הסיפור האישי שלה לא קל. היא סוחבת בשנים האחרונות משא כבד על החיים שלה. היא מצליחה איכשהו לתפקד, להשפיע על חייהן של נשים רבות, להביא הרבה אור לעולם. אבל היא סובלת. ההתמודדות אכזרית. אורבת לה כל הזמן, מפילה אותה שוב ושוב.
עם הזמן זה הפך אותה לעצובה. אולי יש זמנים בהם היא עוטה מסיכה של שמחה ופעלתנות אבל אני רואה אותה כמו שהיא. מולי היא לא שמה מסיכות. היא כנה, לא מסתתרת, ניכר שהיא עסוקה מרבית שעות היממה בלהחזיק את עצמה לא להתפרק.
מגע יכול להיות מרפא, ועונג יכול להזכיר את טעמם של החיים.
על מיטת העיסוי אני מלמד אותה שוב רוגע. שלווה. קשב חושי. מבקש להשקיט את רעשי הרקע, המחשבות והנפילות. כשהחושים קשובים למגע יש פחות מקום לעצב. אני מרגיש שהיא איתי, בקבלה שקטה של מה שיש לי לתת לה. השרירים מתרככים, הנשימה שלווה, היא נוכחת.
לאט, בהדרגה אני מתחיל לכוון לעוררות, לגירוי. והיא מתחילה להתרגש. תחילה דרך הגוף ובהמשך גם דרך הלב, התודעה. נדמה לי שהיא אפילו קצת מופתעת כשזה מצליח לה, כשהיא מרגישה עונג נקי ונטול עצב ותסכול. היא בקבלה מוחלטת, הגוף שלה גומע תחושות, עינוגים, נגיעות קטנות פה, וכאן, ושם.
היא בונה שיא יפה, בריא כזה, מחובר פנימה לשורשי הווייתה הנשית. זה מתגלגל בכל הגוף שלה, דורך ופורק כל שריר וכל תא בדרכו של המסלול האנרגטי. מתחיל בשיפולי הגוף ומסתיים בחיוך של אחרי, של פורקן, של ריחוף.
אין לי אשליות, ברור לי שהמציאות תמשיך לקשור משקולות סביב צווארה ורגליה, שבדרך הארוכה בה היא נאלצת לצעוד נכונו לה עוד רגעים של אכזבה עד שהעצב יובס. אבל כשהיא יוצאת ממני, עד הפעם הבאה שתחזור אני מקווה שתענוגות הגוף יהדהדו לה בלב. לפעמים התרופה הכי טובה לנפש עצובה היא שמחת הגוף.