כגבר שעינג והרגיש נשים רבות, הבחנתי עם הזמן במשהו מעניין, משהו שקשור בשונות בין המינים ובאופן בו ניתן לגשר על השונות הזו. נתחיל בשונות. אין לי יכולת להרגיש תחושות של אישה. לעולם לא אבין איך זה מרגיש כשיש וגינה, כשאישה חווה ריגוש וגירוי, איך מרגישות האורגזמות הנשיות השונות (למרות אין ספור תיאורים מקסימים ששמעתי מנשים רבות), ואיך עובד ה"חיווט" הייחודי בין גוף ונפש של אישה. החוויה הנשית, העדינה-מעודנת-מורכבת כל כך, תישאר תמיד חמקמקה עבורי כגבר.
אלא מה, להפתעתי הרבה, קרו מדי פעם מקרים בהם לקוחה שעינגתי העידה על תחושות חדשות, לא מוכרות, ובעצם העבירה את המסר שבעזרתי חוותה עונג חדש לה, בין אם בחוויה הזוגית ובין אם בחוויה הפרטית שלה עם עצמה. מקרים אלו עוררו אצלי שאלה: איך יתכן שאני כגבר לא יכול להבין מה באמת אישה חווה, אבל לפי הפידבק שזה עתה קיבלתי, למעשה עשיתי הכל כל כך נכון שהיא חוותה דברים שהיו חדשים לה? ניסיתי לסדר לעצמי בראש את העניין הזה שאני לעולם לא ארגיש מה שאישה מרגישה, אבל אני יכול "לנחש" את מה שהיא מרגישה כדי לקחת אותה למקומות גבוהים של עונג והנאה.
כדי להתמודד עם השאלה הזו חיפשתי דימויים מקבילים והלכתי למקום של נגינה. לא פעם השתמשתי בדימוי הזה כדי לייצג את האופן בו אני מענג אישה. זה מרגיש לפעמים קצת כמו לנגן. בכלל, הדימוי של לנגן מסתדר יפה עם האינטראקציה האנושית. "הוא פרט על מיתרי לבי"…
נמשיך עם קו המחשבה. כשנגן מנגן בגיטרה, הוא לא יכול לדעת מה מרגישה הגיטרה, מה קורה בתוך המיתרים. הוא כן יכול להשתמש במיטב כשרונו ונסיונו כדי להפיק מהגיטרה מנגינה באמצעות פריטה מדוייקת ורגישה על המיתרים. גם הפסנתרן לא באמת חווה את הדבר המסובך והמופלא הזה שנקרא פסנתר, אבל יש ביכולתו להפיק מהפסנתר צלילים מופלאים, לחבר אותם להרמוניות ולמנגינות עשירות. כשהיה הנגן צעיר בתחילת דרכו, לא ידע את כל זאת. יתכן שכילד הוא היה יושב על ברכי אביו או אמו, מקיש על קליד זה או אחר, מייצר רעש ותו לא. עם השנים והאימונים, למד לנגן, ובשלב מסויים מיומנותו נהייתה כה גבוהה שאפשר היה להתחיל להשתמש בדימויים כמו "הוא והפסנתר אחד הם" או "זה מרגיש כאילו הגיטרה היא חלק ממנו".
זום אאוט. נחזור לגבר ואישה… והרי לא מדובר פה בחפץ דומם, כך שלדבר על נגינה בפסנתר יכול אולי לעזור להבין קצת את צדו של הנגן, אבל המורכבות רבה יותר, הרבה יותר, וכך כל "קונצרט" עשוי להישמע אחרת, בכל פעם תשתנה המנגינה, יגוונו הצלילים. בנקודה הזו אניח לדימוי ואתייחס לדוגמה מופלאה מתוך לב לבו של המגע שלי באישה. הוגינה מספרת הרבה לנוגע, אם יש בו הקשב הנכון. אותה אישה שאני בוחר להביא כאן כדוגמה, הייתה כל כולה מכווצת. מבחוץ, וגם מבפנים. כשהגיעה אליי וביקשה לחוות שיחרור, נכנסנו לתוך תהליך מאתגר של להביא אותה למקום משוחרר. לאט לאט היא הגיבה למגע הכללי, לעיסוי בכל הגוף. אחרי שהשכמות השתחררו עברתי לאזורים אחרים, אחרי שכל הגוף הרגיש נינוח ופחות דרוך, הגעתי לאיבר המין שלה והתחלתי בעדינות לעסות גם אותו, תחילה חיצונית, ובהמשך מבפנים. זכור לי כיצד הוגינה שלה הייתה מכווצת. ממש תחושה של קיפולים, כיווצים, אולי קצת כמו אגרוף קפוץ. זכור לי מאוד ההבדל בין הכיווץ הזה לבין מה שקרה בהמשך, כשהיא הגיעה למצב משוחרר, מגורה, והתחילה לחוות את העונג כשפע, בביטחון. הוגינה השתחררה, התארכה, הרגישה חלקה ולא מכווצת ומקופלת, המגע היה בהרמוניה לאופן שבו היא הביאה את עצמה לאצבעותיי. תנועות טבעיות, ריקוד טבעי קדמוני שהחל להשתחרר בה. כשזה קרה, הבנתי שהיא חווה תחושות חדשות, ושאני מצליח יחד איתה לזהות את ההבדל בין מה שחשה מקודם לבין מה שהיא חשה כעת. ושוב, מהמקום שלי, לא אוכל לעולם לדעת מה היא באמת חשה, אבל העדויות לתחושות השונות היו ממש ניכרות וברורות, מהמקום שלי כפרטנר שנוגע.
אישה זו לא גיטרה, זה לא פסנתר. אין קונסרבטוריון ללימודי עונג ואין תזמורת פילהרמונית אליה הולכים כל שבוע לחזרות על תענוגות הגוף. מה כן? רגישות, הקשבה, נסיון. כמו הנגן הצעיר שבגר והפך למיומן, כך גם המגע משתבח עם השנים. אם מתאמנים, אם מביאים לתוך זה תשוקה, רגישות, הקשבה, אפשר לטפח את העונג לבד, ובתוך הזוגיות, ובמפגשים עם פרטנרים חדשים.
המלצות לסיום הפוסט:
1. היי הנגן של עצמך. דעי את העונג שלך, ונסי לחקור מה שטרם חקרת.
2. יש דברים שאפשר לחקור רק עם פרטנר, ויש תחושות אליהן לא תגיעי לבד. בחרי נכון את הפרטנרים שלך לאורך הדרך. את הטיפים הכי חשובים לבחירת הפרטנר כבר רשמתי: שיהיה קשוב, שיהיה רגיש, ורצוי שיהיה מנוסה. אם נוסף על אלה מתקימת ביניכם משיכה הדדית, אתם בדרך ליופי של קונצרט.