היא אישה-פיוז'ן. שילובים, ניגודים. הכל מהכל. היא תל אביבית קרייריסטית, אשת עסקים שיודעת למכור. היא מכורה ליוגה, אוהבת אלכוהול, מדברת בשקט ואומרת הרבה עם העיניים. היא מנהלת לו"ז צפוף ועדיין כשהיא נכנסת אליי היא מביאה איתה אנרגיה של אוויר, כאילו באה מנופש ולא מהיומיום הכאוטי שלה. היא לא מחייכת הרבה. רצינית כזו. כמו חתולה. מתפנקת.
היא מניחה תיק גב נפוח ובו בגדים להחלפה, מורידה מעליה מעיל יוניקלו ארוך. מתחת היא לבושה בשרוואל לבן וחולצה דקה. מספרת שהיא עייפה קצת. אתמול שתתה כל הלילה. לא מצב אידאלי … אלכוהול מקהה תחושות, עייפות מקשה על העונג לזרום היטב בגוף. אבל ככה היא וזה הלייפסטייל שלה. יכולה לשתות את הלילה ואז לקום אחרי שלוש שעות שינה וללכת ליוגה ומשם ליום עבודה עמוק אל תוך הערב. ניגודים כבר אמרתי…
היא גמישה, חתולית, הגוף שלה מקבל בהתפנקות את המגע שלי. שקטה. לפי הנשימה הכבדה היא תופסת תנומה כשאני מעסה לה את הגב. יותר מאוחר כשאני מטפס במעלה הירכיים היא ערה לגמרי. דופק מהיר. הדם גועש ומסמיק אותה והיא מקבלת אותי בבעירה מרוגשת כשאני נוגע בפות שלה ומשרטט קוים דקיקים של עונג חיצוני ואז גם פנימי. היא נדלקת מהר, כמו בחיים, ואז היא שוב אישה-אוויר, צפה לה על אדוות של תחושות נעימות אבל כאן ועכשיו היא רוצה להתפוצץ והיא מרגישה שזה בורח ממנה. הגוף מצליח להכיל ולהדהד עונג עד רמה מסויימת ושם זה נשאר תלוי, מתפוגג ומתמלא שוב ושוב, חמקמק כזה. אני מאט קצת, מדבר איתה, אנחנו מזהים יחד את הקשר בין העייפות והקושי לגמור. אני מחזיר אותה ליוגה, לנשימות. להתכוונות. היא מיישמת כמו תלמידה טובה. אני שם לב איך הגוף שלה מסתנכרן עם הנשימה, עם הכיווצים של השרירים הטבעתיים, ואני מסנכרן את אצבעותיי אליה. עכשיו זה מתחיל להתחבר יותר טוב. הפיוז'ן הזה בין המגע שלי והיוגה שלה. אני מקשיב, אני חושב שגם היא מקשיבה ומתרכזת, אבל אחרי כמה דקות קורה משהו טוב ואנחנו הולכים לאיבוד. היא לא צריכה לנהל יותר את הגוף והכיווצים, הם עושים את שלהם בפריסטייל, ואני מרגיש אותה בלי מודעות מחשבתית, הכל דרך המגע והשמיעה וההתבוננות. יש מן מצב שיוט כזה, שמי שחוותה יודעת: זה מצב של דרך חד סטרית אל העונג, מהסיבה הפשוטה שאין כלום חוץ מזה. כל הרעשים משתתקים, כל המאמצים והניהול קורסים לתוך נוכחות רוטטת, טבעית.
קצת לפני שהאורגזמה מגיעה שנינו מרגישים אותה, כמו מתדפקת על הדלת. זה כבר ברור שהיא כאן, ויש מן רגע של סקרנות כזו: איזו אורגזמה זו תהיה? ארוכה או קצרה? רועשת או עדינה וחרישית? מקומית כזו, בדגדגן, בווגינה, או מהדהדת ומתנפצת בכל הגוף? ואז השרירים שלה מתכווצים, חזק, והיד שלה מחפשת להיאחז וננעלת על האמה שלי והיא מתפרקת אל תוך מערבולת של תחושות רוטטות שעולות ויורדות ומציפות את כל כולה, שוטפות. היא נשטפת. אחרי כן נרגעת, ומליטה את הפנים בשתי ידיה כשהיד שלי נחה על הבטן שלה ויד שניה מלטפת את השיער. ברגע הזה היא הכל יחד: הפיוז'ן של כל המאפיינים שהופכים אותה למי שהיא, וגם פשוט: אישה. בלי לייפסטייל כלשהו, בלי תל אביב, בלי יוגה, בלי האלכוהול של הלילה והעבודה שמחכה. ברגע הזה היא מים, לא אוויר ולא להבה.
לאט לאט אני מקרקע. אדמה. חזרה לקרקע.
כשהיא קמה והולכת להתקלח, התנועה שלה עדיין אוורירית כזו, מרחפת. היא מבקשת שאביא לה את התיק שלה. אחרי המקלחת היא מתלבשת באלגנט עסקי קליל. לא אישה של חליפות אבל בוחרת פריטים יקרים שיושבים טוב (ואיכשהו גם לא מתקמטים לה בתיק, איזה קסם). היא חוזרת אליי אישה אחרת. אבל העיניים אותן עיניים. ואולי נוסף לה גם קצת חיוך בצדי השפתיים. בכל זאת היה פה עונג…