היא יוצאת מהמקלחת, כבר לבושה, מנגבת קצוות שיער ומתיישבת מולי לשתות ביחד. אנחה משוחררת יוצאת מגרונה: "הייתי צריכה את זה" היא אומרת לי, וזה מרגיש לי כמו דה ז'ה וו, מימים של שגרה, מימים של מלחמה, מאיך שאנחנו בני האדם מהדהדים עונג מול לחץ, פורקן מול צורך. "כן, גם אני" אני עונה לה.
"אתה? הרי אתה זה שעשית את כל העבודה, אני זו שהתפנקתי"
ואז אני מסביר לה שבדיוק כמו שהיא ברחה לשעה למחוזות אחרים, להחליף מילים בתחושות, לעסוק בעונג ולא בשטף העדכונים, גם אני הייתי יחד איתה באותו המרחב. זה לא ממש משנה שאני המעניק והיא המקבלת, המרחב אליו נכנסנו הוא בועה שנפרדת מהמציאות הכאוטית.
"כן, אני מבינה" היא אומרת, ואחרי שתיקה קלה ועוד לגימה היא שואלת: "אתה עובד הרבה בימים האלה? בטח הרבה נשים צריכות את הבריחה הזו דוקא עכשיו". "לא ממש", אני עונה לה, "אני מסכים איתך לגבי החלק השני של המשפט, אבל העבודה כרגע די מצומצמת. מעט מאוד מעזות להגיע". אנחנו מדברים על האבסורד שהמצב הנוכחי כובל אותנו, משאיר אותנו חוששים, כלואים מרצון, זקוקים לחופש אבל מופעלים מפחד. המכניזם הזה ברור, זה מנגנון הישרדותי. "ועדיין, לא הייתי מוותרת על השעה הזו ועל הפורקן" היא מציינת.
"אתה יודע, לפני שהגעתי הרצתי קצת סרטים, היו לי מחשבות מה קורה אם יש פתאום אזעקה באמצע, כל מיני מחשבות כאלה. החלטתי שאני הולכת עם האינטואיציה לבוא בכל זאת. ועכשיו אני קולטת שמאז שהתחלנו בכלל לא חשבתי על אזעקות ועל מלחמה. כאילו החליפו ערוץ בשלט של החיים. הצלחתי לשכוח…"
…אנחנו מסיימים לשתות. היא נפרדת ממני בדלת. "תודה שעזרת לי לשכוח קצת" היא מחבקת. ואני עונה לה: "תודה שבאת ותודה על הזכות להשכיח".
בודק הודעות, לוודא שלא קרה משהו בינתיים. נכנס להתקלח. באמצע – איך לא – אזעקה. פעימת לב חסרה. אה, לא, זה רק אופנוע… טפייייייי
***
רוצה לקבל ממני עדכונים? שלחי לי את שמך בווטסאפ: 058-4472766. העדכונים יועברו בווטסאפ באופן פרטי.
דגשים:
1. תדירות העדכונים נמוכה. אני לא מציף…
2. אעדכן על הטבות שאני מציע מעת לעת, תכנים חדשים וכו'.
3. באפשרותך לעדכן אותי מה השעות הנוחות עבורך לקבל עדכונים על מנת למקסם פרטיות.