היא הכירה אותי בנסיבות שלא קשורות לעיסוי הארוטי. נקשרה בינינו שיחה שהתארכה. סיפרתי לה על מה שאני עושה, היא סיפרה את הסיפור האישי שלה. יש לה סיפור חיים שגרתי לכאורה, לפחות היה כך עד לפני כשנה. אז הכל השתנה. בדיעבד, אני חושב שגם לאחר השינויים שהתרחשו בחייה הסיפור שלה במידה מסויימת שגרתי ומאוד נפוץ.
אז נחזור רגע להתחלה. גיל 38, בעל, 3 ילדים, עבודה קבועה… ולא הרבה מעבר לכך. שגרת יום קבועה של ילדים – עבודה – בית – חוגים – בישולים… כל החבילה המוכרת. בשבת נוסעים לפארק או לים והכל סביב הילדים. היא לא הכירה משהו אחר. לפחות בעשור האחרון מאז שהפכה לאמא. מרוב שהיא הייתה מושקעת בתוך כל השגרה התובענית הזו היא לא הצליחה להרים את הראש ולהתבונן על חייה מהצד. חייתה באוטומט.
מותו הפתאומי של אחד מקרוביה טילטל את המשפחה ותלש אותה משגרת יומה. הלוויה, שבעה, שיחות אינסופיות עם אנשים שלא פגשה שנים… בעלה היה עם הילדים אחר הצהרים ובערבים היא הייתה מגיעה מאוחר, מספיקה לומר לילה טוב למי שעדיין ערים, וקורסת למיטה מותשת. אבל היא לא נרדמה. היו שם המחשבות. הרעשים, השאלות: האם אני מרוצה מחיי? האם אני חיה בהגשמה? ומה אם כל זה פשוט ייגמר ככה פתאום בבת אחת? היא ביקשה להירדם, לנתק את המוח, לברוח מכל זה, לישון שינה נחוצה, אבל כל ערב היא מצאה את עצמה נחבטת באותו קיר ובאותן שאלות. כשהסתיימו ימי השבעה והיא חזרה לשגרה הקבועה, היא חוותה ריקנות לא מוכרת. מקום העבודה נמאס עליה, היא החלה לחשוב על שינוי. כשדיברה על כך עם בעלה התגובה שלו הייתה חסרת אמפתיה, משהו כמו "למה לעזוב מקום בטוח". הוא לא הבין את התחושות שלה, חשב שזה משבר חולף. התגובה שלו עירערה עוד יותר את הקרקע עליה ניצבה וגרמה לה למחשבות עוד יותר כבדות כמו "האם אני נמצאת בזוגיות עם האדם הנכון?". היא הרגישה את הלחץ סוגר עליה. במקום להצליח לברוח מהשאלות היא מצאה את עצמה טובעת בתוכן.
חברה טובה גררה אותה לרקוד עם קבוצת נשים בוגרות. חוג של פעם בשבוע, בשעות הערב. זה עשה לה טוב. היו שם אנרגיות של שמחה שחסרו לה בשבועות החולפים. היו שם שיחות לא על "מה שהיה" אלא על תוכניות לעתיד. זאת רוצה לנסוע לחופשה, השנייה עומדת לפתוח עסק, השלישית קיבלה לאחרונה גט ומתכננת לעשות ריסטרט על חיי האהבה שלה. פתאום גם השיח הפנימי השתנה אצלה. התחיל להיות סדר במבול השאלות. היא התחילה להתבונן על הדברים דרך פריזמה של הגשמה עצמית. היא גילתה שהעצמיות שלה מטפסת גבוה בסדרי העדיפויות. בסיום אחד המפגשים של הקבוצה, כשהיא העזה להפתח קצת ולחלוק עם החברות החדשות את קורותיה בתקופה האחרונה מישהי אמרה: יקירתי, ברוכה הבאה למשבר גיל הארבעים. כמה מהאחרות, אלה שכבר "היו שם" צחקו בהסכמה. בתמימותה היא עוד ניסתה למחות: "רגע, אני עוד בת 38", אבל הרגיעו אותה שזה בסדר, היא הגיעה לגיל המתאים, ויש לה את הסימפטומים המובהקים ובסך הכל היא נורמלית ואין מה להיבהל. בדרך הביתה, באוטו, היא חשבה על השיחה. אסימונים התחילו ליפול. זה כנראה באמת סוג של משבר, אלא שלתחושתה החלק הנמוך כבר היה מאחוריה, וכעת היא דווקא נמלאה ציפיה לשינויים שיגיעו.
