הרבה פעמים אני כותב כאן על המעטפת של העיסוי הארוטי ושל המיניות. אני נוגע בנושאים כלליים כמו "הזכות שלך לזמן לעצמך" או "כל אישה ראויה לעונג" ואני מרחיב את היריעה להשקפתי על "תודעת שפע". מילים והסברים זה בסדר, גם השקפת עולם משחררת זה טוב, אבל בסופו של דבר, לפעמים מילה או שתיים מסכמות מה שאי אפשר להביע בפוסט שלם.
אני עונה לה לגבי הזמינות שלי להמשך השבוע ושואל מה מביא אותה אליי. היא לוקחת כמה שניות ועונה בפשטות: "נטו חרמנות". אחרי עוד כמה שניות היא מוסיפה: "אני חרמנית ברמות של חוסר שקט בגוף". יפה. אהבתי. בלי להסתתר מאחורי הסברים מורכבים, בלי להתפתל ולהרגיש לא נוח עם הפשטות הבריאה שבהיותנו יצורים יצריים, מיניים, הורמונליים.
אין חדש בכך שאנחנו חרמנים פעמים רבות במהלך החודש / השבוע / היום, נכון? אבל רוב הזמן אנחנו מנהלים את זה בהתאם לכללי המשחק. אנחנו אנשים עסוקים: משפחה, עבודה, הסעות, סידורים… אז אולי את בוערת מחרמנות כשאת נוסעת לעבודה, אבל אז את מגיעה, נכנסת לגן הילדים בו את עובדת ועושה את הסוויצ' בלית ברירה. הילדים הראשונים כבר בשער, את נתלשת מהמחשבות, ותכף גם האדוות האלה שבגוף ירגעו ויודחקו. או שאת מוצאת את עצמך מפנטזת בקיוביקל במשרד בו את עובדת, אבל אז הודעה על ישיבה דחופה ואת אוספת את עצמך לחדר הישיבות, פוסעת על השטיח קצת מוסחת, אבל בפניה למסדרון הגדול את כבר חוברת לעמיתייך בכניסה לחדר הישיבות והסוויצ' מתרחש מעצמו. שוב הדחקה. מנגנון הכרחי כדי שנוכל לתפקד ולא להיתלש, אבל מנגנון עם מחיר: ההדחקות הללו משאירות אותנו טעונים, זקוקים לפורקן, לפריקה. יש אנשים שחיים בהדחקה מתמדת, וזה ממש לא מומלץ. אבל גם בלי ללכת לקיצון, יש תקופות של יותר חרמנות. יותר ממה שאת מממשת, יותר ממה שאת מצליחה לפרוק. לפעמים זה בגלל שאין כרגע סקס בזוגיות, או אין זוגיות בכלל, ולפעמים הסקס פשוט לא מספק, ולפעמים החרמנות בכלל לא מופנית לכיוון של הקשר הזוגי אלא משוטטת החוצה, אל הלא מוכר, אל החדש, האחר, המגוון. כך או כך, החרמנות הזו היא דרכו של הגוף לאותת לך: "אני זקוקה ל…". הקשיבי לאיתותים, זהי את החרמנות, בדקי איך לפרוק ולא רק להדחיק ולשחק את כללי המשחק הקבועים. "נטו חרמנות" זה בעצם נטו את, עצמך.
בול