עוד סבב מלחמה נגמר. הפעם איראן. ותרגעו, זה לא הולך להיות פוסט מדיני-בטחוני, בשביל זה יש את אתרי החדשות והברברת הכללית. פה זה בלוג של מיניות נכון? אז בדיוק על זה אני רוצה לדבר. הבעיה, שבישראל הכל שזור בהכל. ואולי עכשיו, כשהסתיים הבלאגן – לפחות בינתיים – זה זמן מתאים לדבר על כמה דברים שקרו – וקורים – כאן.
תהליכים…
לפני כשנה הזדמן לי לשוחח עם מנהל במערכת החינוך הדתית העל יסודית. השיחה התגלגלה כמובן גם לענייני השעה, וההשפעות שהוא חווה במסגרת עבודתו עם הנוער. הוא סיפר לי על הקשיים שהם חווים, הן הנערים והן הסגל. דיבר על בעיות משמעת רבות יותר, על מצוקות רבות שהצוות מאתר ומנסה לפתור, ולבסוף, בנימה קצת מהורהרת וכבדה יותר הוא אמר לי: "יש לכל זה (אירועי 7 באוקטובר) השלכות מאוד חזקות על המיניות שלהם (הנערים)." הוא לא פירט הרבה ואני לא חקרתי, הרגשתי שגם ככה הנושא הזה מאתגר אותו, אבל הוא דיבר על הסרטונים שרצו ברשת… והנזק למי שנחשפו להם.
7 באוקטובר הוא נקודת זמן. נקודה מאוד משמעותית. טראגית. זוועה.
אבל זו "רק" נקודת זמן.
וישראל, אנחנו כבר יודעים היא רצף הזוי לגמרי של נקודת בזמן.
בעיות לא חסרות לנו, אבל אחת הבעיות שמרחפות מעל לכל ה"נקודות זמן" הללו – היא ההתרגלות לחיות במצב של הפרעה תמידית. מספיק שנתבונן על שבועיים של מלחמה עם איראן, כולל ההתראות הסלולריות שמכניסות לכוננות, והאזעקות שמריצות למרחבים המוגנים, והחזרה לשגרה, וחוזר חלילה. מעגל פסיכי לגמרי, שהפך ל"נורמלי", עבור הישראלי למוד המלחמות והיירוטים.
תהליכים.
אנחנו בתהליך מתמשך של להתרחק מהשלווה, מהשפיות, מהטבעי.
תהליך של התרגלות והסתגלות למלחמה בלתי פוסקת, חדשות דרמטיות, ספקולציות ואי וודאות מה יקרה מחר, ובאופן כללי – אלימות שאין לה סוף. סטרס.
והתהליכים האלה פוגשים אותנו גם במיניות, אלא מה.
make love – not war
בואו נתעכב שנייה על הביטוי הנאיבי והיפה הזה. ביטוי שהודפס על אינספור חולצות, ודבק בו ניחוח של ילדי פרחים (= ניחוח גראס, כן?) ועם הזמן גם נדחק לאיזו פינה ששמורה לאנשים חולמים, לא למי שמחוברים למציאות, בטח המזרח תיכונית.
בואו נפשיט רגע את המשפט מהפוליטיקה, או קיי? כי מלחמה – אנחנו יודעים – הפכה מזמן למשהו פוליטי לגמרי. אז בואו נתרכז רגע ב make love.
למה התכוון המשורר?
האם ל"תעשו אהבה" במובן של "תעשו סקס"?
האם ל"תפזרו אהבה מסביבכם"? "תאהבו את הזולת"?
בהתחשב בתקופה ובתנועה שהולידה את המשפט הזה – כאמור ילדי הפרחים, סיקסטיז, ההיפים שהתנגדו למלחמת וייטנאם והטיפו לשלום ואחווה – נראה לי שהתשובה הנכונה היא: גם וגם. הרי זה מה שהם עשו הכי טוב: מין חופשי + דיבורים על שלום ואהבה.
הייתה להם התבונה להציב בצד השני של המלחמה את האהבה, וגם את המיניות. כי כל הנ"ל ביטויים מובהקים של האופי האנושי: מצד אחד לאהוב, להתחבר, להתענג ולחלום, ומצד שני להילחם, לשכלל את האלימות באמצעות המצאות של כלי מלחמה ושל אידאולוגיות קיצוניות.
הוי ארצי מולדתי
משנות השישים העליזות בוודסטוק ובכבישי ארה"ב, חזרה לישראל של ימינו. ושוב אלימות. ושוב מלחמה. ושוב חוזרים לשגרה כהרף עין, בזמן שעדיין נהרגים וחטופים בעזה, ובזמן שכמה רחובות מאיתנו אנשים איבדו את בתיהם מפגיעה ישירה.
וזה ממשיך את התהליכים. מחריף אותם. אנשים מתחרפנים בשקט, לפעמים גם בלי להבין מה קורה להם. אני שומע את זה לפעמים בעדויות האלה, בשיחות. כמו בשיחה ההיא עם המנהל של מוסד חינוכי, וכמו – להבדיל – הלקוחה שכתבה לי "מרגישה שממש זקוקה לחיבור, למגע, לריגוש…אפשר לקבוע?" כמה יפה הניסוח. כמה מודעות. היכולת לבטא במילים פשוטות: אני צריכה מגע וקירבה.
הבעיה שמרוב שהתרגלנו למופרעות הזו, לפעמים אנחנו שוכחים מה שהיא זוכרת – כמה ריפוי יכול להיות מסביב, ריפוי זמין, קרוב, בדברים הפשוטים, הקרובים, המקרבים. make love.
פשוטים אמרתי?
איזה פשוטים? מה פשוטים??
איך אפשר לדבר על דברים פשוטים כשאנשים גוועים שם במנהרות. כשכל יום נופלים עוד חיילים. נכון?
יש התנגדות, אפילו תחושת אשמה: מה פתאום אהבה עכשיו? מה עונג? מה סקס? כמה סבל אנשים חווים שם…
אין מקום לאשמה. וכל דחייה של האהבה ושל הצורך, כל חיבוק שלא חובק, הם פיספוס של עוד יום שבו זכינו. זכינו להיות חופשיים, זכינו לא להיות במנהרות, זכינו לא להיפגע מטיל, זכינו לא ליפול במלחמה – ותחליטו אתם אם היא מוצדקת או פוליטית, או מה זה בכלל משנה. מה שבטוח – כשנלחמים לא עושים אהבה.
שבע בבוקר. הפסקת אש נכנסת לתוקף.
במקום אחד מישהו איבד בית.
במקום אחר מישהי יוצאת מהמקלט וממהרת לעבודה.
ואי שם, איש ואישה נפגשים סוף סוף בחיבוק נרגש, בנשימה משותפת, בשיכחה של הכל, בהיזכרות במה שטבעי, נקי, חסר פוליטיקה ונטול ציניות ואינטרסים. ועושים אהבה. ולא מרגישים אשמים. כי זה פאקינג טוב.
ומגיע לכולם.
אז לכו תהנו. תשכחו. מותר.