צמיד המזלות

יש לי מגירה של אבידות. כבר שנים שאני שומר בה כל מיני פריטים שמצאתי אחרי שהלקוחות הלכו. שרשרת, צמיד, משקפי שמש, פריטי לבוש. כשאני יודע של מי הפריט, אני מצלם ושולח בווטסאפ. לפעמים היא מגיעה לאסוף, לפעמים היא אומרת – תשמור עד שאגיע. לפעמים זה לא שלה, ואני מניח במגירה, עד שתגיע הבעלים החוקית ותבקש את האבידה. וכך שוכבים במגירה פריטים במשך שנים, מחכים…

היא הייתה בדיוק על סף פריצת הדרך הגדולה שלה. חזרות מסביב לשעון לקראת ההזדמנות הגדולה להגשים חלום נעורים ישן. כל יום, שעות על שעות של מאמץ. להתרכז, לדייק, לזכור, לא לפשל. לחץ מטורף מלווה בתחושת ריחוף. כל הקשיים היו שקופים לה, כי היא עשתה בדיוק את מה שחלמה. היא נגעה בחלום.
הימים והלילות התערבבו. שבועות התמוססו לתוך חוויה מתמשכת. לא היו לה חיים באותם ימים מחוץ לחזרות. איפשהו באמצע התקופה המשוגעת הזו ההפקה "הציעה" לה בחוכמה (המרכאות כי זו לא הייתה הצעה אלא ציווי) לנצל את היום החופשי שקיבלו כולם לעשות משהו בשביל עצמה, בשביל להתאוורר. "אמרו לנו: לכו לים / צאו למסעדה / תעשו מסאג' / תפגשו עם חברים…" היא סיפרה לי, ומאיזה מקום בזכרון קפצתי לה כי היא כבר ביקרה באתר שלי והסתקרנה אבל עד אז הייתה עסוקה מדי ולא עשתה עם זה כלום. "אז החלטתי שזה סימן שכדאי שאנסה אותך…"

בתחילת העיסוי היא הייתה שקטה. הגוף בהקשבה, אבל המיינד כמעט בעירפול. עייפות של שבועות איימה להרדים אותה על מיטת העיסוי. היא לא הייתה רגילה כבר לשכב ככה באמצע הבוקר בלי לעשות כלום, בלי בלאגן מסביב, או לפחות איזה קפה של הפסקה חטופה וריכולים עם הצוות. בדיעבד היא סיפרה שהיה לה קצת קשה בדקות הראשונות להתמסר לפאסיביות הזו, אבל עד מהרה המגע עורר את הסקרנות וההקשבה, והעייפות הכבדה התחלפה בעוררות מתחממת.

הידיים שלי טיילו על העור, נעות בין ליטוף עדין ללחץ עמוק, הרגשתי שרירים דרוכים מתחילים להרפות, הנשימה שלה סיפרה את סיפור הארוטיקה. סיפור של שינוי, של התפתחות.

אנחה. אחר כך עוד אחת. תחילה חרישית, כמעט כמו נשימה שתפסה טרמפ על מיתרי הקול. אחר כך אנחה עמוקה, כזו שמזמינה את המגע לפלירט. הרי אנחות זה שיח. זה דיבור. כמו שחתולה מגרגרת כדי להגיד לך שזה בדיוק המקום, ושתמשיך. וזהו. אין יותר במה, ואין יותר עולם בחוץ, והגוף והמיינד נהיים מערבולת של תחושות וזרמים. וזה מתוק וזה רטוב. שלולית. בסוף היא שאלה: וואו, כל זה יצא ממני?

כל זה היה אז, לפני הפריצה הגדולה. והנה שוב הודעה ממנה. מספרת על לו"ז צפוף, איך לא, ועל יום חופשי, ושואלת אם אפשר. "הפעם הם לא היו צריכים בכלל לדרבן אותי לעשות משהו. אני מחכה לזה, אני צריכה את זה… תגיד שאתה פנוי באותו יום!". אני מוודא שאני פנוי, אנחנו קובעים ואחרי דקה עוד הודעה ממנה:
אגב, אני לא מצפה שתזכור, אבל אחרי שהייתי אצלך בפעם הקודמת… נעלם לי צמיד, קראתי לו צמיד המזלות וזה סיפור בפני עצמו… הוא נראה ככה (תמונה מצורפת). יש אולי סיכוי שאיבדתי אותו אצלך ושהוא עדיין שמור? אני ניגש למגירה, פותח, והוא מיד נגלה לעיניי, כמו איזה תינוק ששולח ידיים לאמא שתרים אותו כבר. אני מוציא, מניח על היד, מצלם ושולח לה: זה זה, נכון?
היא שולחת אימוג'י מאוהב, מודיעה שכן, ושהיא כל כך שמחה שמצאתי.
אני: מה שכן, נראה לי שהסתדרת נהדר גם בלעדיו. כנראה שהמזל מוצא אותך עם או בלי הצמיד.
והיא: כן, אתה צודק… אבל אתה יודע מה, אולי עכשיו כשהוא יחזור אליי אוכל להגשים חלומות גדולים יותר… ויש לי כמה… נפגש בקרוב.

לסיכום הפוסט:

• אם כבר היית אצלי ושכחת איזה פריט, תנסי אותי, אולי מגירת האבידות תפתיע…
• אם עדיין לא היית, קחי בחשבון שעדיף להוריד מראש תכשיטים מיותרים. העונג עירום, לגמרי.
• ואם יש לך חלומות שטרם הגשמת, תזכרי שהכל תלוי בך ולא בגורם חיצוני כלשהו…

Master your dreams