היא מתקשרת, שואלת אם אני עוסק בעיסוי אירוטי לנשים, אני שומע את ההיסוס הקל בקולה ומרגיע אותה. זה בסדר, מבין את הלחץ… ההתרגשות… והיא, ממהרת להסביר וכמעט להתנצל – אני לא מעכלת בכלל שאני מתקשרת אליך, אני לא מאמינה שהיה לי האומץ. ואני בכלל לא בטוחה שיהיה לי האומץ להגיע. מחליטים על פגישה מקדימה כי היא גרה בעיר סמוכה ויכולה להגיע בקלות. תקפצי לפה, נשב על כוס קפה, אולי אקל עלייך את ההחלטה לבוא.
כשהיא מגיעה אני מזמין אותה לספר על עצמה קצת. היא נפתחת, פורשת במספר דקות סיפור מעניין ולא שגרתי שנוגע בזוגיות, באכזבה, בהתפכחות ובמסע אל עבר גבולות ופריצתם. אנחנו מתעכבים על העניין הזה של "גבולות" כשאני מעלה שאלה אם המסע "אל עצמך" והמסע "לפריצת הגבולות" הם אחד או שמא מנוגדים זה לזה, שהרי כדי לפרוץ את הגבולות צריך להתרחק, לחפש את הקצה, ואילו המסע לתוך עצמנו הנו דימוי של התכנסות אל המרכז. אז מה את אומרת? את צריכה לוותר על המרכז שלך כדי לפרוץ את גבולותייך?
היא שותקת רגע ומהרהרת. אני כשלעצמי כבר יכול לענות על השאלה הזו אם היא מופנית אליי אבל דומה שאותה השאלה הזו פוגשת מעט לא מוכנה, כי זה דבר אחד להסתער על גבולות ולנפץ תקרות זכוכית, אך דבר אחר לגמרי להצליח לחבר את כל הנקודות וליצור מתוך כל זה את דמותך, המוכרת, ואולי גם החדשה. סוקר אותה במבט. אמצע החיים, יפה, נשית, רכה למראה אבל הספיקו לי מספר דקות להרגיש שזו, גם ציפורניים יודעת לשלוף כשהחיים מזמנים לה מבחני אומץ ועמידות. חריפה במידה מספקת, אינטליגנטית, וכרגע, בעודה מהרהרת בשאלתי היא נראית גם קצת מבולבלת. תראה, אני חושבת שחלק מהעניין של הגבולות זה לזהות מתי אני מתרחקת מעצמי ומתי אני מתקרבת אל "עצמי האחרת", זו שמעבר לגבול הדמיוני. לא אשקר, היו פעמים שטעיתי בדרך, שהגעתי למקומות זרים, שאיבדתי את עצמי. אבל גם אז, איכשהו תמיד לקחתי משהו שחיבר אותי למהות שלי, למרכז. ואז אני שואל – האם את חושבת שחלק מהמסע הגבולי הזה שלך הוא גם מבחן לבדוק כמה את שומרת על עצמך, כמה את יודעת להחזיר את עצמך הביתה? העיניים בורקות, דמעה בזוית העין מספרת לי ש"הביתה" זה מורכב.
אני מהנהן אליה בהבנה.
– תגיד, אז אני צריכה להביא עם עצמי משהו? פעם ראשונה שאני באה לעיסוי אירוטי.
– אז החלטת שאת באה?
– ברור, מה זה בשביל פורצת גבולות מקצועית כמוני… חוץ מזה, זה בעצם פה, ליד הבית…