הלו"ז של הימים האלה הזוי. אני מנחש שלא רק אצלי.
ניחום אבלים, אזעקה, ממד, קצת עבודה, פה ושם נסיעות.
ואצלי, הנה סוף סוף שוב, גם העיסוי האירוטי חוזר בהדרגה.
אנחנו כולנו תאבי חיים.
אנחנו בהלם ואנחנו נאבקים לצאת ממנו.
אנחנו נושאים כל כך הרבה מטען רגשי כבד וקשה,
ואנחנו מבקשים גם לשכוח, רק קצת, רק לפעמים. עד העדכון הבא.
היא שוכבת על מיטת העיסוי
אני נוגע
הידיים קצת רועדות לרגע, אחרי שבועות שלא נגעתי. אני נושם עמוק, אוסף את עצמי,
מארגן את האנרגיות מחדש, מתמקד בגוף. הגוף תמיד יודע, תמיד זוכר.
אחרי שמתמקדים בגוף גם המיינד מגיע, כי מגע זה קצת כמו מדיטציה שמשכיחה הכל מסביב.
אנחנו בורחים.
בורחים לכאן ועכשיו.
אין עבר
אין עתיד.
העולם מצטמצם ומתרחב לתוך מילים כמו רטט, חום, התמסרות, ידיים, נשימה, רטובה, נאנחת…
אי אפשר למחוק את מה שקרה כאן במדינה הזו רק לפני שבועיים וחצי.
אבל כאן, עכשיו, זה מרגיש שוב כמו חיים, כמו נורמליות. מהסוג ההזוי, הנועז, המגשים.
היא עפה,
אני אסיר תודה על הזכות.
על היכולת לשכוח איתה.
ביחד.
וזהו, אין פאנצ'. אין תיקון עולמי.
אין איזו אורגזמה קוסמית שמטהרת את כל העולם מרוע.
אורגזמות אולי מהדהדות ביקום מקביל, אבל כאן בעולמנו הן חוויה פרטית, אישית, בתוך הגוף, בתוך המוח.
וגם זה משהו, בימים כאלה.
וגם החיבוק שבסוף, שנמשך כמה שניות יותר.
בכל זאת, הגוף יודע מה הוא צריך.