שלושים וחמש מעלות בצל

היא בת שלושים וחמש כשהיא נכנסת אליי לסטודיו. עוד לפני כן, בשיחת הטלפון היא מספרת לי שנתקלה בי בשיטוט לילי באינטרנט, כשקראה את הכתבה שהתפרסמה ב"את" מזמן. מספרת על נישואים קרים, תכליתיים, קרקע יציבה וכנפיים קצוצות. הם מה שנקרא "נשואים באושר" אבל ככותרת בלבד. למראית עין. ילדים קטנים וחמודים, בית גדול בשכונה יקרה, הרבה כסף נכנס, הרבה כסף יוצא. העסק דופק. אבל כשזה מגיע לאינטימיות, כלום לא דופק. אין ניצוץ, אין להבה, אין סקס ואין רגש.

בדיעבד היא יודעת לספר שמעולם לא היה. כשהכירו היא הוקסמה מהעוצמה שלו, מהדומיננטיות, איש עסקים שסוגר בגיל 25 עסקאות של עשרות אלפים עם אנשים בני חמישים בלי למצמץ. נוסעים לבלות בערב, הוא בטלפון סוגר בשיחה תוך כדי נסיעה עוד עסקה ענקית. אחר כך נכנסים למסעדה יקרה והבעלים מפנק אותם במנות שרוב האנשים לא זוכים לטעום בכלל… וככה היא נסחפת לתוך חיי נוחות, ובמסלול טבעי הם מתחתנים, ומפה לשם חולפות כמה שנים והיא מרגישה כמו שבויה בכלוב זהב, לא מסופקת, אבל משחקת את המשחק. עדיין המסעדות היקרות, אבל האוכל כבר פחות טעים, פחות מרגש. עדיין הטלפון צמוד לו לאוזן אבל היא כבר לא מתרגשת מהמצליחנות שלו ומבחינה גם בצדדים הפחות טובים שלה. היו שיחות, היו ניסיונות להסביר לו שחסר לה, ומה חסר לה, אבל זה לא נדלק. זה לא עובד ביניהם. כשהוא נוגע בה זה לא באמת נעים. כשהם עושים סקס זה כדי לסמן וי ולא כי באמת יש שם הנאה או חיבור.
ואז היא מתחילה לשוטט בלילה. יושבת בתוך הבית אבל משוטטת בחוץ. הסלולרי לוקח אותה למקומות חדשים. סקרנות ניצתת. יש לה הרבה ספייס כשהיא בבית, הוא לא מתענין, הוא בענייניו והיא בענייניה. עולם חדש שלא הכירה. זה מתחיל מלקרוא כל מיני פנטזיות מעוררות על שליטה ותשוקה וכל מיני התנסויות, ממשיך בצפיה בסרטונים, ואחרי כמה שבועות של ריגושים חד צדדיים שהיא צורכת, היא מוצאת את עצמה לראשונה מתכתבת עם מישהו שהכירה אונליין ונשאבת לתוך מערכת יחסים מרחוק. זה פורץ את גבולות הלילה ומלווה אותה כל היום. הודעות, תמונות, והיא מסתובבת ימים שלמים מגורה וחסרת שקט. להפגש לא בא בחשבון, לא מתאים לה בכלל להכנס לזה. אחרי תקופה של סחרור היא נבהלת מעצמה וחותכת. מכבה חזרה במאמץ רב את המערכות שהתעוררו ומכריחה את עצמה לחזור לקרקע. קצת יותר התעסקות בעבודה, קצת יותר בישולים ואפיה במטבח, וזה מתייצב. החודשים חולפים, היא שוב חיה את השגרה המוכרת שלה, משתעממת. תחילה בהודיה על מה שיש, ואחרי כן בתחושת חסר שלא מרפה.
ואז ערב שהוא בחוץ, הקטנים ישנים, הבית דומם מתמיד. הטלויזיה נשארת כבויה, הספה המפנקת מלטפת אותה אבל היא ערנית לגמרי ולא מסוגלת להירדם מתחת לכירבולית. המחשבות נודדות רחוק, היא מציצה בפייסבוק על ההוא מהקשר שהתחיל ונקטע לפני שהתממש. מתבוננת בתמונה שלו, סוגרת ומניחה את הסלולרי בחבטה החלטית על הספה. אחרי כמה דקות היא מרימה אותו ופותחת את הדפדפן. נכנסת לאתרים ההם, קוראת פה, מסתכלת שם… ופתאום נזכרת בכתבה שקראה עליי. היא מוצאת שוב את הכתבה במגזין, מחפשת אותי בגוגל ומוצאת את האתר. צוללת לתוך הבלוג, בולעת את התכנים ובבוקר למחרת שולחת לי הודעה.
* * *
קפוא בחוץ. גל קור של חורף שמבקש להישאר פה לנצח. אבל בתוך הסטודיו השקט על מיטת העיסוי היא בוערת כמו שלושים וחמש מעלות בצל. כל מה שאצור, ועצור, שלושים וחמש שנותיה, הפנטזיות הליליות, האיפוק שגזרה על עצמה בחודשים החולפים, הכל מתפרץ מתוכה באנחה שלא נגמרת. והיא גומרת. גומרת כמו שלא גמרה מעולם. גמירה מתגלגלת, מתכווצת, נמתחת. היא נסחטת, נובעת, משפריצה, מתפרקת. כשאני מאט ומקרקע אותה מחדש אחרי הגמירה האדירה שחוותה כעת היא דומעת ומתפרקת בבכי. לא בכי של עצב, בכי של הצפה ושל הקלה. ידיים משתלבות, והיא מבינה שאפשר כאן ועכשיו להרגיש. בחוץ זה בחוץ, כאן זה כאן. ומה שקורה כאן, נשמר במגירות הלב. היא מתחילה לבנות את זה שוב, ואני לוקח אותה גבוה, שוב לרתיחה הטובה הזו…
* * *
עטופה במגבת, בידיה כוס תה היא שותקת רגע ארוך ואז מביטה אליי ואומרת: אתה יודע, לפני כמה חודשים מישהי שאני מאוד מחזיקה ממנה אמרה לי שבגיל שלושים וחמש אני אחווה משהו משמעותי שישחרר אצלי דברים חדשים. אז אני עוד לא יודעת מה הדברים שישתחררו אצלי, אבל את החוויה המשמעותית חוויתי כאן, כרגע.