אישה יוצאת להרפתקה.
היא מבלה זמן מה מול הארון, בוחרת מה ללבוש. היא מוציאה מהמגירה תחתון סקסי וחזיה תואמת, היא מתלבטת בין טייץ ובין מכנס אלגנט, ובסוף החולצה קובעת: אלגנט. היא מסיימת להתארגן, נכנסת לאוטו, מכניסה כתובת לווייז ונוסעת.
אישה נוסעת להרפתקה.
כשהיא מגיעה היא מסמסת לי מהאוטו: חניתי, כבר באה… בחוץ כבר חושך, בפנים הנרות מחכים לה. וההרפתקה.
היא על דופק מהיר, על מנת ריגוש שמזמן לא חוותה. היא אוהבת את התחושה הזו. את הפרפרים. זה מרגיש כל כך חי. הרחוב שקט, הבהק של טלויזיה מסלון של אחד הבתים, איש מטייל בקצה השני של הרחוב עם כלב. החושים קולטים הכל, רושמים. הפסיעות שלה בשביל, הדלת שמחכה לה כבר פתוחה, המעבר מהחוץ פנימה. היי, ברוכה הבאה. החיוך.
אישה מתפשטת. תחילה במילים. בסיפור. היא מספרת תוך דקות ספורות חיים שלמים. מאוחר יותר היא פושטת את הבגדים.
ולובשת את ההרפתקה.
אני שואל אותה – בלי לומר מילה – שאלות והתשובות מגיעות מאליהן. תחילה בלחש, ברמז, בסוד. אחר כך בנשימה מואצת, באנחה, בשילוב ידיים. ואז אני כבר לא צריך לשאול. אני מספר לה את הסיפור דרך המגע. והיא גומעת את המילים, נובעת, טובעת לתוך זה. נהנית ללכת לאיבוד.
היא מתלבשת, לאט. הקצב אחר, הגוף ברטט. רטט של פורקן של אנרגיה, של מיטען רגשי, וזה משאיר אותה כל כך: כל כך מעונגת, כל כך רפויה, כל כך תן לי עוד מזה, כל כך אני רוצה לזחול לתוך המיטה, כל כך לא בא לי ללכת, כל כך אין ברירה. כל כך טוב שבאתי.
כל כך טוב שבאת.
אישה יצאה להרפתקה.
נכנסה פנימה, עמוק אל תוך המקומות הכמוסים.
עמוק בתוכה.