והם הגיעו. תחילה היא החליפה עבודה, במקביל היא המשיכה לרקוד עם הקבוצה ומצאה את עצמה פעם ראשונה מאז ימי ילדותה עולה על במה להופיע ומתרגשת כמו ילדה. בהתארגנות של כמה חברות טובות היא מצאה את עצמה עושה טרק כולל לינה במידבר במשך סופשבוע שלם ושם גם הגיעה למסקנה שאם חיי הנישואין חשובים להם, היא ואב ילדיה צריכים לעבוד על כל מיני דברים שלא ממש עובדים אצלם. תקשורת, חלוקה בנטל, חיי המין, חיי האהבה… כשחזרה, היא ביקשה ממנו ללכת איתה לטיפול. הוא התנגד. היא התעקשה. הוא הסכים, אבל זה התפוצץ מיד בפגישה הראשונה כי היא הבינה שהוא שם לא בשביל לעבוד על זה אלא בשביל להתנצח.
השבועות חלפו. היא והוא התרחקו. זה התפורר והגיע לפיצוץ… דברים שהכירה רק מהסרטים: לישון על הספה, לקחת את הילדים ולנסוע לישון אצל ההורים. ניסיונות של הקרובים לגשר לא הצליחו והנישואין תמו. אחרי הליך של כמה חודשים היא מצאה את עצמה עוד לא בת 39, עם גט טרי, מתבוננת על יום ההולדת שחגגה רק כחצי שנה לפני כן כעל זיכרון רחוק, עמום. כאילו הכל קרס מאז, ולמרות זאת להפתעתה הכל עומד על תלו. העולם מסתובב. משבר אמצע החיים שלה הפך את חייה, עירבב את כל מה שהיה מוכר, והעמיד מולה מראה: הנה, זו את, אלה החיים שלך, תכירי, תכירי מחדש. והיא לומדת להכיר. היא מתרגלת כבר להסדרי המשמורת, יש את הערבים הפנויים כשהילדים אצלו. היא דאגה שהיום של הריקוד יהיה אחד מהם, וזה משאיר לה עוד יום אחד פנוי באמצע שבוע, כל כולו שלה, לעצמה. והיא אוהבת את זה.
"אז תגיד, איך אתה עם רביעי? אני פנויה, הילדים אצלו, ונראה לי שעיסוי ארוטי זו חוויה שאני בהחלט זקוקה לה אחרי תקופה ארוכה של היעדר מגע. שש בערב נשמע טוב?"
- פרטים מרכזיים בסיפור שונו והתאמו לשמירה על פרטיותה של הלקוחה. יתכן שהסיפור יצלצל מוכר ויזכיר לכם מישהי שאתם מכירים. אם כן, צאו מנקודת הנחה שזו לא היא כי הפרטים האמיתיים אינם כפי שמופיעים בסיפור, ודעו שבכל זאת זו יכולה להיות היא, כי משבר גיל ארבעים לוקח המון אנשים באמצע החיים, פורם את כל המוכר להם, מעמת אותם עם כל מה שלא עובד ושולח אותם לחבר מחדש את החלקים… מה המסר? שאנחנו כאן כדי לעשות התפתחות, גדילה, ולהפוך לגירסה יותר טובה של עצמנו ושל החיים שאנו מגשימים לעצמנו. מאחל הגשמה, התפתחות וכמובן, חוויה של עונג וסיפוק…