המיניות – כמו גם האישיות – מתפתחת עם השנים. מתוך שאיפה להפוך לגירסה יותר טובה של עצמנו כל העת, אנחנו מעבדים חוויות, מפיקים לקחים ומחשבים מסלול מחדש. אני חושב שאחד החשובים שאנחנו לומדים זה: מה לא.
'מה לא' – זה כל מה שלא מתאים לנו. 'מה לא' זו הגנה. זו שמירה על עצמנו מפני פגיעה במקרה הרע ואפילו "רק" מהתבטלות בפני האחר במקרה הפחות גרוע. לדעת 'מה לא' זה חשוב. היכולת לומר למי שמולנו 'לא', מונעת מאיתנו חוויות לא נעימות, לא רצויות. גם היכולת שלנו לומר לעצמנו 'לא', מאפשרת לנו להגשים את האני הגבוה יותר, להתרחק מדפוסי פעולה לא רצויים כמו התמכרות, ריצוי, ויתורים וחזרה להרגלים/חוויות/אנשים שלא עושים לנו טוב.
או קיי. אז אנחנו לומדים המון דרך אמירת לא. אנחנו לומדים על הכח שיש בתוכנו, על החוסן, אנחנו משפרים את ההערכה העצמית כשאנחנו חווים את עצמנו באסרטיביות, בהצבת גבולות והעמדת האחר במקום. עד כאן זה טוב. אבל מה הלאה?
בואי נשרטט קו דמיוני ונקרא לו ציר בחירת החוויות. בצדו האחד נכתוב 'מה לא' ובצדו השני נכתוב 'מה כן'. האמצע של הציר הוא נקודת האפס. באמצע אנחנו פשוט משייטים. חיים באוטומט. עושים את אותם הדברים יום אחרי יום, מעבירים את הזמן. ברירת המחדל נמצאת בדיוק במקום הזה של אמצע הציר. בנקודת האפס. לחיות על נקודת האפס זה בסך הכל עניין די בטוח ודי רגוע. אבל כמו שכתבתי למעלה, לאורך השנים אנחנו מתאמנים ומשפרים את יכולתנו לומר 'לא', לומדים הרבה על מה ומי שלא מתאים לנו, וכך נוצר תהליך שבו הרבה אנשים חיים איפשהו על הסקאלה שבין האפס ובין 'מה לא'. חיים שמתאפיינים בתערובת של הימנעות ודריכה במקום. תקיעות. אם נשליך את זה למיניות נזהה הרבה תופעות מוכרות של חוסר סיפוק מתמשך לאורך שנים, שיעמום ביחסים, הימנעות משינוי, הימנעות מבני המין השני בפרט ומעיסוק במין בכלל, דיכוי הדחף המיני, דיכוי המשיכה…
אני חושב שאנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שחלק מההתפתחות זה לחפש גם 'מה כן' ולשאוף להגשים אותו. לדוגמה אולי גילית עם השנים שחלק מהחברים שאספת כבר לא רצויים בחיים שלך וניתקת קשרים. או קיי, מצויין, לדעת 'מי לא' זה חשוב. אבל מה בנוגע ל'מי כן?'. האם פשוט ויתרת על החברים הלא רצויים ונשארת על הסקאלה שבין אפס ולא, או שחיפשת גם את התנועה המאזנת לכיוון הכן?
ועוד דוגמה והפעם שוב מתחום המיניות: לבטח גילית דברים שאת לא אוהבת. סוגי מגע שלא באים לך טוב, אפילו סוגי מאהבים שלא מתאימים לך. ניקית את השולחן המיטה והוצאת אותם מחוץ לחייך. סבבה, אבל האם את מפעילה את הראש (וכן, גם הגוף) בכיוון של 'מה כן' או שאת נשארת במרחב הבטוח של בין לא לבין ברירת מחדל?
אין לי פורמולה מנצחת להמליץ ואין לי רשימת קניות להציע לך. כל אישה אחראית לבחירותיה, לזהות מה משאירים מאחור ומה לוקחים הלאה. מטרת הפוסט הזה היא בעיקר להזכיר לך לקחת אחריות אקטיבית לא רק ל'לא' אלא גם ל'כן'. כשזה נוגע למיניות – אני מציע להרהר כמה דקות על המילים הבאות והתנועה שהן מייצרות:
מה לא מתאים לי לחוות — > מה חסר לי —> מה אני מזמנת ורוצה לחוות?
כך עשינו טיול מחשבתי מצד ה'מה לא' של הציר, דרך נקודת האפס שבה אפשר לזהות גם חוסרים ואי הגשמה ועד להיפתחות של המיינד לצד של ה'מה כן'. נדמה לי שהתרגיל הזה יכול לשפר לכולם את החיים בכל המישורים. כדאי שנתרגל את המיינד שלנו לחשוב חיובי, ולא רק כרעיון ערטילאי של גישה אופטימית לחיים אלא ברמה הפרקטית של איך לזמן יותר חיוביות לחיינו 🙂