ככל שהעמיקה בחוויה, נולד והתפתח הסוד. ככל שהרשתה לעצמה לצלול פנימה, להרגיש, להתרגש, לחקור, לפעום ולהתפעם הסוד נטמע בה והפך לחלק יקר ובלתי נפרד ממנה. ההבנה שככל שהיא הולכת עם זה עמוק יותר, היא שומרת את זה יותר מפני העולם שבחוץ. זה שלה. ככה פשוט. וגם אם לפעמים יש לה רצון לצעוק את זה בחוצות, כי זה כל כך טוב, היא מגניבה חיוך, שומרת סוד בינה לבין עצמה.
תגידי, סודות… זה טוב או רע?
באופן כללי לסודות לא יצא שם טוב. החברה – כדרך התארגנות קולקטיבית – לא מחבבת סודות. היא אוהבת אנשים קונפורמיסטים, כאלה שפועלים לפי "גירסת התוכנה" שתיכנתו בנו משחר ילדותנו ועד היום. יש הוראות הפעלה די ברורות שכתבו עבורנו אחרים. מצפים מאיתנו ל A-B-C. לעשות ככה וככה, ללכת לשם, לחזור לכאן, לא לסטות מהדרך, להמשיך בקוים ברורים ולא לקחת פניות לא צפויות.
אלא מה, אותה גירסת תוכנה שהיא ברובה הבנייה חברתית חיצונית ומוכתבת כאמור, פוגשת את ה"חומרה" האנושית ומגלה פעם אחר פעם שלא משנה כמה דפי קוד יכתבו וכמה נורמות וערכים ימציאו, היצור האנושי בא עם סט תכונות וצרכים מובנים, hard coded, ויש דברים שאי אפשר לתכנת כנגד מי שאנחנו עמוק בפנים. ואז נוצרים קונפליקטים בין התוכנה והחומרה, ונולדת הגשמה עצמית, ונוצרים סודות.
אז תגידי, סודות זה טוב או רע?
שאלה לא פשוטה, נכון? למדתי שכשקשה למצוא את התשובה צריך לפעמים לבדוק אם שואלים את השאלה הנכונה בכלל. אולי כדאי לפרק את המבנים הדיכוטומים שמבקשים למיין הכל ל: כן/לא, שחור/לבן, ראוי/פסול ולהתרחק מהכללות.
כי יש סודות ויש סודות. רוב הזמן אנחנו נשמע על סודות רעים שנחשפו. מעשי פשע, אלימות, עבירה על החוק. הגיוני, הרי הקימו בשביל זה משטרה. ותפקידה של המשטרה לחקור ולחשוף סודות רעים ולהגן על כולנו מפני פשעים ואלימות. חיוני וחשוב.
אבל הרבה אנשים בעולם, הייתי מהמר שרוב האנשים, מסתובבים עם סודות כאלה ואחרים שאינם קשורים חלילה בפשע או בעבירה על החוק, אלא בחריגה מאותה "גירסת תוכנה", שהביאה אותם באופן בלתי צפוי להתחבר למשהו אותנטי יותר ומוכתב פחות, ולהבין שעליהם לעשות את הברירה בין ללכת עם הזרם לבין להגשים – בסוד – את האמת הפנימית.
הסודות שלנו מגדירים אותנו
היא באה מהעולם האמוני, גדלה בבית דתי ברמה אדוקה, וגם אם תמיד בערה בה אש מיוחדת שגרמה לה לשאול שאלות ולא לקבל כמובן מאליו את המוכתב לה, ישנם דברים שנשארו מודחקים עמוק, מחכים לזמן הנכון להיבדק, להיחקר, להיחוות… עשרות שנים. הרבה זמן בשביל להבשיל, הבשלה איטית ואמיתית כזו.
רק גבר אחד נגע בה בצורה אינטימית כל החיים. הגבר שלה. וכשהיא הגיעה אליי, מהססת אבל שלמה ופתוחה ורוצה למלא את החוסר ולבדוק מה מאותת לה מה שמתחת לאותה ה"תוכנה", היא באה כמיכל פתוח המבקש להתמלא בסוד. וכך היה.
יש לה מן יכולת יפה ומעודנת לברור את המילים הנכונות והממצות שנוגעות בדיוק במהות הדברים, והציטוט שבחרה לשלוח לי מתוך ספר של גיום מוסו – "הסודות שלנו מגדירים אותנו" – ממצה את מה שאני חושב על סודות בכלל ועל הגשמה מינית בפרט. לא עוד דיכוטומיה של יש סוד / אין סוד שכל מהותה לשמור על אנשים מתוכנתים ונעדרי מעוף ועצמיות, אלא בדיקה כנה של מה נכון לנו, מה פוגש אותנו בהגשמה, בנאמנות פנימית עמוקה שאינה פושעת מצד אחד ואינה מתבטלת ומוכפפת לרעשי רקע מצד שני. בעולם אידאלי לא היינו צריכים סודות, כי התוכנה הייתה נכתבת בצורה הוגנת ומותאמת למי שאנחנו. היה אפשר ומותר ומקובל לחוות יותר, להגשים יותר, לטעום יותר. אך בינתיים, במצב הדברים הנוכחי אנחנו צריכים לזכור שהסודות שלנו מגדירים אותנו.
לשאוף להיטיב, להתגשם ולהגשים, למלא חיים בתוכן, בעונג, בתחושה של חיבור לעצמנו ולפנימיות, ובהרמוניה עם מי שיועדנו להיות. לא להירדם וללכת בעיוורון אחר העדר. לזכור לשאול שאלות, להקשיב פנימה ולקחת החלטות בוגרות. יש גם מקום לסודות בתוך התרמיל הפרטי. שיהיו סודות טובים, סודות שכיף לשמור, ולחייך פנימה והחוצה אל העולם.
אז תגידי… אילו סודות מגדירים אותך?