תגית: מיניות נשית

ככל שהעמיקה בחוויה, נולד והתפתח הסוד. ככל שהרשתה לעצמה לצלול פנימה, להרגיש, להתרגש, לחקור, לפעום ולהתפעם הסוד נטמע בה והפך לחלק יקר ובלתי נפרד ממנה. ההבנה שככל שהיא הולכת עם זה עמוק יותר, היא שומרת את זה יותר מפני העולם שבחוץ. זה שלה. ככה פשוט. וגם אם לפעמים יש לה רצון לצעוק את זה בחוצות, כי זה כל כך טוב, היא מגניבה חיוך, שומרת סוד בינה לבין עצמה.

חג החירות הוא תמיד זמן טוב לדבר על חופש, על שחרור. אבל לדבר זה דבר אחד ולתרגל וליישם זה דבר אחר וחשוב שנזהה את ההבדל בין יום סימבולי בשנה כמו חג פסח (חירות), ראש השנה (התחלות חדשות), יום הולדת (היום המיוחד שלך) לבין הפרקטיקה של הדברים. הימים 'המיוחדים' הם רק דגל, תזכורת, בעוד שהאתגר שלנו להפוך את כל ימות השנה למיוחדים. טוב נו, לא כולם… יש ימים סתמיים וגם זה חלק מהחיים… אבל בואי נחזור לחירות.

בשיחות האינטימיות של אחרי, כשהכל כבר משוחרר, אתן שואלות אותי פעמים רבות שאלות אישיות אודותיי, אך גם שאלות כלליות יותר כגון: מי הנשים שבאות אליך? או: מה מחפשות הנשים שבאות לעיסוי אירוטי? ובכן גם אם אפשר לחפש תשובות מכלילות על דברים שחוזרים על עצמם, הרי שככל שחולפות השנים אני נוכח כמה אינסופי הוא המרחב האינטימי, ובתוכו גם החיפושים המגוונים והנרחבים של נשים אחר העונג והשחרור, הלימוד העצמי, ההתגברות על החסמים ועוד. נשים פותחות את הגוף והנפש ומבקשות ללמוד משהו דרכי, למצוא תשובות לשאלות. ונקשרת שיחה של מילים ושל מגע.

אולי הדבר הכי מיוחד שאני חווה דרך העיסוק בארוטיקה ומיניות של נשים, זה היכולת לייצר שינוי מחשבתי, פתיחות והתפתחות של נשים שהיו אצלי או אפילו רק קוראות את התכנים שאני כותב. אני מדבר הרבה על מרחב העונג, על התפתחות אישית, על העצמה, במטרה לחבר את הפן הפיזי של העונג (הנאה, גירוי, סיפוק, שחרור וכו'… ) עם הפן המנטלי והרגשי (שינוי מחשבתי ותודעתי, ביטחון עצמי, הערכה עצמית, עצמאות ועוד). לאורך השנים זכיתי לראות את הצירוף הזה מביא לתהליכי צמיחה של נשים. אבל לא פעם אני שומע גם על הניגוד בין התנועה במרחב האישי לבין מה שקורה בממשקים האנושיים מסביב: חיי המין, מערכות יחסים, בני זוג… וזו נקודה ששווה התייחסות.

היא אישה-פיוז'ן. שילובים, ניגודים. הכל מהכל. היא תל אביבית קרייריסטית, אשת עסקים שיודעת למכור. היא מכורה ליוגה, אוהבת אלכוהול, מדברת בשקט ואומרת הרבה עם העיניים. היא מנהלת לו"ז צפוף ועדיין כשהיא נכנסת אליי היא מביאה איתה אנרגיה של אוויר, כאילו באה מנופש ולא מהיומיום הכאוטי שלה. היא לא מחייכת הרבה. רצינית כזו. כמו חתולה. מתפנקת.

מי שאת היום זו לא מי שהיית לפני שנה. מי שאת כרגע זו לא מי שתהיי עוד חודש, בטח שלא עוד חמש שנים. אנחנו משתנים כל הזמן. וזה נוגע גם למרחב המיני. השינוי בלתי נמנע מעצם העובדה שהזמן לא עוצר, ואיתו הגיל, ההתנסויות, החוויות, הממשקים עם הזולת ועם עצמנו.

"מילי" עשתה הרבה בחיים. הרבה עבודות, הרבה מסעות בעולם, הרבה גברים (וגם לא מעט נשים). היא מסוג הטיפוסים שבולעים את החיים בכל הזדמנות. ככה הייתה כנערה, ככה העבירה את שנות העשרים והשלושים שלה וגם כעת כשהיא בת ארבעים היא לא נותנת לחיים להוביל אותה אלא מחזיקה חזק בהגה ולוחצת חופשי על דוושת הגז מתי שמתחשק לה. ברקסים? היא מעידה על עצמה שעם הזמן למדה לבלום כשצריך או לפחות להאט, אבל הצורך בתנועה מתמדת, בעניין בחיים מוביל אותה להמשיך לחקור ולהתקדם.

חידה
מה זה: אין לו צורה, אין לו משקל, כולם אוהבים אותו ומחפשים אותו, אפשר שיהיה לנו מעט מדי ממנו ואפשר גם שיהיה יותר מדי.
והתשובה…

המיניות – כמו גם האישיות – מתפתחת עם השנים. מתוך שאיפה להפוך לגירסה יותר טובה של עצמנו כל העת, אנחנו מעבדים חוויות, מפיקים לקחים ומחשבים מסלול מחדש. אני חושב שאחד החשובים שאנחנו לומדים זה: מה לא.

נתקלתי בטקסט מהמם שנכתב לפני למעלה מ 700 שנה וכאילו שיקף באור חדש את אחד המוטיבים השזורים בפוסטים שלי על חווית העיסוי האירוטי, מנקודת המבט שלי כמעניק. המילים נכתבו על ידי המשורר הפרסי "חפיז":