"אז רוני… וואו… מאיפה להתחיל?
יצאתי ממך אחרת מאיך שהגעתי"
היא נכנסת עם התרגשות גדולה, עם סימני שאלה, עם הרבה זמן שעבר עליה בהיסוסים, בהתלבטויות. בדיעבד, נעימה לי המחשבה שהעיסוי הארוטי שהענקתי לה היה עבורה הגשמה של פנטזיה, אך גם חבל לי בשבילה שבהגשמה הזו הייתה כרוכה תקופה לא מבוטלת של התלבטות, של חששות.
אבל היא כאן.
והיא פתוחה אליי.
היא פתוחה יותר ממה שהיא יודעת.
כי היא יודעת שהיא רוצה להיפתח, אבל היא לא בטוחה שהיא מסוגלת.
מסוגלת להתמסר, מסוגלת לחוות. לחוות בכל החושים, לדבר את השפה הזו, שפת העונג.
אני רואה אותה.
מקסימה אמיתית, ככה כמו שהיא עם ההיסוס, והחשש, והסקפטיות.
אני רואה אישה.
"לקח הרבה זמן עד שהצלחתי לאסוף קצת אומץ ולהגיע אלייך.
את ההמשך אתה כבר יודע…"
כשהיא שוכבת על מיטת העיסוי ואני חש אותה, אני מרגיש שני דברים: כמה היא בהקשבה, עם כל הגוף, וכמה היא מחוברת, מתחברת, כמה היא איתי. בניואנסים קטנים, הושטת יד, הרפיית השרירים, מגע חוזר, היא מספרת לי בלי מילים כמה היא נוכחת, כמה היא בוטחת, כמה היא רוצה להתמסר ולחוות דרכי את עצמה, ולהתקרב, להיות כאן ועכשיו שניים, בתוך חווייה אחת.
שכבות של אשמה מתקלפות, שנים של תפיסה עצמית שגוייה מקבלות תפנית מסקרנת, משהו אמיתי מתגלה מתחת לפני העור. והעור – כולו עקצוצים טובים של עוררות. של גירוי חושי. אני נושף. היא נושמת אותי פנימה.
"הרגע הכי חזק ומרגש בשבילי היה הרגע שבו…"
המילים שלה מחזירות אותי לאותם רגעים. אלה מילים שיישארו בינינו, כי ההמשך של המשפט שלה, על הרגע החזק והמרגש הוא התמצית של הסוד. של האינטימיות. ואני מתרגש בחזרה, לקרוא את מילותיה, כמו שהיה מרגש לקרוא אותה בכל החושים. אני מתרגש כי זכיתי לראות אותה פנימה, הכי כמוסה והכי פתוחה, ולא היה באותם רגעים דבר מלבד הנוכחות הפשוטה והטבעית וזה כל כך טבעי שזה מרגיש כמו הזיה.
"החיוך לא ירד ממני כל היום. החושים התחדדו…
… יש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל אעצור כאן…"
תודה לך, מקסימה.