תגית: מיניות בריאה

בבסיסה של החוויה האירוטית שתעברי אצלי קיימת כמעט בהכרח מידה של תעוזה. לא פגשתי נשים שבאות לעיסוי אירוטי באדישות של "הופ, קפצתי לשעה של גוד טיים, תיכף אשוב". הרוב מתמודדות עם רמה כזו או אחרת של פרפרים בבטן, היסוסים, התלבטויות וסימני שאלה. כל זה תופס לפעם הראשונה. בהמשך, מי שהופכות ללקוחות קבועות ומגיעות אליי פעמים נוספות משתחררות סופית ומחליפות מתח מקדים בהתרגשות טובה, פרפרים של "אמאלה" בפרפרים של התרגשות ורטט נעים.
לנסיוני, נשים יכולות להיות מאוד נועזות, מאוד, כשזה מגיע למיניות. אבל בשביל זה צריך תחילה לחוש ביטחון.

הרבה נשים פגשתי. הרבה נשים מהרבה סוגים. חלקן נתפסות בעיני הזולת כתוססות, אמיצות, קוראות תיגר על טאבואים, מעזות, מגשימות כעניין שבשגרה, ואחרות מופנמות יותר, לכאורה קונפורמיסטיות, מהסוג של "ילדות טובות", כאלה שלמראית עין מקוטלגות כחנוניות. גם אלה וגם אלה יכולות להגיע לאותם מקומות בדיוק, לאותן רמות תעוזה והגשמה. ההבדל הוא לפיכך לא ב"עד כמה רחוק מגיעים" (תשובה: עד לאן שרוצים להגיע) אלא בנקודת המוצא. מהיכן יוצאים לדרך.

כל אישה זקוקה למקום שתוכל ללכת אליו ולצאת מדעתה בשלווה. משפט יפה שנתקלתי בו פעם ומסמל בעיניי את הקורלציה שבין ביטחון וקיצון, בין מתינות ובין אקסטרים. זה רלוונטי במיוחד בכל הנוגע למיניות, ולסיטואציה כמו עיסוי אירוטי.

ואז הגענו איכשהו ל"סליז". טוב, השיחות בינינו פותחות בקלילות מפתיעה את הנושאים הכמוסים. רגע אחד אנחנו בענייני הנפש, פותחים נושא כמו בדידות או כמיהה, רגע אחר אנחנו בפנטזיות של שליטה, השפלה ואחר כך אני מנסה לשחזר ולחבר שוב קטעי שיחה ולהבין איך הגענו לפה, ואיך לא התעכבנו שם, ומה עוד יש לי להגיד על הנושא. לפעמים אנחנו פוגשים חברים שמרוב שקל לדבר איתם השיחה פשוט מתפרעת מעצמה ומדלגת בלי להתמסר עד הסוף.

שנים רבות של היכרות מופלאה עם עולמן האינטימי של נשים ואני רק ממשיך ללמוד. סיפורי חיים, סודות, התנסויות, פנטזיות והגשמתן, בעיות בחיים, ובזוגיות, משברים ותעצומות, מחלה, ניצחון, מחלה, מוות… כן, גם זה. הכל זמני, וכשמסתכלים על הדברים מפרספקטיבה גבוהה, ממעוף הציפור, קל יותר להתחבר לרעיונות פשוטים אבל נכונים כמו: לחיות את היום, לחיות בהגשמה, לחגוג את החיים, להעז, להתנסות, לחוות.

אז באיזה צד של המפה את? נגד ההפיכה המשטרית? בעד הרפורמה? ביביסטית על מלא? ליברלית?
אין צורך לענות, השאלה הזו לא באמת מזמינה תשובה. מה שבטוח: בין קוראותיי ולקוחותיי יש הכל מהכל.

כשמדברים על מין קל לקחת את השיחה למחוזות הטכניקה ולעסוק בענייני תנוחות, סוגי מגע, אקטים שונים ומגוונים, אביזרים ועוד.
אבל בואו: כשזה מגיע למין, ה 15 ס"מ החשובים הם בין האוזניים…
או במילים אחרות: איבר המין החשוב ביותר הוא המוח. המפתח לעונג נמצא על פי רוב שם.

בעולם כל כך עתיר ידע, קל לשכוח שעד לפני "דקה וחצי" במושגים היסטוריים לא ידענו כמעט כלום על מיניות בכלל ועל אורגזמה נשית בפרט. רק במחצית השנייה של המאה העשרים חקרו מאסטרסט וג'ונסון את האורגזמה, ורק בשנות האלפיים פוענח מבנהו הפנימי וגודלו האמיתי של הדגדגן.
יחד עם הידע, התפתחה מודעות מבורכת של נשים לפוטנציאל האורגזמי שלהן. נשים רוצות לגמור, מצפות לגמור, ואם בעבר יכלה אישה לעבור חיים שלמים בלי לדעת כלל מהי אורגזמה, שזה כשלעצמו עצוב מאוד, היום לעיתים מתרחשת תופעה הפוכה: האורגזמה הופכת למטרה של הסקס, ואיפשהו בדרך מאבדים משהו חשוב… עולמות שלמים של עונג.

ככל שהעמיקה בחוויה, נולד והתפתח הסוד. ככל שהרשתה לעצמה לצלול פנימה, להרגיש, להתרגש, לחקור, לפעום ולהתפעם הסוד נטמע בה והפך לחלק יקר ובלתי נפרד ממנה. ההבנה שככל שהיא הולכת עם זה עמוק יותר, היא שומרת את זה יותר מפני העולם שבחוץ. זה שלה. ככה פשוט. וגם אם לפעמים יש לה רצון לצעוק את זה בחוצות, כי זה כל כך טוב, היא מגניבה חיוך, שומרת סוד בינה לבין עצמה.

חג החירות הוא תמיד זמן טוב לדבר על חופש, על שחרור. אבל לדבר זה דבר אחד ולתרגל וליישם זה דבר אחר וחשוב שנזהה את ההבדל בין יום סימבולי בשנה כמו חג פסח (חירות), ראש השנה (התחלות חדשות), יום הולדת (היום המיוחד שלך) לבין הפרקטיקה של הדברים. הימים 'המיוחדים' הם רק דגל, תזכורת, בעוד שהאתגר שלנו להפוך את כל ימות השנה למיוחדים. טוב נו, לא כולם… יש ימים סתמיים וגם זה חלק מהחיים… אבל בואי נחזור לחירות.