לפני כמה שנים הגיעה אליי כתבת ממגזין "את" לעיסוי אירוטי, עבור כתבה למגזין. ככה, ישיר, פשוט. את הכתבה אגב ניתן לקרוא בלינק המצורף (לחצו כאן). אני זוכר את התהודה המשמעותית שהייתה לכתבה ההיא. אותם ימים קיבלתי לא מעט פניות בסגנון "היי רוני, קראתי את הכתבה עלייך, מתעניינת… מתי אפשר לשוחח?"
ובחלק מהמקרים גם נוסח יותר אסרטיבי: "היי רוני, מגיעה בעקבות הכתבה. אשמח לקבוע איתך סשן". אני זוכר גם פניה מסקרנת שהגיעה אליי מאחת, הציגה את עצמה בקצרה, ביקשה לקבל פרטים, הסבירה שהכתבה פגשה אותה מופתעת, אבל זה מעניין אותה מאוד. "אני זקוקה לזה ממש", ככה כתבה. עברנו לטלפון.
כשהיא התקשרה, התיישבתי בדיוק עם קפה של 10 בבוקר. ביום שטוף שמש. היא נשמעה קצת מהוססת בתחילה (בהמשך היא תשתחרר לגמרי) והסבירה שהיא עקרת בית, הילדים עכשיו במסגרות, הבעל בעבודה, והיא מאתמול קוראת את הכתבה פעמיים, שלוש, ומנסה לקרוא גם בין השורות, כך אמרה בגילוי לב מחוייך, ואולי קצת מסתורי.
היתה לי מן תחושה שהיא בעצמה מדברת אליי בין השורות. שמעתי בקולה את השילוב המוכר של מבוכה יחד עם סקרנות. המבוכה והסקרנות הן כמו שתי פעוטות שיושבות משני צדי נדנדה. כשאחת מהן על הגובה – השנייה ברצפה. אז אצלה זה התחיל ממבוכה ועד מהרה עבר לסקרנות.
ובכל זאת עוד לפני שהשביעה את הסקרנות שלה לגבי העיסוי האירוטי שפכה את לבה על המצב הקיים אצלה בחיים. הם נשואים כעשר שנים, חוו עליות ומורדות, מסתדרים בסך הכל די טוב, אבל חיי המין אף פעם לא היו מוצלחים במיוחד. בינה לביני – היא הודתה שהוא לא מושך אותה, וכנראה שגם היא אותו. סיפרה שיש לו מישהי. היא גילתה את זה כשנה לפני כן, במקרה, אבל "במקום להכנס להלם או להתעמת איתו שתקתי. קצת הופתעתי שזה לא עירער אותי ולא עורר אצלי איזושהי דרמה. הסתובבתי עם הידיעה הזו כמה זמן בלי לדעת מה לעשות עם זה"
היא ממשיכה ומספרת שאחרי כמה שבועות התקיימה ביניהם שיחה שבה הם הלכו בזהירות ובצורה כללית מסביב לזה באופן שבעצם נתן חותמת למצב: מה שקורה בחוץ נשאר בחוץ, ושומרים על הבית, על התא המשפחתי.
אני מכיר את זה. לאורך השנים שמעתי לא מעט סיפורים דומים. יש מן נטיה פולקלוריסטית כזו לדבר על קשרים מחוץ לנישואים בעולם מושגים קיצוני. המיתוס על הבעל שתופס את האישה עם המאהב, או האישה שמגלה כתם של שפתון על החולצה שלו, והדרמות שמגיעות בעקבות זה. והזעם, והפירוק. אבל יש מצב שהרבה יותר סיפורים על קשרים שמחוץ לנישואים נותרים עלומים בערפל או מתקבלים בהסכמה שבשתיקה. ממנה הבנתי שמרגע שהתקיימה השיחה הזו אפילו הוקל לה. היא הבינה שאפשר לשחרר. היא ממילא לא נמשכת אליו, הוא ככל הנראה מרוצה מהדברים בלי צורך לשנות או לפרק, אז מה רע בעצם?
אחרי כן השיחה התקדמה אליי לקליניקה. "החלטתי להעניק לעצמי מתנה ליום ההולדת". סיפרה שכל התקופה הזו היא למעשה בלי חיי מין פעילים ואחרי שקראה את הכתבה זה פתח אצלה כיוון מחשבתי חדש. סוג של "למה לא בעצם?". הרי ביניהם זה לא עובד, והוא כבר מגשים בחוץ. אז מה איתה?
וכך היה.
היא הגיעה אליי. יפה, טבעית ופשוטה, נטולת גינונים.
המבט שלה הרגיש לי מוכר אבל לא זיהיתי מיד. אחר כך, הבנתי שמהרגע הראשון הסקרנות התעוררה בי לא סתם. אכן, הכרתי אותה.
וזה לא המקום לפרט כיצד ומדוע… אבל בואו נגיד שהיא הגיעה אליי בעקבות כתבה, וזה גם לא רחוק מהקונטקסט שבו הכרתי אותה.
האווירה בקליניקה אינטימית. תאורה עמומה, שקט, ברקע צלילי פיכפוך מים ומוזיקה מרגיעה. נדמה לי שישבנו על כוס חליטה, אולי גם איזה שוקולד, כשהיא פתאום אמרה: אתה מודע לזה שנפגשנו כבר, נכון?
– כן, עניתי בחיוך, אני ער לזה.
הייתה שתיקה קצרה, היא אחזה את הכוס והתבוננה בה. ואז היא הישירה אליי מבט ואמרה: בהתחלה לא ידעתי שזה אתה. אבל כשראיתי את התמונה שלך בווטסאפ מיד זיהיתי. למרות שעברו כמה שנים טובות… לא שזה משנה, ממש לא מפריע לי.
גם לי. אפילו להפך. אוהב את זה.
החלפנו כמה זכרונות, כמה עדכונים, ואז, כשהכוסות התרוקנו עברנו אל החלק המרגש של המגע…
השנים חולפות.
היא חזרה מאז פעמיים, שלוש…
היא והוא עדיין יחד
הוא וההיא כבר לא. אולי יש אחרת. בטוח יש.
גם לה היו. הם אפילו דיברו על זה בצורה יותר גלויה וחיים עם זה בטוב.
יום אחד הודעה ממנה:
רוני, הפניתי אלייך מישהי, בטח תיצור איתך קשר (כותבת לי את השם שלה). היא יודעת שאנחנו מכירים, אבל לא יודעת שהייתי אצלך. בכל אופן שלחתי לה את הכתבה. אם במקרה היא תשאל איך הכרנו אתה יכול לספר לה על המפגש הראשון בינינו, אז, זה הרי ממש לא מסווג. חוץ מזה אני מתה לבוא. יש גם עדכונים… כרגיל… אקבע איתך בקרוב.
וההיא יצרה קשר.
ועוד סיפור התחיל.
כי ככה זה, החיים. סיפורים, עולמות. לפעמים זה מצטלב ונפגש, לפעמים זו זרות מוחלטת שנמסה בשניות, ודבר אחד כבר מזמן הבנתי: אנחנו לא באמת זרים. לפעמים אני כבר לא מופתע מההפתעות. מלגלות שמתחת לזרות מסתתרת היכרות מקדימה, או עניין משותף, או כימיה בלתי מוסברת. לפעמים הכתבה, היא כמו שליח במירוץ שליחים. מעבירה את המגזין מיד ליד, מחברת את החיבורים שחיכו להתחבר. כותבת את ההמשך, בעצמה.