פשוט להרגע – כשהיא באה לחפש את העדינות שאבדה

היא הייתה אי שם בשנות השלושים המאוחרות, אי שם בתוך שנים דחוסות במשימות הוריות שנפלו בעיקר עליה. חיי הנישואין היו בסך הכל טובים, היא לא התלוננה. הוא עצמאי, עובד מסביב לשעון, היא זו שמתקתקת את כל היתר די בטבעיות: הבית, הילדים, הגנים ובית הספר… זה התאים לשניהם, כל אחד מצא את מקומו הטבעי בתוך מערכת היחסים הזוגית והמשפחתית.
הדבר היחיד שהטריד אותה אבל באותה מידה היה לא נגיש זה עניין המגע.

כן, הם עשו סקס לא מעט, אבל היא לא הייתה מסופקת. הכל היה מהר מדי, חזק מדי, בשבילו מדי. זה לא שהוא לא ראה אותה, הוא דווקא תמיד טרח לשאול אם היא נהנתה, אבל היא לא כל כך ידעה להסביר לו שהוא לא מספיק עדין, לא מספיק קשוב. לפעמים בתוך זוגיות טובה הרבה יותר קשה לדבר על מה שלא טוב, מה שלא מדוייק. מפחדים להעכיר, מפחדים לקלקל את מה שעובד, מפחדים לפגוע בצד השני ואיך הוא יגיב… אז היא התרגלה לאינטימיות שונה ממה שהלב רוצה ומה שהגוף מבקש. וכשהגיעה אלי לסיטואציה שבה היא לקוחה היה לה הרבה יותר קל לבקש: תהיה עדין, זה מה שהכי חשוב לי. ואחרי ההקדמה הזו, בתוך חדר העיסוי האפלולי והחמים התחיל המסע העדין לתוך העונג.
ליטופים. כמה אפשר להעביר בליטוף. במגע שמהותו רוך. המון.
העיסוי משלב תנועות ברמות שונות של עוצמה ועומק. אבל הכל מתחיל ונגמר בליטוף, במגע שכאילו אומר: אני רואה אותך, אני בא צנוע, אני בא להעניק ולהקשיב. והליטוף שואל: לאט יותר? והליטוף ממשיך לחקור: כאן את אוהבת? והנשימות שלה עונות לי: עוד, עוד מזה, אני אוהבת.
כשאנחנו עמוק בתוך הסשן, והיא שוכבת על הגב כעת, אני מזהה דמעה קטנה גולשת בצד העין. אני נוגע בכף ידה והיא לוחצת חזרה ולוקחת נשימה עמוקה. רעד שמשחרר עוד מהדמע הזה שאצור בתוכה. לפעמים השחרור הוא בדברים הכי פשוטים: הקשבה, רגישות, האטה. אני מניח יד על צ'אקרת הלב, יד שנייה מלטפת את השיער ומתמקמת על צ'אקרת הכתר. נושמים יחד. רגע ארוך ויפה. ועדין.
הרבה פעמים אני כותב על אורגזמות, על שפיכה, על השיאים וההתפוצצויות. אבל בעיסוי הארוטי יש רובדים נוספים שעוסקים באנרגיה הנשית, המעודנת, המעגלית. יש סשנים שאין בהם כלל חיפוש אחר השיא. לפעמים במקום לבקש את הטיפוס לפסגה מבקשים את הצלילה למעמקים, את העירסול, את העונג המתמשך, הנעים, הלא משימתי.
מסיימים בחיבוק. באנרגיות גבוהות שנטענו בגוף, בלי פורקן, אבל עם הרבה הנאה בריאה.