נטלי (שם בדוי) קמה, מעבירה את הטלפון לשקט ומסירה את הצמיד והשעון שהיא עונדת. הקול שלה קצת רועד מהתרגשות כשהיא אומרת לי: "או קיי, אני מוכנה". זהו יום הולדתה והיא באה לפנק את עצמה במתנת יום הולדת סקסית – עיסוי ארוטי. איפשהו בתוך שנות הארבעים היא מוצאת את עצמה בנקודת זמן בה יש לה שוב אומץ ברמה שהייתה לה פעם אחרונה אולי בגיל עשרים ומשהו, יחד עם כוחות פנימיים שלא היו לה מעולם.
יש משהו בעשור הזה, שנות הארבעים לחייה של אישה, שמאפשר לעצור את מחוג השעון על "כאן ועכשיו" ביחד עם תנועה בלתי פוסקת של הגלגלים. מן התקדמות חזקה קדימה, עד רמות של רעש רקע פנימי, כמו שפתאום היה אפשר לשמוע את צמיחת השורשים והעלים של עץ מלבלב באביב. כמה צמיחה, כמה היאחזות ברגע עצמו, כמה הבנה שהזמן הוא מצרך מתכלה. הבנה שלא הייתה לה אז, לפני הרבה שנים, כשהייתה עסוקה כל כולה בהליכה בתלם החיים: לימודים, עבודות, היכרויות, להתחתן, להביא אותם לעולם, לגדל, לטפל, לגדל, לטפל…
מתישהו אחרי שמסיימים לעשות תינוקות מתפנים המשאבים שלך ליצירת החיים הבאה, וזה קורה על פי רוב בשנים הללו של ארבעים. סוג של "הריון" סימבולי, כשזרע ההגשמה מפרה את ביצית החיים ומתחילה להתפתח בתוכך אישה מאוד מוכרת ומאוד חדשה: את. סימון דה בובואר היטיבה להגדיר זאת במילים: אישה אינה נולדת אישה, היא נהיית כזו. כגבר לא אוכל לצערי לדעת בגילגול הנוכחי מה באמת עובר מבפנים על אישה שבוראת חיים, מיניקה תינוקות, ומתפנה לאחר מכן לגדל ולגלות גם את עצמה, אבל זכיתי להתבונן (בהתפעלות) לא אחת בתמורה המיוחדת הזו, בזיק שנדלק, באומץ. אומץ לשאול שאלות: האם זה הכל? האם יש יותר מזה? מה עוד אני יכולה לגלות, ללמוד, לחוות? כמה זמן יש לי להספיק לגלות ולחוות את כל זה?
ואומץ להגשים. כי יחד עם הגיל מגיעה גם התובנה שמגובה בהלך הרוח שזה עכשיו או לעולם לא. ופתאום הדברים קורים במהירות ובעוצמה שלא הכרת. את בתנועה קדימה, בתוך המסע שלך לעצירת מחוגי השעון, לאצירת רגעים יקרים, להגשמה. תלויה בין ילדות מתרחקת לבין גיל המעבר שמתחיל להבהב שם מעבר לסיבוב בעוד כמה שנים, את מבוהלת, אבל מרגישה חיה יותר מתמיד. ואת מפסיקה לשבת ספונה בבית. את מוצאת את הזמנים של עצמך, בשביל עצמך.
נטלי לוגמת מהמים, נשענת לאחור, שוקעת לתוך הכורסא. העור שלה בוהק וחלק, השיער לח מהחפיפה ועכשיו כשהיא שבעת עונג וכבר לא לחוצה מהתרגשות היא מתבוננת סביבה בסקרנות ושואלת: כמה שנים אתה עושה את זה? אני מספר לה קצת על ההיסטוריה שלי עם מיניות וארוטיקה והיא מקשיבה ושואלת: ומי הנשים שמגיעות אליך? אני מספר לה בכלליות על טווח הגילאים של מי שמגיעות אליי, על המגוון הרחב שנע בין חרדיות, חילוניות, שכירות, עצמאיות, עקרות בית, נשות ציבור, והמכנה המשותף המאפיין את כולן: אישה + סקרנות + אומץ. היא לוקחת רגע להפנים את המילים שלי וכמו מהרהרת בקול רם: צודק, אלו מילים שמאוד מתחברות גם אליי. הסקרנות הזו של לבוא לפה בצירוף האומץ שסוף סוף מצאתי, והרצון לחקור את הפוטנציאל שלא גיליתי עד היום להתענג ולהנות יותר. זה קצת כמו לגלות עוד צד שלא כל כך התחברתי אליו עד היום בנשיות שלי.
מסך הטלפון שלה מהבהב שיחה נכנסת, היא משחררת את ההירהור ונוחתת חזרה לקרקע. שיחת עבודה. היא עונה בקצרה ש"אני חוזרת אליך עוד כמה דקות" ומנתקת. אנחה בורחת לה, כזו של "אוף, צריך לחזור לחיים האמיתיים שם בחוץ" והיא אומרת: מאמינה שעוד אגיע לכאן. אני מקווה שבקרוב.
אני עונה לה את מה שאני אוהב לענות על משפטים כאלה: בזמן הנכון תגיעי אליי שוב 🙂
והשעון ממשיך לתקתק,
והימים עצמם פשוט נהיים יקרים יותר
ולומדים להעריך את הרגע.