תגית: הגשמה

יש קטע עם מורות, נכון? המורה, הדמות הדידקטית הזו… כשהייתי תלמיד בבית הספר היו בעיקר המורות האלה שהיו "אולד סקול", וזה היה בא באריזה שנראית כמו דודה, מדברת כמו סבתא, ואמנם הייתי ילד, אבל בדיעבד כמבוגר אני יכול להניח שסקס אפיל ממש לא היה שם.
אבל בדיעבד אני גם משחזר ונזכר במורות שהיו ככל הנראה לגמרי בתדר שעליו אני רוצה לדבר כאן בפוסט הזה. מורות מהסוג שאתה מסתכל עליה, ויודע שיש לה חיים מחוץ לפוזיציה המורתית. ועוד איזה חיים…
אז הנה, עברו הרבה שנים, ועם פז"מ מתקדם במערכת החינוך ופז"מ עשיר גם בשדה המיניות והאירוטיקה החוויה שלי עם "המורה" שונה לגמרי כיום.

מה דעתכם? שיגרה זה דבר משעמם?
המילה הזו – שיגרה – מעוררת אסוציאציה של אפרוריות מכבידה. אני למדתי להסתכל על זה קצת אחרת דרך המרחב המיני.
הגשמה מינית מתרחשת כל הזמן. לא רק באירועים מיוחדים, לא רק בחמישי בלילה או בשישי בערב. למעשה, והנה סוד לא מסווג – ידידתה הטובה ביותר של ההגשמה המינית היא השיגרה, כי מעצם היותה שגרתית ומתוכננת היא מאפשרת גם לקחת פניות מעניינות בדרך. יש את אלה שלמדו לעבוד איתה היטב. אני זוכה להכיר אותם, במיוחד.

היי רוני, אני מחפשת חוויה נועזת וככה הגעתי אלייך.
ככה היא התחילה את השיחה.

ערב, אני כבר במוד של ללכת לישון וההודעה שלה רוטטת לי רגע לפני שאני מכבה את הטלפון. אני פותח, עונה, ואנחנו מתכתבים כמה דקות. הגישה שלה מאוד תכלסית. מתחילה מהיומן, ממשיכה לפרטים מנהלתיים אחרים, תיק תק.

אישה יוצאת להרפתקה.
היא מבלה זמן מה מול הארון, בוחרת מה ללבוש. היא מוציאה מהמגירה תחתון סקסי וחזיה תואמת, היא מתלבטת בין טייץ ובין מכנס אלגנט, ובסוף החולצה קובעת: אלגנט. היא מסיימת להתארגן, נכנסת לאוטו, מכניסה כתובת לווייז ונוסעת.
אישה נוסעת להרפתקה.

הם יחד 15 שנים פלוס מינוס.
היא כבר שנה מחפשת. תחילה היא לא ידעה בכלל מה היא מחפשת, אז היא ניסתה כל מיני דברים כדי לפייס את חוסר השקט.
ספורט, יצירה, שינויים בבית… ואחרי כמה חודשים חסרי מנוח היא אמנם מצאה את עצמה יותר בכושר, עם בית יותר מאורגן, ויצירות פרי ידיה מקשטות אותו, ובכל זאת באותה נקודה בדיוק: חוסר שקט וכמיהה למשהו. בשלב הזה היא כבר התחילה להבין מה חסר לה. היא התחילה להפנים שהרעב הוא למגע – לא המגע שלו, מגע אחר. רעב לריגוש, להתרגשות, תשוקה לעונג ולגילוי עצמי של מה שכבר נשכח והתרחק ממנה.

הרבה לפני הדתות, התרבויות, המדינות והעמים. הרבה לפני השפות השונות, האמונות והציוויים, הרבה לפני כמעט כל מה שאנחנו מכירים…אם נלך עשרות אלפי שנים אחורה, נגלה את עצמנו. נראינו פחות או יותר אותו הדבר, היה לנו אותו גוף, היו לנו אותן יכולות פיזיות ורגשיות, היו לנו אותם יצרים ודחפים.
אבל היינו הרבה יותר מחוברים לטבע ולטבעיות שבדברים, ופחות מנוהלים מבחוץ.
כשאני נוגע באישה ומענג אותה, אני מחפש את אותו המקום הראשוני, הקמאי, זה שמקודד בנו גנטית. הפשטות שמתחת לשכבות המלאכותיות. לפעמים אני חושב עליהם, הקדמונים. משהו מושך אותי ללכת אחורה לימיהם, כמן רפרנס לימינו.

לפני הרבה שנים נפטרה אמי. היא נפטרה צעירה מדי, מוקדם מדי. לך תבין איך הדברים עובדים. היא הייתה נפלאה ואהבנו אותה מאוד. אבא שלי אמר לנו באותו מעמד: תחיו את החיים, תנצלו את היום, תגשימו ותעשו את הדברים שעושים לכם טוב.
לקח לי הרבה שנים להבין את המשמעות של האמירה הזו.

הרבה נשים פגשתי. הרבה נשים מהרבה סוגים. חלקן נתפסות בעיני הזולת כתוססות, אמיצות, קוראות תיגר על טאבואים, מעזות, מגשימות כעניין שבשגרה, ואחרות מופנמות יותר, לכאורה קונפורמיסטיות, מהסוג של "ילדות טובות", כאלה שלמראית עין מקוטלגות כחנוניות. גם אלה וגם אלה יכולות להגיע לאותם מקומות בדיוק, לאותן רמות תעוזה והגשמה. ההבדל הוא לפיכך לא ב"עד כמה רחוק מגיעים" (תשובה: עד לאן שרוצים להגיע) אלא בנקודת המוצא. מהיכן יוצאים לדרך.

ואז הגענו איכשהו ל"סליז". טוב, השיחות בינינו פותחות בקלילות מפתיעה את הנושאים הכמוסים. רגע אחד אנחנו בענייני הנפש, פותחים נושא כמו בדידות או כמיהה, רגע אחר אנחנו בפנטזיות של שליטה, השפלה ואחר כך אני מנסה לשחזר ולחבר שוב קטעי שיחה ולהבין איך הגענו לפה, ואיך לא התעכבנו שם, ומה עוד יש לי להגיד על הנושא. לפעמים אנחנו פוגשים חברים שמרוב שקל לדבר איתם השיחה פשוט מתפרעת מעצמה ומדלגת בלי להתמסר עד הסוף.

שנים רבות של היכרות מופלאה עם עולמן האינטימי של נשים ואני רק ממשיך ללמוד. סיפורי חיים, סודות, התנסויות, פנטזיות והגשמתן, בעיות בחיים, ובזוגיות, משברים ותעצומות, מחלה, ניצחון, מחלה, מוות… כן, גם זה. הכל זמני, וכשמסתכלים על הדברים מפרספקטיבה גבוהה, ממעוף הציפור, קל יותר להתחבר לרעיונות פשוטים אבל נכונים כמו: לחיות את היום, לחיות בהגשמה, לחגוג את החיים, להעז, להתנסות, לחוות.