היא שוכבת על מיטת העיסוי, כל כולה רטטים. האנחות שלה מספרות לי שהגוף שלה שר. שירת העונג. אני מרגיש אותה פורקת מטען נפלא של אנרגיה סביב האצבעות שלי בסדרת התכווצויות ארוכה שמרימה אותה גבוה אל מעל למזרון. אני בהקשבת שיא, מנסה לקרוא אותה: האם לצאת ולתת לה "לנשום" או להמשיך? תנועה קטנטנה של האצבעות שלי בכיוון החוצה, תנועה ברורה ולא רצונית כמעט של הידיים שלה אל הידיים שלי: תישאר בפנים, אל תצא…
אני ממשיך לענג אותה והיא נשארת גבוה, מטיילת שם ברמות עונג חדשות לה, כמו להיות במקום חדש וקסום ולהתרוצץ מסביב, להתבונן, לרצות לגמוע את הנוף, האוויר, המראות… מהמקום שלי כמי שמענג זה מדהים, להרגיש את ההתפעמות שנמהלת לה בתוך הרעב הזה, את הפליאה שלה לנוכח הרגע, לתוכה מתחילה להתווסף גם איזו מידה של "פחד פסגות" שכזה, כשהאוויר נהיה דליל והראש מסוחרר. אולי אני צריך בכל זאת להנחית אותה לדקה או שתיים? אני מאט, משנה את אופי המגע, הלחץ, העומק… אני יוצא מעט, ממש מעט ושוב המחווה הזו של הידיים שלה, השפה החדשה שאני לומד ממנה שאומרת לי הפעם בבירור: אל תפסיק!
איזה רגע יפה. לקחת אותה לטיול אל מעבר למוכר, להיות יחד איתה בתוך רגעים בהם היא לומדת את עצמה, בעוד שאני לומד אותה וממנה, בשפות קדמוניות של הגוף, בלי מילים.
אין לה מילים, קשה לה להביע את התחושות. רק לפני רגע היא הייתה כל כך פתוחה, שרה את שירת הגוף, אבל לדבר על זה ממש – קשה לה. אז אנחנו נשארים בדיבור בלי מילים, דיבור של מחוות: להציע לה כוס מים, לסגור לה בחזרה את השרשרת על הצוואר והצמיד על פרק היד, להתחבק לפני פרידה, לעטוף את כל המפגש המיוחד בשמיכה של סוד. מה שקורה שם בפסגות נשאר בפסגות…
חזרה לקרקע, לאוטו, לעולמה הפרטי.
נדמה לי שאנחה שלה עוד מהדהדת כאן בחדר, ויד נשית שמדברת אליי ואומרת: תישאר בתוכי. אני רוצה עוד.