"אסור שאף אחד יידע שאני באה אליך"
צהריים. שיחת טלפון ממספר חסום. אני כהרגלי מסנן ולא עונה לחסומים. כמה דקות אחרי כן שיחה ממספר טלפון קוי כלשהו. אני עונה, היא מוודאת שהגיעה לאדם הנכון, מברכת אותי בצהריים טובים ומבקשת כמה דקות מזמני.
אני: בבקשה, אני פנוי לשוחח, מה שמך?
היא: נגיע לזה בהמשך ברשותך… תשמע רוני, הייתי באתר שלך, קראתי הכל על העיסוי הארוטי, אהבתי. אני חושבת שמה שאתה מציע מתאים לי בול. אם הייתי כל אישה אחרת הייתי פשוט קובעת איתך כבר עכשיו…
אני: אבל…
היא: אבל אני מאוד חרדה לפרטיות שלי. ויש לי סיבה טובה.
וכאן היא מתחילה בזהירות להסביר לי שהיא דמות מוכרת מאוד במרחב הציבורי, מנסה מצד אחד להסביר לי עד כמה מוכרת, ומצד שני להישאר בינתיים אנונימית. בדקות הבאות מתפתחת בינינו שיחה מחוייכת על הדברים המוזרים ש"סלבס" נאלצים לעשות כדי להישאר אלמוניים כשצריך. אני מכיר קצת את העולם הזה משנים שבהן באתי איתו במגע יומיומי כצלם בהפקות שונות. שנים שלימדו אותי בעיקר לא להתרגש מעולם הזוהר, ולהבין שמתחת לעטיפה הנוצצת, גם המפורסמים עשויים מאותו חומר, אותן חולשות ותשוקות, וגם אם הם נהנים מפריבילגיות כלשהן או לייפסטייל משודרג, זה בא גם עם תג מחיר יקר במיוחד: אור הזרקורים התמידי המופנה אליהם. לא קל לנהל חיים אישיים כשאת מפורסמת.
"…אז אתה מבין… אני מתה לבוא אלייך, אני נמצאת כרגע בתקופה של צורך אמיתי במגע, בשחרור, ובעיקר לברוח… להיעלם לכמה שעות, אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה בלי להיחשף. אתה לא מבין איזה סרטים אני מריצה בראש סביב מה שיכול להסתבך. אחת כמוני שמגיעה לעיסוי ארוטי זו אטרקציה די גדולה…"
בנקודה הזו הכדור עובר אליי. אני מבין שהיא הניחה מולי בעצם סימן שאלה די גדול, בראש וראשונה: "האם אני יכולה לסמוך עלייך". אז אני מסביר לה את המובן מאליו בשבילי, שהסודיות שלה היא דבר בסיסי, עוד הרבה לפני המפגש עצמו. מרגע שיצרה איתי קשר, אני רואה עצמי מחוייב לפרטיות שלה, וכשתגיע אליי נגבה את זה גם בכתב.
היא לא נשמעת רגועה יותר "רוני, אתה נשמע לי בחור אמין, אבל אני כל כך רגילה שאנשים רצים לספר שהייתי אצלם. אני לא יכולה לקבל שרות בשום מקום בלי שזה יתגלגל הלאה. לפעמים ממש מוציאים הודעת יח"צ מסודרת וברור שלא שואלים אותי אם זה מקובל עליי… אתה מבין ש…"
אני כובש את החיוך ועונה לה "כן, אני לגמרי מבין שלא אוציא הודעת יח"צ שהיית אצלי בעיסוי ארוטי" והאווירה קצת יותר קלילה, שנינו צוחקים עכשיו.
היא עוד מפטירה בצחוק "פדיחות"… אבל אני חוזר לנימה הרצינית: תראי, מה שאמרתי על מחוייבות לפרטיות ועל הסכמה בכתב זה טוב ויפה, וזה ברמה הפורמלית. אני רוצה שתביני שאותי אישית כל הנושא של פרטיות פוגש ברמה גבוהה יותר. זה גבוה יותר מ"אתיקה" או מ"הסכמים", וזה משהו שאני פשוט מאמין בו: הזכות של אנשים לפרטיות. לא משנה לי אם את מפורסמת או מישהי שאף אחד לא מכיר, מה ששלך – שלך. ולבוא אליי לעיסוי ארוטי זה הכי שלך.
אני יכול לומר לך גם שזה לא זר לי, לקבל לקוחות שצריכות להקפיד על רמת פרטיות גבוהה… כבר הגיעו אליי לא פעם עם כובע ומשקפי שמש ואני בסך הכל ממוקם בעיר רגילה די מנומנמת ולא בתל אביב הערנית.
השיחה נמשכת, היא כבר בנתה מספיק אמון ומרגישה מספיק נינוחה לקרב אותי לעולמה הפרטי, לאיזשהו רקע ראשוני על מה גרם לה ליצור איתי קשר דווקא עכשיו, ולבסוף היא אומרת: טוב, אז תשמע רוני, האינטואיציה שלי אומרת שאפשר לסמוך עלייך, שאתה מאוד מכבד אותי כאדם ולא כמישהי מוכרת ואני רוצה לכבד אותך בחזרה… לא נראה לי הולם שאמשיך להסתתר אז הגיע הזמן שתדע מי אני. היא אומרת לי את שמה ואני, קצת לא נעים לומר… לא מכיר. יש רגע קצת מביך כשאני משתתק לשנייה ואז אומר "או קיי", והיא: "עכשיו אתה מבין?" ואני: לא ממש… אני מקווה שלא תיעלבי אבל אני חלש מאוד ב'שמות' ובלהיות מעודכן בעולם המפורסמים. טלויזיה אני לא רואה, מדורי רכילות אני לא קורא, אני מתרחק מ"ברנז'ות" ואפשר לומר שאני די לא מעודכן…
אני מקווה שהיא לא מסתירה איזה עלבון קטן כשהיא אומרת לי "לא רגילה שאנשים לא מזהים אותי אבל דווקא מוצא חן בעיניי, מעדיפה שתכיר אותי כשאבוא אלייך ולא תהיה שבוי בתדמית הציבורית שלי".
אחרי שאנחנו קובעים והיא מוסרת לי את מספר הטלפון הפרטי שלה היא אומרת: ותשתדל לא לעשות עליי יותר מדי גוגל… אני באמת מעדיפה שאדם אחד בעולם הזה יכיר אותי רק כמו שאני מתחת לעטיפות…
ואני: אני בהחלט עומד להכיר וללמוד אותך מתחת לשכבות המיותרות…
והיא: מחכה לזה…