ערב קיצי סמיך. שעת דימדומים. היא נכנסת, מתנצלת על איחור של כמה דקות בגלל הפקקים ומכריזה שדבר ראשון היא חייבת להתקלח ולשטוף מעליה את היום הזה ("יותר מדי התרוצצות בשמש…"). לא פעם ראשונה שלה כאן אז אחרי המקלחת במקום לשבת בפינת האירוח ולשוחח שיחה מקדימה אנחנו יכולים לעבור היישר לאזור העיסוי ולדבר מגע.
ובכל זאת, אולי כהמשך ישיר לתנועותיה המוקדמות בשמש בענייני היום, נקשרת בינינו שיחה סביב החום הגדול שאין מפלט ממנו, למעט בחדרים ממוזגים. ואכן גם כאן החדר קריר, ממוזג, עוד מעט אפילו אעסה אותה בשמן חם ובינתיים אני מכסה אותה בבד שיפון דקיק ואוורירי. אתה זוכר את הפעם הראשונה שבאתי? היא שואלת ומוסיפה: באותו יום ירד גשם מטורףףףף… כשהגעתי ישבתי כמה דקות באוטו עד שמצאתי הזדמנות לצאת אליך… אני זוכר היטב. בכלל, חוויות שקשורות בחורף ובגשם נצרבות לי טוב יותר בזיכרון. אני אוהב את הגשם, אוהב את החורף. בקיץ אני בעיקר מחכה לשניהם. וכשאני מספר לה את זה היא מסכימה איתי ומסתבר ששנינו עם חיבה יתרה לימים אפורים וקרירים וגעגוע לעננים ולגשם. מפה לשם, איכשהו היצירתיות משתלטת עלינו ואנחנו מתחילים לפנטז את החורף ולשזור אותו לכאן ועכשיו, לחדר הזה. אני מניף את בד השיפון בתנועה גלית, ומספר לה על "רוחות הסתיו" המנשבות דרך חלון פתוח. היא נרעדת… ממלמלת כשראשה כבוש בכרית העיסוי "יאאאא, איזה כיף, אוהבת"… ואחרי שהבד מסיים את תפקידו אני מדבר איתה על חומו של קמין, מוסק בגזרי עצים, שעה שאני מושך אותה בשמן העיסוי החם. זה עושה לה טוב, החום המחבק הזה, על רקע האווירה הסתוית המתקדרת. עכשיו זו היא שמספרת לי על ביקתת אירוח, אי שם, ועל החוויה הנועזת שחוותה עם בעלה ועם "צלע שלישית" לפני כמה שנים ביום קפוא בחוץ וחם בפנים. אני מקשיב בעניין, בינתיים מורח את כל כולה ומעסה. גב, וצוואר, וישבן, ויורד ומתחיל שוב מלמטה מהרגליים, ומטפס אט אט למעלה בחזרה… ואנחנו כל הזמן מדברים… היא סיימה כבר את החוויה ההיא ועברה לאחרת, ואני התכתבתי עם הסיפור שלה ותרמתי משלי… ואנחנו נצמדים בנאמנות לנושא. רק חורף, או סתיו. שום דבר על קיץ. רק חום של בפנים, של נרות, ואח מבוערת, וגוף בוער, ותשוקה חורכת, וסומק בפנים.
ורטוב. רטוב כשהגשם יורד בחוץ בסערה, או מטפטף ממרזב ומעלה רענן שתלוי על עץ, או רטוב כמו שהיא עכשיו, נובעת, מנסה להשלים משפט אבל אני כבר משתעשע בכפתורי הריכוז שלה ומפזר לכל עבר את המילים לטובת האנחות, כמו טיפות של גשם שניתכות בחוץ בגינה ומשפריצות לכל עבר. רטוב כאן, וחם כאן, והכל מבריק ונשטף ומתפנק.
אני מכסה אותה שוב. היא פוקחת לרגע עיניים ללמוד מחדש את החדר: שני נרות דולקים, ומנורת מלח, ואני ששואל אותה אם היא רוצה לשתות משהו חם… בכל זאת ערב של חורף…