היא מתקשרת אליי ומבקשת לקבל פרטים על העיסוי הארוטי. אני מסביר בפירוט, וכשאני מסיים לדבר היא מציגה את עצמה: בשנות השלושים לחייה, עברה בעבר אונס אכזרי, במילותיה: השפלה נוראית. שנים רבות חלפו מאז, אבל חייה עוצבו בדמות מה שהתרחש. במערכות היחסים ובהתנסויות המיניות שלה תמיד הרגישה מנוצלת, קורבנית. לא חוותה סיפוק, לא הרגישה נאהבת. יודעת לספר על עצמה שיש בה משהו מאוד חסום, מאוד לא משוחרר. רגע לפני שהיא משתתקת היא מסבירה לי שהיא בכלל לא אוהבת מסאג'ים. אני מרגיש בין המילים את הזעקה שלה להצליח להשתחרר מכל זה. לנשום. היא נשמעת לי רהוטה וצלולה ויחד עם זאת סוערת, חנוקה, שבויה בדפוסים לא בריאים, בחוסר אינטימיות נקייה ופשוטה. אני מבין שהיא לא חוותה כל השנים האלה מגע מפנק, מגע מענג, מגע שכל כולו נתינה ואני יודע שעם כל העדינות והרגישות שאביא למגע שלי בה, זה עדיין יהיה מאתגר לשנינו. אנחנו פותחים יומן וקובעים מפגש.
היא פה, יושבת מולי על הספה, היא נוכחת, ואני חושב שעמוק בפנים היא מבועתת. כלפי חוץ היא גיבורה, מחזיקה את עצמה ואנחנו יושבים ומדברים. אלו הדקות הראשונות שלה אצלי ואני יודע שייקח לה זמן לבנות אמון. כרגע היא יכולה רק להתחיל לנשום באופן סדיר, לא הרבה יותר מזה. מוטב גם לא להאריך את ההקדמה הזו ולגשת לחדר השני, לעולם המגע, ושם, אט אט, להתחיל לפרום את הפלונטר, לפייס את גופה, להגיע דרכו אל הנפש, ולהחזיר את הנפש לאהבת הגוף.
היא שוכבת על הבטן, אני מניח את ידיי על גבה בעדינות. גם מבעד לשמיכת הצמר הדקה שמכסה אותה אני מרגיש איך היא מתכווצת למגע, כמעט מזנקת. אני משאיר את הידיים באותו מקום, ומחכה. היא גיבורה, כבר אמרתי, והיא חוזרת לכאן, ומאפשרת לגוף את השקט הדרוש להקשבה, ואני כבר מטייל אט אט עם ידיי, לומד אותה, מלמד אותה רוגע, מקלף ממנה את השמיכה ומתחיל לספר לה עם ידיי סיפור אחר מכל הסיפורים שהכירה. סיפור שאין לו בכלל עלילה, או טוויסט, ובטח לא סוף. סיפור שכולו טיול בארץ המגע, שיטוט בעולם התחושות. ככל שיתארך הסיפור, ככל שנתקדם בשבילים ונחקור, היא תגלה שאפשר להתרחק מהמקום ההוא, אפשר להגיע למקומות חדשים, להתקדם, לטפס, ולמצוא למעלה את עצמה.
אבל זה לא באמת כזה קל ומיידי וטוטלי. הגוף זוכר. המקום שזוכר יותר מכל את הדברים שרצתה כל כך לשכוח, הוא היוני המקודש, איבר המין שלה. המקום הכי רך ועדין ומכיל בגוף האישה, במגע הראשון שלי בו, שמגיע אחרי הרבה זמן של עיסוי משחרר, מספר לי על הכל. על הכיווץ, על הרתיעה, על הנוקשות שחדרה לתוך העולם האינטימי שלה, על ההתגוננות ועל הפגיעות ועל יותר מדי צער, יותר מדי תסכול, יותר מדי שנים. אני יודע שלעולם לא תוכל להחזיר את הגלגל לאחור ולא אוכל לעזור לה להעלים את מה שקרה, אבל לא לשם אני מכוון. אני רוצה לעזור לה לשחרר את הדפוסים, להשאיר מאחור את מה שכבר לא תורם לה, להיות כאן, פשוט כאן, כרגע, נקי, ולהבין שאפשר גם אחרת. שהמגע שתקבל ממני נועד בפשטות לענג אותה, לפייס את גופה, לגלות שמתחת לפני השטח הקפוא מפשירה המון הנאה. הנאה אמיתית, ראשונית, פשוטה. שפה קדמונית שנטועה בנו עמוק, שפת המגע. אני רוצה שהיא תלמד דרך המגע שהיא יכולה ומסוגלת, שהיא לא מקולקלת.
