להכיר אותם, במיוחד.

פעם בכמה חודשים היא באה. במפגש האחרון פתאום קלטתי כמה שנים היא כבר מתמידה וחוזרת אליי וקצת הופתעתי (כרגיל) איך שהשנים חלפו מהר. ביחד אנחנו גדלים, וכך גם הקשר המיוחד של לקוחה ומטפל שהפכו למעשה גם לחברים. כשהגיעה אליי פעם ראשונה עוד לא הייתה בת שלושים. היום היא כבר באמצע העשור.

היי רוני, אני מחפשת חוויה נועזת וככה הגעתי אלייך.
ככה היא התחילה את השיחה.

ערב, אני כבר במוד של ללכת לישון וההודעה שלה רוטטת לי רגע לפני שאני מכבה את הטלפון. אני פותח, עונה, ואנחנו מתכתבים כמה דקות. הגישה שלה מאוד תכלסית. מתחילה מהיומן, ממשיכה לפרטים מנהלתיים אחרים, תיק תק.

אישה יוצאת להרפתקה.
היא מבלה זמן מה מול הארון, בוחרת מה ללבוש. היא מוציאה מהמגירה תחתון סקסי וחזיה תואמת, היא מתלבטת בין טייץ ובין מכנס אלגנט, ובסוף החולצה קובעת: אלגנט. היא מסיימת להתארגן, נכנסת לאוטו, מכניסה כתובת לווייז ונוסעת.
אישה נוסעת להרפתקה.

הם יחד 15 שנים פלוס מינוס.
היא כבר שנה מחפשת. תחילה היא לא ידעה בכלל מה היא מחפשת, אז היא ניסתה כל מיני דברים כדי לפייס את חוסר השקט.
ספורט, יצירה, שינויים בבית… ואחרי כמה חודשים חסרי מנוח היא אמנם מצאה את עצמה יותר בכושר, עם בית יותר מאורגן, ויצירות פרי ידיה מקשטות אותו, ובכל זאת באותה נקודה בדיוק: חוסר שקט וכמיהה למשהו. בשלב הזה היא כבר התחילה להבין מה חסר לה. היא התחילה להפנים שהרעב הוא למגע – לא המגע שלו, מגע אחר. רעב לריגוש, להתרגשות, תשוקה לעונג ולגילוי עצמי של מה שכבר נשכח והתרחק ממנה.

בעקבות הפוסט הזה שכתבתי על פנטזיות והגשמתן בדגש על תחום השליטה, בו רשמתי בין היתר ש"פנטזיות נועדו להתגשם" איתגרה אותי אחת הקוראות בשאלה: ומה עם פנטזיות הכוללות פגיעה, סיכון, שלא לדבר על פנטזיות לא מציאותיות לחלוטין?
זה בהחלט נושא ששווה להוסיף עליו כמה מילים.