אז באיזה צד של המפה את? נגד ההפיכה המשטרית? בעד הרפורמה? ביביסטית על מלא? ליברלית?
אין צורך לענות, השאלה הזו לא באמת מזמינה תשובה. מה שבטוח: בין קוראותיי ולקוחותיי יש הכל מהכל.
אני אדם בעל השקפת עולם ליברלית. די קל לנחש את זה עליי מעצם העיסוק במיניות, במימוש והגשמת החופש האישי, בדעות ורעיונות חשיבתיים שאינם הולכים יד ביד עם אורח חיים שמרני. ואולי מכאן גם קל לטעות ולהסיק שמי שבאה אליי לעיסוי אירוטי צריכה בסבירות גבוהה להימנות על המחנה הליברלי בעצמה. ראש פתוח, שחרור מטאבו, מציוויים דתיים וכו'…
ובכן – לא בהכרח.
זכיתי לאורך הזמן לקבל לקוחות חרדיות, דתיות, מוסלמיות, ושאר קהילות שמרניות. אני משתמש במילה זכיתי, כי אני באמת מוקיר את הזכות שנפלה בחלקי לראות מתחת לבגדים, מתחת לשכבות החיצוניות של דת, תרבות, מסורת… אל העומקים של האינדבידואל. זו זכות לקבל אישה במקום הכי פשוט וטבעי שלה. מגע, נשימה, אנרגיה, לב. אין שם פוליטיקה, אין שם דת, יש מצב שיש שם אלוהים וקדושה, אבל לא מהסוג של בית הכנסת אלא מהמקום הנקי של בריאה, אנושיות, חיבור.
במגע יש מן כבוד הדדי שמדבר שפה אחרת. אין בו ימין ושמאל. יש בו מרכז. מרכז ההוויה, הלב. כשהולכים עם המגע לקצוות זה לא במובן הרע של המילה אלא בסקרנות מגניבה. במשחקיות. ותמיד השאיפה היא להרמוניה. לסימביוזה, לעשות טוב לאחר.
בחוץ זה מתקלקל.
מרגע שהתלבשנו ויצאנו לרחוב אנחנו בפאזה אחרת. אני רואה את זה על עצמי. על כולם מסביבי. אלה ששותפים להשקפותיי ואלה שמנגד. זה לא נקי, זה לא מקודש. זה מלא ברעש.
יש שם פוליטיקה,
ויש שם דת, והתנגשות אידאולוגיות,
ואין שם אלוהים.
ואני לא נכנס כרגע לויכוחים, ולא למי צודק ומי טועה ואולי כולם צודקים ואולי כולם טועים.
אבל ברגעים שאני ממש מתייאש כבר מהמקום הזה, מהאפשרות לחיות פה יחד, להמשיך לקיים מדינה, חברה, כבוד הדדי… אני נזכר ברגעים כאלה: היא ואני ביחד בחדר השקט, ואין שם ביבי, ואין שם הפגנות, ואין שם הפיכה, והרפורמה היחידה שמתרחשת היא התמורה שמתחוללת במוח, שמבין ברמה הכי פשוטה ובהירה את הרעיון הזה שבאהבת חינם, קירבה, כבוד.
אם היו שואלים אותי איך לרפא את המדינה ובכלל את העולם הייתי מציע בנוסח המעודן:
Make love, not war
ובנוסח קצת יותר צברי משופשף: תזדיינו, בסבלנות.
אבל לא שואלים אותי ולכן אסיים פה את הפוסט כי יאללה, ממהר להפגנה…