זה לא קורה ברגע ולא בשעה, אבל כשאנחנו קרובים לסיום המפגש הראשון משהו בה כבר הרבה יותר פתוח ושלו. בנקודת זמן כלשהי היא מגיעה להכרה שהיא באמת מרגישה בטוחה כאן, שהיא באמת מצליחה ליהנות. שיש כאן אפילו אינטימיות ושאני נשאר כל הזמן הזה בנתינה, מענג אותה. ואז הדמעות, דמעות של שחרור, של הצפה, כי היא לא רגילה שמתייחסים אליה ככה, כי שנים שלא. בעדינות אני מסיים לגעת בה, מודה לה שאפשרה לי, ואת סוף המפגש אנחנו מעבירים בשיחה על מה שהיה כאן, וקצת על מה שעוד יהיה.
למחרת היא שולחת לי הודעה מחויכת, ובשטף של מילים מספרת שמשהו השתחרר בה, מחסום שהיה תקוע הרבה שנים. גם בימים הבאים היא מעבדת את המפגש ואת מה שהשתנה בה. היא מדברת על שלווה, על שינה טובה יותר, היא אפילו מוצאת את עצמה מייעצת למישהו בסביבתה הקרובה לקחת את הדברים יותר בקלות ונדמה לי שהיא קצת מופתעת מעצמה.
מפגש שני
למפגש השני היא מגיעה ממקום הרבה עצמתי. הספקות מוחלפים בסקרנות. החששות מוחלפים בביטחון והעבר מוחלף בהווה. היא כבר מבינה לאן היא מגיעה ואני חש שהיא בעיצומו של השינוי מ"לתקן" ל"להתפתח". ההתקדמות שלה מרשימה במהירותה. היא כנראה הגיעה אליי בשלה מאוד לעשות את השינוי בחייה, וברור לי שה"קרדיט" על השינוי שייך לשנינו. בלי הנכונות שלה וההיפתחות זה פשוט לא היה קורה.
אנחנו משוחחים בתחילת הסשן ומסכימים שהאתגר הבא הוא לנצל את המרחב הבטוח הזה שייצרנו גם כדי לעבוד על תקשורת, כי כאן היא יכולה לדייק את עצמה ואת המגע שלי בה. היא יכולה להקשיב פנימה לדברים שנעימים לה, או אולי לאלה שפחות, ולתקשר איתי את זה. היא יכולה לאזור אומץ לדבר על הכל, כי היא יודעת שאני פה בשבילה. ההבנה שהיא הלקוחה מקלה על התהליך, מדייקת את הסיטואציה, מנטרלת סימני שאלה על "תן וקח" ובפשטות – שמה אותה במרכז. בלי להתנצל.
הפיזיות שלה הרבה יותר נינוחה ומקבלת כבר מתחילת המפגש. היא צמאה למגע שלי, היא מרגישה לי רכה ומקבלת יותר וכל גופה קשוב. אט אט נבנה שוב הריגוש המיני וכשאנו מגיעים לשלב מתקדם בעיסוי, שלב בו אני נוגע בה אט אט פנימה, אני מרגיש איך היא השתנתה מהפעם הקודמת. היא רכה, היא לא מכווצת, הוגינה שלה מבטאת נשיות עדינה ולא את זכר הגברים שפגעו בה. אני מתרגש יחד איתה, כי השינוי כל כך ברור ומוחשי. והיא כבר לא שוכבת פסיבית. היא מתנועעת, היא אפילו מקדימה בתנועתה את מגע האצבעות שלי ומובילה את העונג שלה צעד קדימה, ואז שוב מקשיבה לאצבעותיי, ואז שוב מספקת את הפידבק, ואני חושב לעצמי – וואו, כמה זה שונה הפעם, וכמה היא משוחררת פתאום, ואיזה כיף זה לראות את השינוי המופלא הזה שחל בה בזמן קצר כל כך.
אחר כך, אחרי האורגזמה שבאה לבקר אצלה אחרי כל כך הרבה זמן ממגע של מישהו ולא לבד, אנחנו משוחחים. שיחה אחרת, כבר לא על העבר, שיחה על עכשיו, על התחושות שלה, על האינטראקציה בינינו. אפילו הגבול שבין מעסה ולקוחה עולה לשיחה וזה כל כך יפה בעיניי שאישה שלפני המפגש הראשון חוותה גברים כאיום, כניצול, כמאבק, יכולה לשכב לצדי עירומה, חשופה, נינוחה, לשאול שאלה ולשמוע ממני הסבר למה אני לא אשכב איתה, ושנינו כל כך טבעיים ביחס לכל הסיטואציה. שני אנשים בוגרים, שרואים זה את זו. שרוחשים כבוד הדדי בסיסי שבין בני אדם. מלחמת ההישרדות שלה מתחילה להתחלף בתודעה של שפע. אני רואה איך היא חווה את עצמה גדלה בתוך התהליך הזה. היא משתפת אותי במחשבות על תהליכים נוספים שמעניינים אותה מחוץ לחדר הזה. על דרכים נוספות בהן היא תתחיל לצעוד בתקופה הקרובה ואני נותן לה דחיפה גבית. זה כל כך בשבילך עכשיו, עופי על זה. שגשגי.
סוף מפגש שני, בחיבוק.