הם יחד 15 שנים פלוס מינוס.
היא כבר שנה מחפשת. תחילה היא לא ידעה בכלל מה היא מחפשת, אז היא ניסתה כל מיני דברים כדי לפייס את חוסר השקט.
ספורט, יצירה, שינויים בבית… ואחרי כמה חודשים חסרי מנוח היא אמנם מצאה את עצמה יותר בכושר, עם בית יותר מאורגן, ויצירות פרי ידיה מקשטות אותו, ובכל זאת באותה נקודה בדיוק: חוסר שקט וכמיהה למשהו. בשלב הזה היא כבר התחילה להבין מה חסר לה. היא התחילה להפנים שהרעב הוא למגע – לא המגע שלו, מגע אחר. רעב לריגוש, להתרגשות, תשוקה לעונג ולגילוי עצמי של מה שכבר נשכח והתרחק ממנה.
היא ניסתה לדבר איתו. להסביר שחסר לה. שהיא רוצה לטעום טעמים אחרים, לגלות אחרי כל כך הרבה שנים מה עוד יש שם… בחוץ.
היא נתקלה בדלת סגורה, הוא לא היה מוכן לשמוע על זה בכלל. וזה קצת פגע בה, כי היא ידעה על הסיפור ההוא שלו… לפני שנתיים, אז בנסיעה ההיא שהתארכה…היא ראתה את הסימנים, חיברה את הנקודות. היא הבינה, ושתקה, ובינה לבין עצמה אפילו קצת שמחה בשבילו גם אם היה לה לרגע או שניים קשה עם המחשבה. והנה היא באה ומעלה את הרצונות שלה – מראש ולא בדיעבד – והוא לא קשוב ולא פתוח.
היא התבשלה עם זה עוד כמה שבועות במהלכם הלך והתברר לה שזה כביש חד סטרי. היא חייבת לעצמה את התשובות, את החוויה, את הגילוי. ובאיזשהו אחר צהרים סגרירי, כשהיא יושבת באוטו והגשם לא מפסיק לרדת בחוץ, היא נכנסה לאתר שלי ושלחה לי הודעה. אחרי שיח קצר ותכליתי קבענו.
———————————————————————
אישה נכנסת לחדר
עטופה בבגדי חורף
ומתפשטת
ומתרגשת
ומבקשת
את האביב של הפריחה
ואת הסתיו של הציפיה
ואת הקיץ של הבעירה
ואת הרגע הזה שכל כולו חדר חם בחורף
וגשם שוטף בחוץ.
אני מזהה כבר את התמורה הזו, השינוי. מפרפרים בבטן לבטן של דגדוגים. מהתלבטות וחוסר ביטחון לתחושה שזה פשוט מרגיש נכון. אפשר לראות את זה על הפנים המעונגות, המשתוממות קצת, ואפשר לשמוע את זה בבחירת המילים בשיחה שבסוף. יש שם סימני קריאה, ושלוש נקודות, ויש שם סימני שאלה, ובסוף בסוף – יש שם מן הבעה קצת מהורהרת, כשהיא לבושה שוב במעיל ועוד שנייה חוזרת לעולם שהשתנה לה בחוץ. והיא נזכרת במה שיש, ובמה שאין. והיא מבינה שהשער שנפתח לה כרגע לא הופך את זה לפשוט יותר. לפני שבאה הטריד אותה צורך בלתי ממומש, והנה כעת רובץ עליה צורך ממומש. ואותו כביש חד סטרי מספר לה: את יכולה אמנם לעשות פרסה ולשכוח שבכלל עברת פה, אבל זה נגד חוקי התנועה הפנימיים שלך. נגד הדגדוגים הנעימים, הגוף המתרגש ונרגע, ההתרחבות, האינטימיות הכל כך חדשה הזו.
וזה מורכב. וזה לא פשוט.
גודלנו על מונוגמיה. נטעו אותה בנו כברירת מחדל.
לא סיפרו לנו, גם אם גילינו בהמשך, שמדובר בסוג של מישטור לא לגמרי טבעי, ושהרבה אנשים מוצאים הרבה דרכים לתחזק מונוגמיה למראית עין, ולשחק את המשחק שרבים כל כך משחקים. מה שלא יודעים לא פוגע.
והיא נוסעת באוטו, ומהרהרת במשפט הזה.
… מה שלא יודעים לא פוגע…
… רגע, אז אם זה כזה פשוט, כולם עושים את זה?…
… רגע, אבל למה אי אפשר אחרת? למה אי אפשר לדעת ולא להיפגע? למה חייבים להסתיר?…
… ומה זה אומר עליי שאני חיה מעכשיו עם סוד?…
… רגע, אבל אני לא היחידה שמחזיקה פה סוד. גם הוא הרי עשה דברים…
… אוף, אז למה זה כל כך מסובך? למה אני צריכה לחיות בהסתרה ולהרגיש שיש בזה משהו לא בסדר?… עשיתי משהו רע?…
… וואו, זה היה טוב…
והמחשבות נמשכות, חלקן בלופ שחוזר על עצמו, אחרות מפתיעות, נופלות כמו אסימונים… תובנה צלולה, זיכרון חושי, מחשבה על מתי הפעם הבאה, עוד שבועיים? עוד חודש? פעם ברבעון? היא מתפלאת לזהות את השינוי המחשבתי המהיר ממקום מתלבט למקום פרקטי. היא מבינה שהשער נפתח, שהיא כבר בפנים, או בחוץ, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים. והיא עכשיו בכיוון הביתה. חזרה אליו.
וכשהיא נכנסת הכל כרגיל, אולי כרגיל מדי.
סידורים של ערב, ארוחת ערב לילדים, דיבורים על חוויות היום, חוץ מחוויה אחת כמובן.
אחר כך היא מתנפלת על ערימת הכביסה כדי להצליח לברוח לאיזו שעה של התכנסות פנימה.
היד נוגעת בבד
…היד נוגעת בעור…
היא מריחה את המרכך
… הריח ההוא שהיה שם בתוך החדר, הריחות שהתערבבו…
והיא קמה
ומניחה בארון
וסוגרת.
עד הפעם הבאה.